ברוך בואך לאזורנו ולעיר ירושלים, העיר החשובה והקדושה הזו, האוחזת בין חומותיה ורחובותיה את ההיסטוריה של בני ובנות שלוש הדתות: היהדות, האסלאם והנצרות.
אנו, ליאורה הדר וחמוטל גורי, חברות בתנועת נשים עושות שלום, קוראות לך לפעול במסגרת ביקורך ופגישותיך עם מנהיגי האזור לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולקידום הסכם מדיני הדדי ומכבד שישים קץ לסכסוך.
אני, ליאורה הדר, אם ל4 ילדים, מתגוררת בעלי זהב שבשומרון. נשואה לבן לעולים מעיראק, שהגיעו לכאן עם קום המדינה, ובעצמי בת להורים אמריקאים שגדלו בארה”ב, ועלו לארץ מתוך ציונות ואהבת הארץ והמדינה.
אני בוחרת כל יום מחדש לחיות בארץ הזו למרות כל הקשיים, מתוך אמונה שאפשר גם אחרת, שאנו יכולים ומסוגלים לשנות מציאות. ומתוך הבנה שאין לנו ברירה אלא לקבל שכולנו כאן מתגוררים יחד בפיסת הארץ הקטנה הזו, אוהבים אותה, ומוכרחים למצוא דרך לחיות בה יחדיו בשלום.
אני חמוטל גורי, בת לחיים ועליזה, מדור מייסדי מדינת ישראל, נשואה לדורון, גם הוא יליד ירושלים ואם לדניאל ונעמה, פמיניסטית הפועלת מזה 35 שנה למען שלום, זכויות אדם וצדק חברתי. אני חיה בירושלים; כאן נולדתי וכאן אני מגדלת את ילדיי. ירושלים, העיר שמיליוני אנשים: יהודים, מוסלמים ונוצרים נושאים עליה עיניים. העיר שהפכה לסלע מחלוקת דתי ופוליטי. העיר הזו יכולה להיות המקום ממנו תצא בשורה חדשה על עתיד האזור שלנו; בשורה של שלום וביטחון לכל תושבי האזור.
אנו מצרפות את קולותינו יחד ופונות אליך, הנשיא טראמפ, מי שיכול כעת להוביל פריצת דרך משמעותית ולקדם הסכם מדיני שיביא קץ לסכסוך הקשה והעקוב מדם בין ישראל לפלסטינים. אנו גם דורשות ומצפות שנשים ייקחו חלק פעיל בפתרון הסכסוך ובהשגת הסכם מדיני. אנו, נשים מכלל הקהילות, מביאות לשולחן המשא ומתן את הקולות שלנו ואת הידע הרב שיש לנו כאזרחיות, כפעילות וכמי שמטיבות לדעת כיצד באמת נראה ביטחון לנו, למשפחות, לקהילות שלנו ולחברה בכללותה. מחקרים שנערכו ברחבי העולם מעידים כי השתתפותן הפעילה של נשים בפתרון סכסוכים מרים ברחבי העולם כבר הוכיחה את עצמה כתורמת לבניית הסכמים טובים ויציבים יותר לאורך זמן.
שלט אנושי שיצרו חברות תנועת נשים עושות שלום בפארק מדרון יפו, מאי 2017
אנו מאמינות בכוחן ויכולתן של נשים לקדם פתרונות יצירתיים ומעשיים ולגשר על פערים ומחלוקות בדרכים של קשב, כבוד והכלה. אנו מאמינות בכך מפני שזוהי מציאות חיינו בתנועת נשים עושות שלום המחברת בין נשים מקהילות שונות ובעלות תפיסות פוליטיות שונות. אנו מאמינות בכך מפני שבחרנו לפעול בדרכים של דיאלוג מכבד, פוליטיקה של היכרות, דאגה ואחריות לזולת כדי לקדם מטרות משותפות וקיום משותף למרות המחלוקות.
אנו, ליאורה וחמוטל, מדגימות זאת בכך שאנו כותבות יחד, למרות ההבדלים והמחלוקות בינינו.
ממש כשם שמצאנו את הדרכים לשלב את הקולות שלנו וליצור קול משותף, נשי ורב עצמה, הקורא למצות את כל האפשרויות על מנת להגיע להסכם מדיני.
אנו מצפות ממך ומהמנהיגים הנבחרים שלנו לפעול כמונו: לחפש את המשותף ולא את המפריד. לפעול למען עתיד ילדינו ולמען עתיד האזור. אנו מצפות מכם לקחת בחשבון את הביטחון שלנו כנשים ולשתף אותנו בתהליכים שיביאו להסכם מדיני.
כאשר יש לנשים השפעה משמעותית על תהליכי משא ומתן לשלום, יש סבירות גבוהה יותר להשגת הסכם שלום וליישומו
“אפריל הוא האכזר בירחים, מצמיח/ לילכים מן הארץ המתה, מערב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים במטרות אביב./ החורף שימר את חומנו, מכסה/ את הארץ בשלג שכחה, מזין/ מעט חיים לפקעות שיבשו” (טי. אס. אליוט, מתוך “קבורת המתים”, ארץ השממה. תרגמה מאנגלית: אסתר כספי).
נדרשת מידה של גאונות כדי לכתוב שורה כזו: אפריל הוא האכזר בירחים. לא ינואר הקר והקודר ולא אוגוסט הצהוב והלוהט. אפריל, החודש של הפריחה והלבלוב. נדמה לי שמעולם לא קראתי שורות שמדברות באימה שכזו על הכאב שמסבה לנו התעוררות עזה של רגש. מעולם לא קראתי שורות שמדייקות כל כך את הזעם שמתעורר מול זה אשר מאיים להפר את הנוחות הקרה והרדומה של ייאוש.
נדרשת מידה של גאונות כדי לומר שההבטחה להתחדשות, לפריחה מחודשת ולחיים חדשים היא האכזרית. היא, ולא ההרס והחורבן שהמין האנושי גוזר על עצמו פעם אחר פעם.
