העולם הזה צריך אמהות

אימהות איננה תולדה של מעשה הלידה. אימהות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים.

מילים אלה לקוחות מדברים שאמרתי בטקס שקיימנו, תנועת נשים עושות שלום, באתר הטבילה בצפון ים המלח, במסגרת אירועי צעדת התקווה במהלך חודש אוקטובר.

זה היה אירוע היסטורי; לראשונה מזה זמן רב נפגשו וצעדו יחד נשים יהודיות ופלסטיניות, מישראל ומרחבי הרשות הפלסטינית.

זה היה אירוע פוליטי; אמירה צלולה וברורה של נשים שקצו במלחמות ובאלימות; שמאסו בכך שמדירים אותן מהשיח על שלום וביטחון.

וזה היה אירוע מכונן גם מבחינה אישית; הוא נתן לי הזדמנות להרהר על דרכי הפעולה שלי בזירה הציבורית והמקצועית.

כשהתכוננו לצעוד, לקול הלמות התופים והשירה המשותפת, דמעות של התרגשות עצומה הציפו אותי. גדולות ומתוקות ומתגלגלות. שבועות וחודשים של הכנות ועבודה סביב השעון של עשרות נשים הגיעו לעוד שיא. אחוזה ואוחזת בזרועות הנשים שלצדי, תומכת ונתמכת, צעדתי בידיעה ברורה שאנחנו הולכות רחוק וביחד.

פני היו שילוב של בכי וצחוק; הם נתנו ביטוי לרגשות של הוקרת תודה ונחישות עמוקה. הם נתנו ביטוי לתחושה הפיזית והנפשית של היות בתוך מעשה של גדולה משותפת.

וכשעלינו על הבמה, הודא אבו אלערקוב ואני, להנחות את הטקס, הגדולה הזו הקיפה אותנו מכל עבר והעניקה לנו השראה. קולה המהדהד של הודא שקרא: “נשות העולם, היום הוא היום שלנו!” העצים את קולי שלי. הפנים הקורנות של היושבות מולנו האירה אותנו יחד עם השמש שעמדה באמצע שמיים.

qasr-march
צעדת התקווה בצפון ים המלח. צילום: ענת סרגוסטי

הרגעים האלה ממשיכים לחיות בי, עם החזרה לשגרת העבודה, ואיתם המחשבות על נשיות ומנהיגות. המחשבות על כל מה שלמדתי ואני לומדות מהשותפות שלי לדרך בכל שנותיי בעולם השינוי החברתי.

כפעילה ואשת מקצוע פמיניסטית אני מודעת היטב ששיח על אימהות הוא מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר חול טובעני של הבניות חברתיות על “נשיות” ו”גבריות” שעושות אי צדק לשני המגדרים. ובכל זאת, אני כותבת, כי האימהות כעמדה של מנהיגות מוסרית ופוליטית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי בכלל ומהשיח על שלום וביטחון בפרט.

אימהות נתפסת על פי רוב כמעשה פרטי ואישי שמקומו במרחב הביתי והמשפחתי. הרוך, הדאגה וההכלה שמתלווים למלאכת גידולם של ילדים נתפסים כמתאימים לתפקידים “נשיים” של טיפול, אבל פחות למשימות ניהול ומנהיגות שדורשים החלטיות, נחישות וקשיחות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לניהול של משפחות ומערכות יחסים נחשבות כאורחות זרות ולא רלוונטיות בחדרי ישיבות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לקיומם של חיי אנוש נתפסות כחולשה סביב שולחן משא ומתן.

התרגלנו לחשוב כך. במיוחד באזור שלנו, ש”אינו מרחם על החלשים”, כמאמר השיר.

האמנם?

