רשומה אורחת מאת שאהד אבו-חמד: מחלה קטלנית

המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי השבוע הייתה הסיפור הזה, פרי עטה של שאהד אבו-חמד. מחנכת לשינוי ומנהיגה מעוררת השראה. הנה הסיפור שהיא מבקשת לחלוק עימכם/ן.

מחלה קטלנית ושמה גזענות מאת שאהד אבו-חמד, מחנכת לשינוי

"השינוי מתחיל מתי שהשתיקה נשברת" זה מה שקראתי בבלוג של מספרת סיפורים נהדרת שמאמינה בכל ליבה במשפט זה .

כשקראתי את המשפט הזה שקעתי לכמה רגעים מנסה למצוא את המילים לתאר את הסיפור שחוויתי השנה כגננת לחינוך מיוחד, כמובילה לשינוי חברתי בדרך בה אני מאמינה, בחינוך מלא אהבה, מכבד ומאמין בכל ילד וילדה. שנה ראשונה כמחנכת בגן קסום של תשעה נסיכים ונסיכות וצוות טיפולי רחב שנותן מכל הלב.

מנהלת המקום אשר אחראית על כ- 90 ילדים במסגרת ומונתה באותה שנה (2012-2013) למנהלת בית הספר והגנים לקתה במחלה קשה בה העיניים מתחילות לראות את כולם באותו צבע, האוזניים שומעות רק את אותם הצלילים והלב מפסיק לפעום בחופשיות ובחוזקה אלא רק לשם ביצוע אותו תהליך פיזי של נשימה.

עקב מחלה זו המנהלת ראתה אותי כבעלת לבוש מרתיע, הצבע שלי ושל חמשת הילדים הערבים  מתוך התשעה בגן לא הלם את הצבעים להם היא רגילה, ושמיעת שפה אחרת צרם לה עד למניעת דיבור בשפה הערבית עם הילדים ובין הצוות. לטענתה דבר זה מונע ממנה לעשות כור היתוך, ומסגרת זו היא מסגרת יהודית בלבד. את אותם הילדים צריך לצבוע באותו צבע או שימצאו להם מקום אחר; אף אחד לא הכריח אותם לבוא.

ליבי נעלם דום ולאורך השנה ניסיתי לדבר ולפלס בכל זאת דרך ביני לבין אותה מנהלת אשר לקח לי זמן להבין שמחלתה קשה מאוד יותר אפילו מסרטן. חשבתי שאהבה תרפא אותה, השליתי את עצמי שהאנושיות בסוף תנצח, התכחשתי בעוצמה עד שהמנהלת לא יכלה עוד לשרוד, האהבה המלבלבת, החיבוקים והנישוקים שהיו בין הילדים בצבעים השונים הגבירו את תופעות המחלה וחום גופה עלה, לא יכלה עוד לשאת זאת במיוחד כאשר ההורים הצטרפו לתמונה וחשו שכולם בגן כמו משפחה. הגיע סוף השנה ואיתה שיחת סיכום ובה נשאלתי מה הייתי רוצה לשנה הבאה אמרתי לכבודה שאם רק תרצה הילדים יהיו מאוד מאושרים לשמוע עוד שפה, אם רק תוכלי להבריא ולנסות לראות אותם כמו שהם ותאהבי אותם כמו שהם, תכבדי ותקבלי אותם כמו שהם האם זה אפשרי? או שהדבר עלול…..לא סיימתי את המשפט וכבר הופיעו תופעות לוואי שהתבטאו באדמומיות בצבע הפנים, עיוורון מוחלט ויריקת אש מהפה " איך את מציבה זאת כתנאי, שפה ערבית לא תהיה כאן".

יצאתי מפוחדת, חסרת תקווה ומיואשת כמו שאף פעם לא  הייתי קודם….חזרתי הביתה ולא יכולתי לשאת זאת עוד כולי הייתי תקווה שמפקחת בית הספר מכירה את המחלה שיש למנהלת ותסכים לתת איזושהי תרופה. "למנהלת יש את הזכות לעשות את סדר העדיפויות המתאים לה" כך השיבה לאחר ששמעה את כל הסיפור "

אני- " ואין שום תרופה שכתובה בספר החוקים של משרד החינוך המחנך לכבוד האדם, לצדק ושוויון?" שאלתי בתדהמה

המפקחת- " לא אני לא רוצה להיכנס לחוק בואי נשים את החוק בצד"

אני-  " את יודעת על איזה מחלה מדובר?"

המפקחת-  אין תשובה

אני- " קוראים לה גזענות"

המפקחת- " אני לא אוהבת את המילה הזאת"

אני- " אך היא קיימת"

המפקחת- " אני לא אוהבת את המילה הזאת אם את רוצה אזמן את שתיכן לשיחה"

עניתי בשלילה, סיימתי את השיחה ופרצתי בבכי ללא יכולת להפסיק צעקתי וטבעתי בים של תסכול, איך אני אמורה להתנהל מול שתי נשים חולות ועוד לתת אמון ולהגיע איתן לשיחה. הרגשתי שאם אסכים עוד להמשיך להילחם כפי שנלחמתי עד כה אדבק במחלה חשוכת המרפא ללא מוצא.

יומיים לאחר מכן זימנה אותי המנהלת בסוף יום לשיחה חשובה וביקשה ממני למהר שכן יש לה המון דברים לעשות, פניה נראו יותר טוב באותו יום, נשמה יותר ברוגע והתיישבה מולי בנחת ואמרה  "עקב חזרה מפתיעה של מישהי במערכת את נאלצת לעזוב".

שתקתי וחייכתי חיוך לא מובן, אבן גדולה הוסרה מליבי באותו רגע ואיתה צעקה כואבת של שברון לב, התפוגגות החלום של מחנכת קטנה וחסרת ניסיון על שוויון וצדק שיכול להתקיים לפחות בעולם הילדות, על אהבה ללא תנאי והזכות של כל אדם להיות מי שהוא. כעת אני מנסה לאסוף את החלקים שבתוכי כדי להמשיך ולהיאבק במחלה זו חשוכת מרפא שהדרך היחידה להילחם בה היא להמשיך ולהתנגד לה בכל החושים לומר "לא" בקול ברור וחזק ולזכור תמיד " ששינוי מתחיל מתי ששתיקה נשברת".

תודה רבה חמוטל על המשפט הזה שמלא בעוצמה.

no more racism