השורה הזו מהלכת עמי כבר זמן רב. אבל כמו הרבה שורות וחצאי מחשבות היא חיכתה שאבין מדוע היא מהלכת עמי וטורדת את מנוחתי. היא שבה ועלתה בימים אלה, ימי הפסח, בהם אני עסוקה מדי שנה בוויכוח עקשני עם הטקסט העתיק של ההגדה המסורתית של פסח. ימי אפריל האלה, ימי האביב הקצר והחמקמק, הם זמן טוב להתווכח עם טקסטים קנוניים.
“והגדת לבתך ביום ההוא”
לפני ליל הסדר, לקחתי עמי את נעמה בתי למשמרת של נשים עושות שלום מול משרד הביטחון בקריה בתל-אביב. המשמרת נועדה להציב ולשמר על סדר היום הציבורי את מסקנות דו”ח מבקר המדינה על מלחמת צוק איתן ואת הביקורת הנוקבת של המבקר על כך שהקבינט המדיני-בטחוני לא שקל חלופות מדיניות למלחמה. 45 יום חלפו מיום פרסום הדו”ח ו-22 יום מאז שהחלנו במשמרות יומיות (למעט ימי שבת וחג) כי כל כך הרבה התרחש כאן מאז פרסום דו”ח המבקר. אנחנו שם כדי להזכיר לכולנו את החובה לשקול חלופות מדיניות ולעצור את המלחמה הבאה.
אז יחד עמדנו עם חברותינו למשמרת, אוחזות שלטים והזמנו את העוברים ושבים לשיח על שלום, על חלופות מדיניות למלחמה ועל תקווה. משך ארבע שעות נחשפנו למגוון רחב של תגובות: מקריאות שטנה של נהגים חולפים, דרך שיחות ממושכות, טובות ונוקבות, ועד לדברי תמיכה חמים.
הנוכחות המתוקה של נעמה נתנה לי כוח. היא הייתה תזכורת חיה ונושמת מדוע אנחנו עומדות שם, בגשם ושמש, מטרידות את מנוחת הרחוב במובן החיובי ביותר של המילה.
צילום: תמי יקירה
ניסיתי להתבונן בחוויית העמידה במשמרת דרך עיניה של נעמה. ראיתי את השמחה שלה בכל פעם שאנשים עצרו כדי לקחת את הגלויה שהושיטה להם וחייכו או אמרו מילים של תמיכה. הבחנתי בפניה שהתעננו לרגע כאשר אנשים חלפו במהירות, מעמידים פנים שלא הבחינו בידה המושטת. אבל הרגעים המאתגרים ביותר היו בשיחות עם אלה שהנוכחות שלנו שם עוררה בהם זעם גדול. לפעמים הזעם הגדול התפוגג והפך תוך כדי שיחה לספקנות או חוסר אמון באפשרות של הסכם מדיני ולפעמים אף עבר מהפך שלם והיה להבעה של תמיכה. ולפעמים הזעם נותר בעינו; יוקד וסרבני. הזעם של הסירוב העיקש להרפות מהייאוש.
אחרי ליל הסדר נסענו שוב יחד, הפעם לבית שאן, שם התקיים אירוע “נשים נוסעות שלום[1]”. ביום אחד עברנו יחד שלושה אזורי אקלים. השמש קפחה על ראשנו במסע הרגלי מתחנת הרכבת של בית שאן לפארק האקליפטוס. בסופו של האירוע ירדו עלינו גשמי ברכה שגרמו לנו לרקוד ריקוד עליז בגשם ובסופו של יום שבנו אל הקרירות ההררית של ירושלים.
ובין לבין, נעמה שלי זכתה לשמוע הרבה נשים חכמות, אמיצות ומעוררות השראה. עוד מעט היא כבר תהיה גדולה ואולי לא תסכים להצטרף אל אמה האקטיביסטית לאירועים, הפגנות, משמרות ומסעות רגליים. אבל באשר היא תלך, יהדהדו בלבה האמיץ ובראשה החכם המילים הנפלאות של חווה אלמו, פעילה חברתית מבית שאן: ” בזכות ההכרה באחר, אנחנו נבנה את השלום. לכל אדם מגיע שוויון ערך כאדם. אני מאמינה במנהיגות נשית. הגיע זמננו להתחיל ולהשפיע, הגיע זמננו לשלב ידיים ולהתחיל להוביל את מדינת ישראל, עד שתהפוך להיות למקום שנעים וטוב לחיות בו”.
וכשהיא תגדל ותגלה כמה נפלא וכמה מורכב זה להיות אישה בעולם הזה, יהדהדו בה מילותיה החזקות של יהלומה זכות, מייסדת מרכז החוסן באופקים: “לכל אחת מאתנו יש תפקיד משמעותי ומקום שמור בפזל ממנו ייחתם ההסכם המדיני ובלעדינו התמונה הישראלית לא תהיה שלימה ומושלמת. אנו יוזמות ויוצרות את הוודאות שתצית ותלבה את אש התקווה והשלום בלבבות”.
היא בת 11 כמעט אבל כבר יודעת כמה חשוב להיות אישה בעולם הזה. כמה חשוב לשמור את היד מושטת. ואני חושבת שהיא יודעת, כמוני, שהיא ניצבת על כתפיהן של דורות של ענקיות. של נשים שלחמו ונאבקו למען צדק, שוויון, שלום וחירות.
“ובנך יגיד לך ביום ההוא”
אחרי ליל הסדר, בנסיעה השקטה לירושלים, ראשה של נעמה כבד על כתפי וראשו של דניאל, בכורי, לידה, שקוע בשינה עמוקה השמורה לצעירים. גל עצום של אהבה מציף אותי. אחד מני רבים. גל של השתאות על הפלא הזה, על השניים הללו, הבן והבת שהגיחו מתוכי לאור העולם והם אנשים שלמים ועצמאיים ועזים.