כל מפגש אנושי;  אישי, מקצועי, עסקי או פוליטי מעורר בנו שלל רגשות; לוחץ לנו על כפתורים, נוגע בנו במקומות לא מודעים. משברים קטנים וגדולים נוצרים כשאנו נוהגים בעיוורון, ביוהרה או בכוחניות. התגובות שלנו יכולות להסלים או להרגיע את המשבר. ההיסטוריה מראה שברוב המקרים בהם בחרו המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים להעצים את הכוחניות, התוצאה הייתה עוד אלימות, שפיכות דמים, כאב ואובדן. במקרים שבהם בחרו אחרת; כאשר הושיטו יד או נענו ליד מושטת, הם שינו את פני ההיסטוריה. היכולת לעשות ויתורים כואבים והנכונות להניח למחלוקות העבר הם שיצרו פריצות דרך ביחסים בין מדינות ועמים במזרח התיכון ובעולם כולו. חלק מהמנהיגים הללו שילמו על כך בחייהם; יריביהם הפוליטיים ראו במהלכים שלהם מעשים של חולשה.  אבל אנחנו זוכרים עד היום את תמונותיהם של מנחם בגין ואנואר סאדאת ושל יצחק רבין עם יאסר ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן לוחצים ידיים. התמונות הללו מזכירות לנו שהסכמי שלום הם דבר אפשרי.

אני נזכרת בעצמי, ילדה בת 4, רצה עם אמי ואחיותיי למקלט בשיכון בירושלים במלחמת 67. ושוב ב-73. אני זוכרת את עצמי מלטפת את בני בכורי בן השנה וחצי דרך שרוול פלסטיק במלחמת המפרץ ב-91. אני זוכרת את עצמי מחשבת מסלולים בראשי שוב ושוב כאשר אוטובוסים מלאים באזרחים התפוצצו בירושלים. אני זוכרת את בתי הצעירה ואותי תופסות מחסה בעת אזעקות צבע אדום במלחמת צוק איתן. אני זוכרת את עצמי יושבת מול תמונות של ההרס והחורבן בעזה, מול תמונות של אימהות ואבות הממררים בבכי על ילדיהם. יושבת מול התמונות ובוכה על הילדים והילדות.

אימהות, כבר אמרתי, היא לא רק תולדה של מעשה הלידה או של טיפול בילדים שהבאנו לעולם. אימהות והורות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם בו אנו חיות וחיים; אחריות כלפי הסובבים אותנו. זוהי עמדה של ריסון עצמי, הקשבה והכלה. זוהי עמדה שיש בה תשוקה ואהבה יחד עם היכולת להציב אמות מידה גבוהות. זוהי עמדה שיש בה חמלה ומסירות, נחישות וחוסן. ואומץ, הרבה אומץ.

העולם שלנו הוא מורכב וקשה. יש בו יותר מדי אי צדק ואלימות; יותר מדי אומללות ואכזריות. העולם שלנו זקוק לחמלה וליכולת לבקש סליחה ולמחול. העולם שלנו זקוק לכך שנראה בעיניים פקוחות את הזולת במלוא האנושיות שלו ושנזעק נגד מעשים לא אנושיים.

“אני רואה את האנושיות שלך. האם את רואה את שלי?” אמרה לימה בואי, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011 מליבריה, אשר הגיעה לישראל כאורחת מיוחדת של צעדת התקווה. ועוד הוסיפה, כי לעורר תקווה בלבבות אלה אשר ידעו כל כך הרבה סבל ואובדן היא אחריות גדולה. “אל תיכנסו לזה אם אתן לא רציניות”.

אנחנו רציניות. בדיוק כמו הענקיות שסללו את הדרך לנשים להיות סוכנות שינוי פעילות ושוות ערך. כמו הנשים שנאבקו למען זכות הצבעה; כמו הנשים שנאבקות לצדק מגדרי, חברתי וגזעי. כמו הנשים שנאבקו להיות חלק מסיום המלחמות בארצן.