אני אולי אימא פולניה שלא יודעת לשחרר, אבל דניאל בכורי הוא מזמן כבר איש. ואמנם ההגדה המסורתית מצווה עלינו להגיד לבנינו, אבל חשוב לא פחות שנשכיל ללמוד מהם. דניאל הוא אחד האנשים היותר מדויקים שאני מכירה והוא מספר סיפורים בחסד. בזכותו נחשפתי לעולם של סטנד-אפ חדש, מרענן ומשוחרר משטויות של “יש כאן מישהו מבת ים” ו”מכירים את הקטע הזה שאשתך אומרת לך…”.
אז ערב לפני ליל הסדר, ואחרי ששחררתי את עצמי לפני שנים ממלאכת הניקיון לפסח, הלכתי לפאב התקליט בירושלים למופע הסטנד-אפ שלו. כמו תמיד, הכפלתי את מפלס הגיל וצחקתי הכי חזק. כי אפריל הוא אולי האכזר בירחים אבל אפילו טי.אס. אליוט ודאי ידע שלא מתווכחים עם לב של אימא.
הומור הוא אחת הדרכים היותר יעילות לעורר מחשבה ולהפר את השקט סביב דברים ש”לא נעים/ראוי/יאה לדבר עליהם”. הומור הוא דבר רציני מאוד. סטנד-אפ היא אמנות מפשיטה. היא מחייבת אותנו להסיר מעצמנו שכבות של צדקנות וצביעות. זה לא פשוט לגרום לאנשים לצחוק. זה עוד יותר מורכב כשההומור עוסק בדברים לא מצחיקים בכלל. אבל דניאל לימד אותי שצריך ואפשר לצחוק גם על נושאים קשים ורגישים, כמו הטרדות מיניות:https://www.dropbox.com/s/x9c4zkm92xgeekq/2017-04-09%2020.00.20.mp4?dl=0
אפילוג
עוד כמה ימים יסתיים הפסח הזה. מזג האוויר המתעתע יתייצב לקיץ ארוך ולוהט ויבש. עוד כשבועיים יסתיים חודש אפריל. אפריל הנוכחי היה אכן אכזרי. לא רחוק מכאן, בסוריה, הנשיא אסד השתמש בנשק כימי נגד אזרחים. עשרות ילדים וילדות, נשים וגברים נרצחו באכזריות. ואז הנשיא טראמפ הראה לכל העולם ששלו יותר גדול ושיש לו את האם-אם-אם-אימא של הפצצות. מישהו שכח לספר לו שאימהות היא האמנות של יצירת חיים. אבל אל לנו להאשים את אפריל. האכזריות האמתית היא לא בהבטחה של התחדשות וצמיחה מחודשת. האכזריות האמתית היא של המין האנושי שגוזר על עצמו ועל האדמה הרס והרג וחורבן. ואל תגידו לי ש”זו דרכו של העולם”. לא מעניין אותי אם האכזריות האנושית עוטפת את עצמה בשפה של צדק או של קודש. בסופו של יום היא נותרת במערומי אכזריותה. בין הנוחות המדומה של הייאוש הקר והרדום לבין האימה שמעוררת התקווה, אני בוחרת להתעקש על ההבטחה של עתיד אחר, טוב יותר.
השבוע הייתי בקרע בזמן. בשבת לפנות בוקר טסתי לוושינגטון הבירה וביום רביעי כבר הייתי כאן חזרה, בחיק החמים של המשפחה ושל שגרת החיים של העבודה, הבית והאקטיביזם.
שנים רבות של נסיעות עבודה קצרות לארה”ב לימדו אותי כמה מיומנויות חשובות: ראשית, לדלג על השלב של הג’ט לג. מיותר לגמרי. שנית, איך להזמין את הקפה שאני אוהבת (כדי לא לקבל כוס ענקים עם המון חלב מוקצף ומעט מאוד קפה) ושלישית, איך להשקיט את רגשי האשם עם מתנות שוות.
ועכשיו ברצינות.
הסיבה לגיחה הקצרה לוושינגטון הבירה הייתה הכנס הארצי של J Street בו השתתפתי כנציגה מטעם תנועת נשים עושות שלום . חברות פורום מנהיגות הנשים של הארגון חשבו שחשוב מאוד שבכנס המרשים והחשוב הזה יישמע קולה של העדשה המגדרית בסוגיות של פתרון הסכסוך, שלום וביטחון. והן צדקו, כמובן.
הכנס התקיים השנה תחת הכותרת: “שומרים על הערכים שלנו, נאבקים למען העתיד שלנו”. כותרת ראויה ביותר בהתחשב באקלים הפוליטי והציבורי בארה”ב מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא. כ-3,500 משתתפות ומשתתפים מכל רחבי ארה”ב וגם מישראל והרשות הפלסטינית התכנסו כדי לחשוב, לשמוע ולהשמיע דעות ורעיונות כיצד להמשיך ולקדם את פתרון שתי המדינות בעידן בו אין אף מנהיג פוליטי בישראל או בארה”ב הנחוש בדעתו לעשות זאת.
באתי לכנס כדי להביא לידי ביטוי את המבט הנשי, הביקורתי, זה אשר לא נשמע מספיק גם בכינוסים של השמאל היהודי הפרוגרסיבי. כמספרת סיפורים, חיפשתי כל העת את הסיפורים שארצה לשמור ולקחת עמי. הנה ארבעה קצרים ואפילוג אחד.
עדשה
הפנל שהשתתפתי בו – בחסות פורום מנהיגות הנשים – עסק במובילי/ות שינוי בישראל. סיפרתי שם על תנועת נשים עושות שלום ומדוע אני מחויבת כל כך לעשייה שלה. אמרתי, שאנו מתבוננות בסכסוך הישראלי פלסטיני דרך עדשה נשית-מגדרית רחבה, מורכבת ורבת עצמה. הקהל, שהיה מורכב ברובו מנשים, הנהן בהבנה ובהסכמה. הפנים הקשובות של הא/נשים בקהל אמרו לי שהדברים נופלים על אוזניים חפצות. קיוויתי שהדברים יחלחלו ויישמעו גם מחוץ לכותלי החדר ושמחתי עד מאוד כאשר חברתי ושותפתי לדרך ננסי קאופמן, מנכ”לית National Council of Jewish Women הדהדה את דברי בפנל שהתקיים למחרת היום במליאה. ועם זאת, יצאתי בתחושה שיש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות עד שאנו, הנשים ממגוון קהילות, נהיה שותפות מלאות למהלכים הגדולים בפוליטיקה ובחברה האזרחית שיביאו לסיום הסכסוך. החברה האזרחית היא זו שצריכה להוביל את השינוי הזה; לתבוע ייצוג שוויוני ומגוון לנשים בכל תהליכי קבלת החלטות ובכלל זה בתהליכי פתרון הסכסוך. אך כדי שנוכל לתבוע זאת מנבחרי/ות הציבור, עלינו ליישם את עקרונות השוויון והמגוון גם במרחבים שלנו. עדשה מגדרית היא לא “אביזר”; היא דרך לבחון את המציאות הפוליטית בה אנו חיות וחיים באופן מלא ומקיף ומבלי להחסיר את נקודות המבט, הצרכים והנכסים של 51% מבעלות העניין.
תקווה
דיברתי גם על חשיבותה של תקווה ועל כך שאי אפשר לחיות ללא תקווה. במהלך הכנס חזרו הדוברים ואמרו ש”ייאוש הוא לא אופציה”, וזה נכון מאוד. ייאוש, במובן של אדישות, אפתיה ו”קבלת הדין”, הוא אכן לא אופציה. אבל לפעמים מה שמניע אותנו לפעולה הוא תחושה של נואשות במובן של דחף אדיר לפעול, כי פשוט אי אפשר שלא. ולצד זה, חייבת להיות תקווה. תקווה במובן של אמונה בטוב עתידי גם כאשר הוא נראה רחוק מאוד ובלתי אפשרי. תקווה, זו ההתעקשות להאמין בטוב הזה גם כאשר נדמה שהקלפים שחולקו לנו בסיבוב הזה הם לא משהו. תקווה היא חומר ממנו עשויים הסיפורים הגדולים על היכולת של א/נשים להתרומם מעל לקשיים ולמכשולים, מעל לספקות ומעל ליחס המבטל שהוא לא פעם מנת חלקם/ן של אלה המתעקשים/ות לאחוז בתקווה. ואל תטעו בה, בתקווה. היא לא “תכונה נשית חביבה”. תקווה היא מחשבה רדיקלית שרואה מעבר ורחוק. תקווה, אם תרצו, היא עניין רציני מאוד.
רצינות
ביומי האחרון בבירה זכיתי לפגוש את חברת הקונגרס ברברה לי, נציגת המחוז ה-14 בקליפורניה מטעם המפלגה הדמוקרטית. ברברה לי נבחרה לקונגרס האמריקני בשנת 1998 אחרי קריירה ארוכה ומפוארת כפעילה בתנועה לזכויות האזרח ובפנתרים השחורים וכחברה בסנט של קליפורניה. בשנת 2001 הייתה לי חברת הקונגרס היחידה שהתנגדה – מול 420 תומכים – שהצביעה נגד ההצעה לאפשר לנשיא ארצות הברית להשתמש בצבא כנגד האחראים לפיגועי 11 בספטמבר.
הכניסה לבניין בו שוכנת לשכתה של ברברה לי התגלתה כתהליך מהיר וידידותי הרבה יותר מזה שאני מורגלת בו בכניסה לכנסת ישראל. מעבר לבדיקה ביטחונית שגרתית למדי, דבר לא עמד ביני לבין מחוז חפצי. לא התבקשתי להציג תעודת זהות או אישור כניסה ולא לציין את שם חברת הקונגרס עמה אני נפגשת. כאזרחית ממדינה זרה היה לי קל יותר להגיע אל חברת קונגרס אמריקנית מאשר אל חברת כנסת ישראלית.
אני מודה שהתרגשתי מאוד לפני הפגישה. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת חברת קונגרס ובמיוחד אישה שהיא מודל למנהיגות אמיצה, נחושה ומחויבת לערכים של צדק ושוויון לאורך כל הדרך. נדרשת יושרה אדירה כדי להתייצב בדד מול קונגרס שלם וכדי לא להיכנע למשחקי הכס של הפוליטיקה. חשתי שזכיתי לפגוש פוליטיקאית מזן נדיר שמתעקשת גם אחרי שנים רבות בזירה לשמור שפיה ולבה יהיו שווים.
היו לנו 15 דקות. סיפרתי לה על עבודתי בקרן דפנה ועל תנועת נשים עושות שלום. דיברתי על רגעי הקסם בצעדה המשותפת לנשים ישראליות ופלסטיניות ב-19 באוקטובר, 2016 בקסר אל יהוד ועל הדמעות והחיוכים של נשים שנפגשו לראשונה ונפלו זו לזרועות זו בחיבוק של קרבה ואמון בקיומן של שותפות לשלום. ובעוד קולי רועד ידעתי שהיא שמעה והבינה.
נחישות
כמובן שלא חדלתי להתעדכן במתרחש בארץ; בפרסום דו”ח מבקר המדינה על מלחמת צוק איתן וברוחות המלחמה שנועדו להסית שוב את תשומת הלב מהאחריות של הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר למחדלים שעלו בחיי אדם. מפעם לפעם הספקתי להציץ בהודעות הדואל והווצאפ מישראל. קראתי את מכתב האימהות שניסחו חברותיי לתנועת נשים עושות שלום וציפיתי בתמונות שלהן, מול משרד הביטחון ותובעות מהקבינט הביטחוני-מדיני לקחת אחריות על מסקנות דו”ח מבקר המדינה ולפעול מידית בערוץ מדיני לסיום הסכסוך.