אנחנו רציניות ולא עוצרות עד הסכם מדיני. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע ליצירת שיח פוליטי חדש שמבוסס על היכרות ודאגה הדדית. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע להחזרת השלום אל לב העשייה של הקהילות בהן אנו חיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

My People

המטוס נחת סוף סוף בשדה התעופה של אוקלנד. משם, הדרך לביתה של אקאיה ווינדווד, נשיאת רוקווד, כבר הייתה קצרה. נסעתי לקליפורניה הרחוקה כדי להשתתף בסמינר “אמנות המנהיגות לשינוי חברתי” של רוקווד, במסגרת תהליך החשיבה והתכנון על הבאת התוכנית של רוקווד לישראל.

לא פגשתי את אקאיה מעולם לפני כן. שוחחנו בטלפון כמה פעמים והתכתבנו הרבה, והיא הזמינה אותי להתארח אצלה בסוף השבוע שקדם לסמינר. המונית עצרה במעלה רחוב שקט ופורח, ואקאיה יצאה לקראתי. אישה גבוהה ויפה. התחבקנו בשמחה כמו חברות שנפגשות שוב אחרי זמן רב. הרגשתי כמי שהגיעה לבית אחרי מסע ארוך.

יומיים לאחר מכן התחיל הסמינר. הייתי הכי מבוגרת והישראלית היחידה. מרץ 2009. אמריקה מאוהבת בנשיא החדש והשחור שלה. בישראל עמל בנימין נתניהו על הרכבה של עוד ממשלה. בערב הראשון, ישבנו או עמדנו במעגל, 24 א/נשים ממקומות שונים, מגזעים שונים, דתות שונות, מגדרים שונים, ואינספור סיפורים מרתקים שטרם חלקנו. ונתבקשנו לומר בקצרה:

?Who are my people

“האנשים שלי הם המשפחה שלי”

“האנשים שלי הם משפחתי והחברים/ות שלי”

“הא/נשים שלי הם חבריי וחברותיי למאבק למען…”

“הא/נשים שלי הם/ן כל מי שמאמין בשוויון וצדק”.

ארבעה ימים ביליתי שם. לעיתים דומעת, כואבת, בודדה, לעיתים מתרגשת ונסערת וסקרנית. למדתי שם המון, פגשתי את עצמי דרך עיניהם של א/נשים שזה עתה פגשתי, אך הייתי צריכה לסמוך עליהם/ן שיתמכו בלמידה שלי, שיעניקו לי מחוכמתם/ן וייתנו לי להעניק להם/ן משלי.  למשך ארבעה ימים גדושים ועמוסים גם הם היו “הא/נשים שלי”, שותפים/ות לחוויה מטלטלת של גילוי ולמידה. חמש שנים חלפו מאז הסמינר ההוא והדברים שלמדתי שם על עצמי, על מנהיגות, על שינוי חברתי עדיין חיים בי, משתחררים כל פעם מחדש אל מערכת הדם והאמונות שלי.

הלמידה הזו נמשכה ונמשכת עד היום, אחרי שקיימנו בישראל ארבעה מחזורים של סמינר רוקווד לאמנות המנהיגות ושיתוף הפעולה לשינוי חברתי. פגשתי שם א/נשים מופלאים/ות, מסורים/ות, חדורי/ות אהבה לעשייה שלהם/ן, גם כאשר היא שוחקת עד דק, כפוית טובה לעתים, מתסכלת. פגשתי שם א/נשים שמייצגים/ות מגוון רחב ועשיר של זהויות לאומיות, אתניות, מגדריות, פוליטיות. כל אחת ואחד מהם נכנס/ה לי עמוק עמוק ללב. הם/ן, יחד עם עוד רבים/ות אחרים/ות שפגשתי במהלך חיי בשדה השינוי החברתי, הם “הא/נשים שלי”.