בפניהן של חברותיי לתנועת נשים עושות שלום ראיתי את התקווה, את הנחישות, את ההתמדה ואת הנכונות להניח לכל ולהתייצב שוב ושוב כדי לפעול למען הפתרון ההגיוני היחיד שישים קץ למעגל הדמים, הסבל והאובדן הלוכד אותנו בלפיתה עזה כבר שנים רבות מדי.
אפילוג:
נשמע שרוחות מלחמה מתחילות שוב לנשב. בשבועות האחרונים מתחילים שרים בממשלה “לחמם מנועים” ולציין ש”אין מנוס מסבב נוסף”. מבין הדברים הרבים ששמעתי בכנס ג’יי סטריט משפט אחד מנאומו של הסנטור ברני סנדרס ממשיך להדהד בי:
‘”It’s easy to give speeches in the safety of the floor of the Senate or the House. It’s a little bit harder to experience war and live through the devastation of war”
“קל לשאת נאומים מהדוכן המוגן בסנאט או בקונגרס. זה קצת יותר קשה לחוות מלחמה ולשרוד את ההרס המוחלט שהיא זורעת”.
אימהות איננה תולדה של מעשה הלידה. אימהות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים.
מילים אלה לקוחות מדברים שאמרתי בטקס שקיימנו, תנועת נשים עושות שלום, באתר הטבילה בצפון ים המלח, במסגרת אירועי צעדת התקווה במהלך חודש אוקטובר.
זה היה אירוע היסטורי; לראשונה מזה זמן רב נפגשו וצעדו יחד נשים יהודיות ופלסטיניות, מישראל ומרחבי הרשות הפלסטינית.
זה היה אירוע פוליטי; אמירה צלולה וברורה של נשים שקצו במלחמות ובאלימות; שמאסו בכך שמדירים אותן מהשיח על שלום וביטחון.
וזה היה אירוע מכונן גם מבחינה אישית; הוא נתן לי הזדמנות להרהר על דרכי הפעולה שלי בזירה הציבורית והמקצועית.
כשהתכוננו לצעוד, לקול הלמות התופים והשירה המשותפת, דמעות של התרגשות עצומה הציפו אותי. גדולות ומתוקות ומתגלגלות. שבועות וחודשים של הכנות ועבודה סביב השעון של עשרות נשים הגיעו לעוד שיא. אחוזה ואוחזת בזרועות הנשים שלצדי, תומכת ונתמכת, צעדתי בידיעה ברורה שאנחנו הולכות רחוק וביחד.
פני היו שילוב של בכי וצחוק; הם נתנו ביטוי לרגשות של הוקרת תודה ונחישות עמוקה. הם נתנו ביטוי לתחושה הפיזית והנפשית של היות בתוך מעשה של גדולה משותפת.
וכשעלינו על הבמה, הודא אבו אלערקוב ואני, להנחות את הטקס, הגדולה הזו הקיפה אותנו מכל עבר והעניקה לנו השראה. קולה המהדהד של הודא שקרא: “נשות העולם, היום הוא היום שלנו!” העצים את קולי שלי. הפנים הקורנות של היושבות מולנו האירה אותנו יחד עם השמש שעמדה באמצע שמיים.
צעדת התקווה בצפון ים המלח. צילום: ענת סרגוסטי
הרגעים האלה ממשיכים לחיות בי, עם החזרה לשגרת העבודה, ואיתם המחשבות על נשיות ומנהיגות. המחשבות על כל מה שלמדתי ואני לומדות מהשותפות שלי לדרך בכל שנותיי בעולם השינוי החברתי.
כפעילה ואשת מקצוע פמיניסטית אני מודעת היטב ששיח על אימהות הוא מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר חול טובעני של הבניות חברתיות על “נשיות” ו”גבריות” שעושות אי צדק לשני המגדרים. ובכל זאת, אני כותבת, כי האימהות כעמדה של מנהיגות מוסרית ופוליטית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי בכלל ומהשיח על שלום וביטחון בפרט.
אימהות נתפסת על פי רוב כמעשה פרטי ואישי שמקומו במרחב הביתי והמשפחתי. הרוך, הדאגה וההכלה שמתלווים למלאכת גידולם של ילדים נתפסים כמתאימים לתפקידים “נשיים” של טיפול, אבל פחות למשימות ניהול ומנהיגות שדורשים החלטיות, נחישות וקשיחות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לניהול של משפחות ומערכות יחסים נחשבות כאורחות זרות ולא רלוונטיות בחדרי ישיבות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לקיומם של חיי אנוש נתפסות כחולשה סביב שולחן משא ומתן.
התרגלנו לחשוב כך. במיוחד באזור שלנו, ש”אינו מרחם על החלשים”, כמאמר השיר.
האמנם?
כל מפגש אנושי; אישי, מקצועי, עסקי או פוליטי מעורר בנו שלל רגשות; לוחץ לנו על כפתורים, נוגע בנו במקומות לא מודעים. משברים קטנים וגדולים נוצרים כשאנו נוהגים בעיוורון, ביוהרה או בכוחניות. התגובות שלנו יכולות להסלים או להרגיע את המשבר. ההיסטוריה מראה שברוב המקרים בהם בחרו המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים להעצים את הכוחניות, התוצאה הייתה עוד אלימות, שפיכות דמים, כאב ואובדן. במקרים שבהם בחרו אחרת; כאשר הושיטו יד או נענו ליד מושטת, הם שינו את פני ההיסטוריה. היכולת לעשות ויתורים כואבים והנכונות להניח למחלוקות העבר הם שיצרו פריצות דרך ביחסים בין מדינות ועמים במזרח התיכון ובעולם כולו. חלק מהמנהיגים הללו שילמו על כך בחייהם; יריביהם הפוליטיים ראו במהלכים שלהם מעשים של חולשה. אבל אנחנו זוכרים עד היום את תמונותיהם של מנחם בגין ואנואר סאדאת ושל יצחק רבין עם יאסר ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן לוחצים ידיים. התמונות הללו מזכירות לנו שהסכמי שלום הם דבר אפשרי.
אני נזכרת בעצמי, ילדה בת 4, רצה עם אמי ואחיותיי למקלט בשיכון בירושלים במלחמת 67. ושוב ב-73. אני זוכרת את עצמי מלטפת את בני בכורי בן השנה וחצי דרך שרוול פלסטיק במלחמת המפרץ ב-91. אני זוכרת את עצמי מחשבת מסלולים בראשי שוב ושוב כאשר אוטובוסים מלאים באזרחים התפוצצו בירושלים. אני זוכרת את בתי הצעירה ואותי תופסות מחסה בעת אזעקות צבע אדום במלחמת צוק איתן. אני זוכרת את עצמי יושבת מול תמונות של ההרס והחורבן בעזה, מול תמונות של אימהות ואבות הממררים בבכי על ילדיהם. יושבת מול התמונות ובוכה על הילדים והילדות.
אימהות, כבר אמרתי, היא לא רק תולדה של מעשה הלידה או של טיפול בילדים שהבאנו לעולם. אימהות והורות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם בו אנו חיות וחיים; אחריות כלפי הסובבים אותנו. זוהי עמדה של ריסון עצמי, הקשבה והכלה. זוהי עמדה שיש בה תשוקה ואהבה יחד עם היכולת להציב אמות מידה גבוהות. זוהי עמדה שיש בה חמלה ומסירות, נחישות וחוסן. ואומץ, הרבה אומץ.
העולם שלנו הוא מורכב וקשה. יש בו יותר מדי אי צדק ואלימות; יותר מדי אומללות ואכזריות. העולם שלנו זקוק לחמלה וליכולת לבקש סליחה ולמחול. העולם שלנו זקוק לכך שנראה בעיניים פקוחות את הזולת במלוא האנושיות שלו ושנזעק נגד מעשים לא אנושיים.
“אני רואה את האנושיות שלך. האם את רואה את שלי?” אמרה לימה בואי, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011 מליבריה, אשר הגיעה לישראל כאורחת מיוחדת של צעדת התקווה. ועוד הוסיפה, כי לעורר תקווה בלבבות אלה אשר ידעו כל כך הרבה סבל ואובדן היא אחריות גדולה. “אל תיכנסו לזה אם אתן לא רציניות”.
אנחנו רציניות. בדיוק כמו הענקיות שסללו את הדרך לנשים להיות סוכנות שינוי פעילות ושוות ערך. כמו הנשים שנאבקו למען זכות הצבעה; כמו הנשים שנאבקות לצדק מגדרי, חברתי וגזעי. כמו הנשים שנאבקו להיות חלק מסיום המלחמות בארצן.
אנחנו רציניות ולא עוצרות עד הסכם מדיני. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע ליצירת שיח פוליטי חדש שמבוסס על היכרות ודאגה הדדית. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע להחזרת השלום אל לב העשייה של הקהילות בהן אנו חיות.
אולי נולדתי אישה ואולי הפכתי להיות אישה, כדברי סימון דה בובאר. כך או כך, להיות אישה הוא מרכיב מרכזי מאוד בפסיפס המרכיב את הזהות שלי, האישית והפוליטית. זוהי עדשה שדרכה אני מתבוננת בעצמי ובעולם.
אז אולי זה מיושן לכתוב על זהות נשית בעידן פוסט-מודרני. במיוחד אחרי שג’ודית באטלר טילטלה את עולמנו עם הרעיון שזהות מגדרית היא הבניה חברתית, סוג של מופע, יותר מאשר משהו “טבעי”. אכן, בשיחים פמיניסטיים העיסוק בזהות נשית נדמה שניצב תמיד בפתחו של מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר הבניות חברתיות וסטריאוטיפים נשיים וגבריים שמהן אנו מבקשות להתרחק.
אבל בתוך המדרונות החלקלקים האלה אני לוקחת לעצמי את הזכות להגדיר באופן פעיל את זהותי כאישה במרחבים השונים שבהם אני פועלת.
הזהות שלי כאישה מורכבת מפיסות של היסטוריה נשית מתמשכת; משושלת מתמשכת של מכשפות ומספרות סיפורים, חקלאיות ומרפאות, נשים כותבות והוגות, נשים מבשלות ושרות, נשים שאוחזות בעט, נשים שמקרבות ילד ישן אל חיקן, נשים שנלחמות למען עתיד טוב יותר. היא מורכבת מסבתותיי ז”ל ואמי שתיבדל לחיים ארוכים, מאחיותיי מלידה ואלה שקירבתי אליי עם השנים. היא ניזונה ומתפתחת מהמפגש היום יומי עם אלה שלבי אוהב יותר מכל. היא מורכבת מנשים שלא פגשתי מימיי חיי, או נפגשתי איתן בין דפי ספרים, תמונות וסיפורים. היא מורכבת מנשים בשר ודם ומדמויות מיתולוגיות.
ובחודשים האחרונים למדתי שזהותי יונקת גם מנשות ליבריה האמיצות.
לפני כשנתיים התוודעתי לראשונה לסרט המתעד את מאבקן של נשות ליבריה, נוצריות ומוסלמיות, להשכין שלום ולהביא לסיומה של מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם בארצן. הסרט, Pray the Devil Back to Hell, הוא חלק מסדרה של סרטים תיעודיים על נשים כמשכינות שלום ברחבי העולם, בסכסוכים מרים וקשים.
הפעילות שלי בתנועת נשים עושות שלום העניקה לי הזדמנות לצפות סרט שוב ושוב, במסגרת הקרנות שעורכת התנועה ברחבי הארץ. כל צפייה בסרט חושפת פרט חדש, משפט שנחרת עמוק בזיכרוני או תמונה שטורדת ומבריחה את שנתי. אך כל צפייה בסרט גם מחזירה לי את האמונה ברוח האנושית כבעלת יכולת לחמלה עצומה, לחוכמה גדולה ולחוסן נפשי אל מול אכזריות שלא תתואר.