ולכל אחד ואחת מהם/ן יש קול. קול חזק וצלול, מורכב ומרתק, קול שחובק עושר של זהויות, של סיפורים, של השתייכויות. “הא/נשים שלי” נוטעים בי תקווה שלמרות הרוחות הרעות שממשיכות לנשב כאן, למרות יוזמות חקיקה שנועדו לתקוע חיץ בין עמים, בין זהויות, שלמרות כל אלה, יש כאן א/נשים שהעשייה שלהם/ן מכוונת למפגש, להרחבה של מעגלים של שיחה, להרחבה של מעגלים של קיום ושל נשימה.

אז הפעם, אני מזמינה אתכם/ן להתכנס סביב אח מבוערת דמיונית או להתקבץ אל כיכר עיר משוערת, ולשמוע שתיים מהן. שהד אבו-חמד, מורה לגיל הרך, קוסמת לחינוך מיוחד, תושבת נווה שלום-ואחת אל סלאם, ודפנה גולן, מרצה, מורה, מחוללת נסים בדרכה שלה, מייסדת שותפות אקדמיה-קהילה ותושבת ירושלים.

 

storyteller2
מספרת הסיפורים

הפסקת חשמל/שהד אבו-חמד

הפסקת חשמל

חושך

מחכים לאור

הפסקת חשמל

זיכרונות כואבים

ימים ארוכים

וסיפורי אנשים

 

עומס ….

הפסקת חשמל

גשם שוטף

ברקים רועמים

קולות של עמים שלמים

 

עומס ….

הפסקת חשמל

רעמים משתקים

והגשם שוטף זיכרונות כואבים

מצמיח ריח חדש של תקווה

ריח של אהבה

 

הפסקת חשמל

חושך

חם וקר

אולי תחליטו….

אל תגידו אי אפשר

מילים כבר לא נותר

שקט

הפסקת חשמל.

 

“ללמוד עם סטודנטים, לפעול לשינוי” הרצאת טד של ד”ר דפנה גולן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אימהות ומנהיגות – עם שיר של דנה מירטנבאום

מחלקת היולדות בבית החולים הישן הייתה מלאה. שמו אותי במסדרון. אני חושבת שלא ידעו מה לעשות איתי. היה חשוך ושקט במסדרון, ונותרתי לבד עם בליל של רגשות. “הפלה טבעית בשליש ראשון”, הייתה האבחנה היבשה. “זה קורה להרבה נשים בהריון ראשון”, אמרה האחות, מלאת כוונות טובות, “יהיה בסדר”.
בבוקר, הביאו את התינוקות הרכים לאימהות שלהן שיניקו אותם. אני שכבתי במיטה והייתי בעיקר עצובה נורא. שטף הדמעות פרץ כאשר ראיתי את דמותה התמירה של אמי פוסעת לקראתי לאורך הפרוזדור האפור. היא חיבקה אותי והזילה דמעה איתי. הייתי עצובה נורא והחיבוק שלה נתן מקום לעצב שלי.
לפעמים אימהות זה פשוט לתת מקום לעצב עד שהוא חולף מעצמו. ולפעמים זה פשוט לתת מקום וזהו.
25 שנה אחרי הבוקר הקודר ההוא בפרוזדור, קראתי בספרה של סימונה מצליח חנוך, “אגדות המוות ההפיך”, את הסיפור שלה, שהיה גם שלי ושל נשים רבות כל כך, כל אחת ואחת בדרכה. חשתי צמרמורת והתרגשות גדולה, מוצאת את עצמי בתוך הסיפור של אחרת.
אימהות זה לפעמים לשבור את השתיקה בשביל אחרים/ות.
“אמא, אני אסרטיבית? שאלה נעמה בעודנו מטיילות. ובעוד מוחי משייט במחוזות של פמיניזם ושפה, ותוהה אם אני אוהבת את המילה הזו שמופיעה כמעט תמיד רק בלשון אישה, באה השאלה הבאה: “מה זה בכלל אסרטיבית”?
“אסרטיבית, פירושו שאת החלטית, יודעת לעמוד על דעתך. לעמוד על שלך”.
“וזה טוב”? שאלה נעמה
“בטח שזה טוב. וכן, את יודעת לעמוד על שלך”.
אימהות זה לפעמים לדעת לומר משהו נכון. והיגדת לבתך ביום ההוא את מה שהיא זקוקה לשמוע.
ואימהות זה לפעמים לא לוותר להם/ן, גם אם זה גורם לך להרגיש מרשעת כמו האמא החורגת של סינדרלה.
וזה גם לא לתת להם/ן להנמיך ציפיות, אבל גם להבין שזה הציפיות שלהם/ן, כי את אלה שלך את אמורה להגשים, לא הם/ן.
וזה להרפות ולתת ללכת כשצריך ולחבק בחזרה כשצריך.
ואימהות זה לאפשר את ההיפרדות ואת העצמאות לא מתוך קונפליקט.
אימהות זה לדעת שכולנו מפשלות/ים לפעמים בדברים החשובים האלה ושאפשר לחזור ולתקן.
אימהות זה לא מעשה פיזי או ביולוגי בהכרח והיא לא מוגבלת למגדר כזה או אחר. זו עמדה שמחויבת לצמיחה של אלה שאיתנו ואלה הבאים/ות אחרינו.
אימהות זה עמדה שמחויבת לצמיחה ולמנהיגות של אלה שאיתנו ואלה שיבואו אחרינו.