אחרי כל הקרנה של הסרט אנו מקיימות דיון ושיח עם הקהל. כל שיחה היא מיוחדת ושונה, ובכל מפגש עולות תובנות ומחשבות אחרות.
בלילה ירושלמי קר, לפני כמה שבועות, שבתי מהקרנה של הסרט במקלט הקטן והחמים של תיאטרון משו משו לשינוי חברתי, ומצאתי את עצמי, נרגשת, מתחילה לכתוב. לכתוב על ידע. על ידע נשי.
מצאתי את עצמי משחקת עם פירוק והרכבה מחדש של ניגודים שלמדנו לקבל כ”נכונים”; גבריות מול נשיות, שכל מול רגש, רציונליות מול אימפולסיביות, אקטיביות מול פסיביות, כוח פיזי מול רוך. שיחקתי כמו שלמדתי בעמל רב מז’ק דרידה, שהיה לוקח צמדי מילים ומפרק אותן עד שהאחת הייתה לשנייה ולהיפך.
נשות ליבריה שרו ובכו, רקדו וחיבקו כל הדרך עד להסכם השלום ועד לכינונה של ממשלה נבחרת בבחירות דמוקרטיות. הן גם ניצבו בשמש הקופחת ובגשם, ישבו ולא זזו, פישרו בין הצדדים היריבים מאחורי הקלעים כאשר חשבו שכל אלה לא משיגים את המטרה. הן פעלו בקרב ילדים-חיילים לפירוק הנשק ועשו עבודה קהילתית פוליטית מעוררת השראה. וברגעי מבחן, הן עשו שימוש באימת הקללה…
נשות ליבריה חשפו בחוכמה ובסבלנות את העליבות של האכזריות ואת גבולותיו של הכוח החומס, האונס, הבוזז. הן חשפו את החמדנות, בצע הכסף, תאוות הכוח והשלטון שהסתתרו מאחורי הרטוריקה של מנהיגי הפלגים היריבים. הן נלחמו כדי להשיב לילדות ולילדים של ליבריה את הילדות שנגזלה מהם/ן.
נשות ליבריה זיקקו בשבילי תובנה חשובה עד מאוד; רגש הוא ידע. היכולת לוותר ולהתפשר למען טובת הכלל היא סוג של ידע. היכולת להניח בצד חילוקי דעות והבדלים, היא סוג של ידע. היכולת להוביל קהילה פצועה, קרועה ומדממת בדרך ארוכה ומפותלת להחלמה היא סוג של ידע. היכולת לסלוח למי שביצעו פשעים איומים נגד האנושות היא סוג של ידע נשגב. היכולת לרתום אמונה דתית לטובת השכנת שלום היא סוג של ידע.
ידע הוא כוח. כוח יכול להיות רך וגמיש ומכיל ומודע לגבולותיו. כוח יכול להיות משהו שאנו בוחרות לחלוק בו, כדי להעצים אותו.
השיח על ביטחון, על מלחמה ועל האפשרות של שלום חייב להכיל בתוכו את הידע הזה. ביטחון אינו עניין לגברים בלבד או ללוחמים בלבד. להיפך, לכל אחת ואחד מאתנו יש ידע על ביטחון; על מהו ביטחון אישי, פיזי, כלכלי, מגדרי, חברתי ותרבותי.
שיח ששואף להשכנת שלום חייב להכיל את כל סוגי הידע הללו.
אני חשה הכרת תודה גדולה לכל הנשים בחיי שלימדו אותי את השיעורים הללו.
שנה חלפה מאז המלחמה הארורה של הקיץ שעבר, וכבר התחלנו לקוות שהקיץ הזה – למעט השרב המעיק – יעבור בשקט יחסי. אבל אז בא פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים והרצח של שירה בנקי ז”ל בת ה-16 ופיגוע השריפה בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא שגבה עד כה את חייהם של עלי בן השנה וחצי ושל אביו סעד. ומעגל השנאה והנקם ממשיך ודורש את ליטרת הבשר שלו ולא באה מנוחה והחמלה מדירה רגליה.
ולאחר מעשי השנאה מגיע גל הגינויים – האמתיים ואלה הנאמרים בחצי פה ושמינית לב – ולצדם תועפות של כאב וזעזוע, וצורך במפגש ובשיח, ושוב גינויים בחצי פה וניסיונות של פוליטיקאים למיניהם להתעקש על תחושת עליונות מוסרית (אצלנו מוקיעים טרוריסטים וכו’) במרחב הכואב והמדמם הזה, שמשתוקק לקצת פחות צדקת דרך וקצת יותר חמלה וקצת יותר יושרה.
ואט אט חיי הציבור חוזרים למסלולם והמשפחות השכולות נותרות יותר ויותר לבד עם הכאב והאובדן ושברי החיים שצריך כעת לאסוף. כל כך מהר החיים כאן שבים למסלולם ושלל נרות הנשמה והודעות ההשתתפות באבל המשפחות נמוגים אט אט. התקשורת שוב מתעניינת יותר במלחמות בין אובמה לנתניהו על לבם ותמיכתם הפוליטית של ראשי הקהילה היהודית בארה”ב, מאשר באלה אשר מתעקשים ומתעקשות בתוך הטירוף הסובב אותנו לייצר איים של קשב, של שיחה, של התקרבות. מהר מדי, הזוועות של שבוע שעבר מפנות מקומן לזוועות חדשות, כמו אונס קבוצתי אכזרי של אישה צעירה בדרום תל-אביב. אפילו מותו של סעד דוואבשה, אביו של עלי הפעוט והקורבן השני של פיגוע השנאה בכפר דומא לא מעורר זעזוע.
מפחיד כמה מהר מכסה אבק היום יום על הפצעים הטריים.
ובשל כך, אני שבה לפקוד את אוהל צום איתן של תנועת “נשים עושות שלום” בה אני חברה מיום הקמתה. אני שבה ופוקדת את האוהל כי שם אני מוצאת שוב ושוב את החמלה, את היכולת האנושית לסלוח ולהילחם בשנאה, את היכולת לשוחח בלי לטרוק דלתות, את היכולת לשיר יחד שירי שלום ותקווה בלי טיפה של ציניות ומתוך כוונה גדולה.