cropped-d79cd799d793d794-d79ed797d793d7a91.jpg
Rebirth, by Daniel Gouri de Lima

ועכשיו, השיר של דנה.
לפעמים, הדרך ליצור מנהיג/ה היא לאפשר לו/ה לראות את עצמו/ה במילה הזו. דנה מירטנבאום, חברה יקרה, היטיבה לומר זאת ממני בשיר הזה, פרי עטה.
מילה גדולה “מנהיגות”,
מלאה קלישאות,
אבל בתוׄך תׄוכה מכנסת
אותי ונשים, ילדות, נערות – אחרות.
בעיקר מכילה פרגון
לכוׄחׄוׄת
שלי
לקוׄלוׄת
שבי,
שיוצאים ומשתבּרים במפגשים,
כמוׄ ריקוד,
איך אנחנו “בונות מנהיגות”?
אמרה לי פעם אישה חכמה,
“אנחנו אומרות לך עוד ועוד
שאת מדהימה, חכמה, יש לך בשוׄרׄה-
וכבר את מנהיגה”.
אנחנו אומרות לך עוׄד ועוׄד
שאת מנהיגה,
וכבר את מדהימה, חכמה, יש לך בשורה…
יותר מכל,
במסעוׄת החיים אני מבינה
ששתי הידיים צריכות להיות תפוסות
בידיים אחרוׄת,
עיניים רואות
במעגלים אינסופיים נארגים,
כי אין מנהיגות אחדית… יש הרבה מנהיגוּיות…
ואני?
המקומות שמהם ברחתי
שקוראים לי לחזוׄר,
זועקים ליצור,
מכופפים פנטזיות לאחוׄר…
הם הפריטה של מנהיגות
על מיתרי החיים.
ובמילים פשוטות;
הגבר הזה שאהבתי והבנתי שלא אוכל לשנות,
ילדים שילדתי- והובלתי;
נשים שנסחפו יחד אתי ממלים לצעקות, לשתיקה
דמומה- למעשים, ועוׄד ועוׄד מילים,
חברות שהרימו אותי-
ופרויקט נוסף שנולד כל יוׄם עם הנשימה הראשונה-
אחרי החלום-
הזקנים האלה שתמכו בי וכעת אני סועדת אוׄתם,
השהיוׄת שברכתי,
המתנה שהוקרתי,
מקשיבה לקריאה,
רוגעת עלי עוד עומל, חצי נשיפה,
צחוקי הפרוע,
מבטי אהבה,
חיבוק של בקר- במיטה החמה.

 

 

 

על כתיבה, מנהיגות ומה שביניהן

גילוי נאות

אני חולמת המון בהקיץ. אני גם מדברת אל עצמי, לפעמים בקול רם. אני כותבת כי זה סוג של אוויר לנשימה בשבילי, ומתוך תקווה שאתם/ן, הקוראים/ות תמצאו בין השורות משהו שיעורר, שירגש, שיטריד, שיינחם. אני כותבת כדי לנסות להשפיע על השדה שאני שייכת אליו, שדה השינוי החברתי.

שפתי שלי, זו שנולדתי איתה, היא מעגלית ומתפתלת, מטיילת, מסתקרנת והולכת בעקבות סקרנותה. השפה בה אני מדברת עם עצמי היא אסוציאטיבית, נטפלת לפרטים, הולכת לאיבוד לפעמים. שפתי שלי, שנולדתי איתה, היא ישירה ועסיסית ועשויה משימוש בדימויים, בציטוטים פנימיים, מצחוק ומבכי ומרוע לא מזיק במיוחד ומצורך דביק קצת להתרגש.

שנות עבודתי בשדה השינוי החברתי לימדו אותי את הצורך לדבר בשפה ברורה, אסטרטגית, שמשכילה לעשות שימוש מדוד ונכון במילים כמו סינרגיה, מינוף, אפקט אדווה, ועוד. בשנות עבודתי אני מדברת הרבה בשפת האחר, כלומר, באנגלית, מה שגורם לי, כפי שהיטיב לנסח זאת פרנץ פאנון, להתקיים קצת בשביל האחר.

אבל את הבלוג הזה אני כותבת בשפתי שלי. כי אני מאמינה ששדה השינוי החברתי שנדרש תמיד להתמקצע, להשפיע, ללמוד את השימוש ב”כלי האדון”, צריך לפעמים לדבר בשפה אחרת. כזו שמושכת אותנו בציצית ראשנו ומזמינה אותנו להיות גרסה טובה ביותר של עצמנו; כזו שמעוררת בנו השראה ואמונה ביכולת שלנו לשנות באמת; כזו שמבקשת לצמצם את הפער בין הערכים שמנחים אותנו, לבין ההתנהלות היומיומית שלנו.

הכתיבה שלי היא אישית, כי האישי הוא הפוליטי, כמובן. לרוב אני נמנעת מלשרטט באופן ברור את הקשר, את הרצף, בין המרחבים. לפעמים זה דורש מכם/ן, הקוראים/ות, למלא את החסר בעצמכם/ן, למצוא לבד את הקשר לציבורי ולפוליטי, להגיע לתובנות שלכם/ן. ואני שבה ומזמינה אתכם/ן לחלוק מחשבות, תובנות וסיפורים.

מנהיגות חולמת

island2

ושוב הציור נוצר לפני הטקסט. אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל התקשיתי למצוא בי את המילים שילוו אותו. משהו בבדידות הגדולה, בתחושת הכמיהה אל הבלתי מושג השרה עלי איזו עצבות. איזו כבדות. אולי כי יש משהו מכאיב בכמיהה, או בשאיפה למשהו גדול. כשהיינו ילדים/ות חלמנו לעוף, כשגדלנו, הפנמנו את הפרקטיות שבהנמכת ציפיות. סיפרנו לעצמנו שוב את סיפורו של איקרוס, שעף קרוב מדי לשמש ונשרף. למדנו לקחת סיכונים מחושבים.

אבל הילד/ה שבנו, זו שחלם/ה לעוף, ממשיך/ה לחלום חלומות גדולים, גם אם או מתקשים/ות להאמין לפעמים ביכולת להגשים אותם. היטיבה לנסח זאת נשיאת ליבריה, אלן ג’ונסון סירליף: “אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, הם לא גדולים מספיק”.