נערה הייתי וגם בגרתי, ויש באמתחתי הומור בריא ויכולת מפותחת לסרקזם ומידה נכונה של רשעות שנונה ובלתי מזיקה בעיקרה. וכמובן שאני יודעת שטבעת של נשים חבוקות ושרות לא תביא כאן לבד את השלום. אבל זו התחלה וזה בעיקר סירוב עיקש להיכנע לייאוש; זו הזמנה לצאת מהרפיון, מההדחקה, לצאת מהאדישות, ולעשות מעשה. וכמו שאמרה מרגרט מיד, הנחישות הזו, המסירות הזו, אי הנכונות לוותר ולהיכנע לייאוש, הם הדברים היחידים שאי פעם עשו הבדל בעולם.
יש ימים בהם פוקדים ופוקדות את האוהל א/נשים מפורסמים/ות; חברי וחברות כנסת, שרים/ות, מוזיקאים ונשות קולנוע, סופרים וסופרות. ויש ימים בהם אנו יושבות שם עם עצמנו, נשים, יהודיות, ערביות, דתיות וחילוניות, מבוגרות וגם צעירות, מכל רחבי הארץ. לפעמים יש הסכמות ולפעמים מחלוקות, לפעמים המפגש מסתיים בשירה משותפת ותמונה קבוצתית מחויכת למצלמה, אבל מה שיש בעיקר זה שיח שמתעקש לחפש דרכים חדשות.
כבר קראו לנו בכל שם אפשרי: הזויות, נאיביות, סתומות, פתטיות וגם בלות, בלתי מסופקות ועוד כהנה וכהנה. הכל כבר נאמר ועוד יותר מזה. נערה הייתי וגם בגרתי וכבר ממש לא אכפת לי להיות דביקה, פתטית, הזויה ונאיבית, וגם את בלותי המלבלבת הרווחתי ביושר. כאישה אני יודעת שהרוע לא יותר מתוחכם מהטוב, הייאוש לא יותר חכם מהתקווה, הציניות לא יודעת שום דבר שהאמונה בטוב לא יודעת.
שלחו אותנו לעזה ולרמאללה, אמרו לנו שאנחנו מכוונות את העשייה שלנו לכתובת הלא נכונה. “אנחנו” רוצים שלום, זה “הם” שלא. זו טענה ראויה שצריך להקשיב לה ולתת לה מענה אמיתי. מה שלמדתי באוהל, משיחות עם נשים וגברים שבאו לבקר, לתמוך, לשוחח, הוא משהו חשוב, גם אם לא חדש; בשני הצדדים יש מי שרוצים באמת לפתור את הסכסוך בדרך של הסכם הדדי ומכבד והם לדעתי הרוב. בשני הצדדים יש א/נשים מעוררי/ות השראה שידעו אובדן ושכול ומצאו את הדרך לסלוח, לא לשנוא, להושיט יד. וכן, בשני הצדדים יש מי שמרוויחים כנראה מהסטטוס קוו, מהכוח הפוליטי שהם שואבים מהקיפאון בתהליך המדיני ובהסלמה באלימות. בשני הצדדים יש פחד וחוסר אמון, וזה מובן. פחד משתק ומאבן ומעוגן במציאות בלתי נסבלת של אלימות ונקמה, ושוב אלימות ועוד נקמה.
אבל הביקורת לא באה רק מבחוץ, ולא רק מימין. גם משמאל יש ביקורת, בעיקר על הניסיון של התנועה להיות פוליטית מבלי לדבר על הכיבוש. איך אפשר להיות פוליטית ולא לדבר על הכיבוש? אישית, כמובן, אני מסכימה. להיות פוליטית בשבילי זה לדבר על מציאות פוליטית של כיבוש. ובכל זאת, מיום שהצטרפתי לתנועה לא זו בלבד שלא התניתי את חברותי בכך שהתנועה תביע התנגדות ציבורית לכיבוש, אלא אף הסכמתי שאי התייחסות לכיבוש היא מהלך אסטרטגי נכון, גם אם לפעמים היא גורמת לי לכאבי בטן. לנשים כמוני, המתנגדות לכיבוש ואומרות זאת, יש מרחבים להיות פעילות. בתנועה שלנו רצינו ליצור מרחב אחר, מכיל יותר, מגוון יותר, גם בעבור נשים שלא חשות נוח עם הזיהוי האידיאולוגי הזה, אבל עדיין מאמינות שהדרך היחידה לפתרון המצב היא בדרך של הידברות והשגת הסכם מדיני. הנשים הללו – גם אם יש ביני לבינן מחלוקות פוליטיות קשות – הן מבחינתי שותפות לדרך.
האם תמיד נוח לי עם זה? ודאי שלא. אבל להיות חלק מתנועה זה גם להשלים עם זה שהתנועה אינה מייצגת אותי באופן מלא ושלם כל הזמן. לשם כך יש לי הקול האישי שלי ויש לי היכולת והפריבילגיה שאינה מובנת מאליה – להשמיע את הקול שלי בדרכים שאבחר. להיות חלק מתנועה זה לגלות את הרווח – וגם את אי הנוחות – שבהקשבה למי שאינה חושבת בדיוק כמוני. להיות חלק מתנועה זה להבין שהדבר היחיד שאי פעם חולל שינוי אמיתי ועמוק זה עשייה משותפת של א/נשים שיש להם/ן חזון משותף. להיות חלק מתנועה זה להקשיב לזו שלצדי, להבין שהיא אומרת את הדברים אחרת ממני, ולהבין שזו המשמעות של תנועה. הכוח שלנו הוא בריבוי, לא באחידות.
היופי, כך אומרות, הוא בעיניי המתבוננת. ואני מוצאת באוהל צום איתן יופי וחמלה שנוסכים בי כוח להמשיך הלאה.