הציור של דניאל מונח על שולחן העבודה המבולגן עד אימה שלי. מביט בי. מושך בשולי בגדי. יודע שאני מתחמקת ממנו. החזרתי לו בשאלה: האם השאיפה להשיג משהו גדול חייבת להיות כרוכה בבדידות. בתחושה של קיום על קצה, בלי הביטחון שרגלינו אכן יתוו את הדרך, כדברי המשורר הספרדי אנטוניו מצ’אדו.

מנהיגות, כמו כתיבה, מצטיירות לא פעם כאקט של יחיד, כמעט כמצב של בדידות. כך, במידה רבה, הורגלנו לחשוב על תהליכים של יצירה וגם על מעשים של מנהיגות. אבל הרי אנחנו לא יכולים/ות לעשות דברים באמת לבד. גם יצירת מופת שזיכתה את המחבר/ת בתהילה, שאבה השראה מכל כך הרבה דברים שנכתבו לפני כן, ממפגשים עם א/נשים. אפילו מנהיגים/ות מעוררי/ות השראה שזכו להערצה חובקת עולם, מרטין לותר קינג, גנדי, נלסון מנדלה, אלן ג’ונסון סירליף או אמא תרזה לא היו יכולים/ות להשיג את אשר השיגו בלי הקהילה שהתגייסה לקדם את החזון שלהם/ן.

נכון, עם הכוח והיכולת להנהיג באה גם אחריות עצומה, כזו המדירה שינה מהעין. עם הכוח להנהיג נולד גם הצורך לעורר השראה, לגייס, להניע.

מנהיגות, היא אולי לבנות את הגשר שבין הסלעים הללו בציור, לחבר את הנקודות. כשם שכתיבה נולדת לא פעם מדיאלוג, אולי הגיעה העת לדבר על מנהיגות דיאלוגית.

מנהיגות דיאלוגית

hiika

אגדות עם מהוואי מספרות על הייאקה שהייתה אלה אמיצה ועשויה ללא חת, אשר התגברה על מפלצות רבות. עוד מספרות האגדות הללו, שאף שהייתה ששה אליי קרב, הרי שבשונה מאלים מיתולוגיים אחרים, כמו זיאוס או תור, היא פעלה מתוך חמלה עמוקה. היא גם הרבה פחות מפורסמת.

סיפור אחד מספר כיצד גרמה הייאקה למפלצת ים אימתנית לצוף על פי המים, על מת שתוכל להילחם בה. היא עשתה זאת כדי להציל את חברותיה, חבורת נערות עליזה, אשר לא האמינו כי תחת המים הצלולים והשלווים שוכנת מפלצת מסוכנת. וכיצד הצליחה לגרום למפלצת לחשוף את פרצופה האמיתי? היא השליכה למים צרור פרחים ועשבים ריחניים.  איזו דרך חכמה לגרום למפלצת לחשוף את עצמה.

את הסיפורים הללו מצאתי בספר אגדות עם המוקדש כולו לגיבורות נשים. לא בתפקיד של נסיכה במצוקה או יתומה הזוכה בנסיך בזכות התנהגות טובה, אלא לוחמות, קוסמות, מרפאות, שאמאניות. חיפשתי שם השראה לכתיבה על מנהיגות מסוג אחר. כזו המבוססת על איכויות וערכים שבבורסת הכוח והשררה אולי לא זוכים לביקוש יתר. למשל, חמלה. למשל, היכולת להנהיג יחד, לחלוק כוח. למשל, להחכים מהידע והתבונה של אחרים/ות.

ב-24 שנות חיי בשדה השינוי החברתי פגשתי המון גיבורים/ות. מחסלי/ות מפלצות, חולמים/ות בגדול וכאלה שהשכילו להיוולד מחדש מול אכזריות. פגשתי גיבורים/ות שלא חששו לחמול, לשלם מחיר, לתת לאחרים/ות לחלוק את התהילה.

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת. שינוי מתמשך כשאנו יודעים/ות להוקיר. מוזמנים/ות לחלוק כאן שיר הלל לגיבור/ה שלכם/ן.

%d בלוגרים אהבו את זה: