זיעה

פרולוג

הרשומה הזו נכתבה לפני כמה שנים, בשבוע בו נפרדנו מבוז’ה, כלבת הזאב המעורבת שלנו, אחרי 17 שנים שהייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו, ממשפחתנו. בשנתה האחרונה היא התקשתה כבר ללכת, אך התעקשה להמשיך ולהסתובב בבית, להיות חלק מהעניינים ובעיקר להיות לידנו. הרשומה הזו והאיור המרהיב הזה של דניאל מוקדשים לה באהבה.

הרשומה הזו נולדה במאמץ רב. היה לי קצה חוט ולא ידעתי לאן לקחת אותו. הייתי צריכה סיפורים שיעזרו לי “לעשות שכל”, למולל את הדברים, לעבד את חומרי הגלם.

כמו שקורה לא פעם, גם הפעם זה התחיל בהבזק, בחלקיק מחשבה. לפני כמה שבועות, כשמשפט מסוים התיישב לי בראש וסירב לעזוב ולתת מנוח. דורש ממני התייחסות.

Never Let Them See You Sweat

המשפט הזה, סיסמא של פרסומת לדאודורנט, הגיע כאילו משום מקום וסירב להתפנות, עד שאקדיש לו את הזמן והמחשבה הראויים לו. עד שאבין למה הוא צץ שם מלכתחילה.

התחלתי לנהל איתו שיחות.

– למה? למה בעצם אסור שייראו אותנו מזיעים/ות? כולם/ן עושים את זה, לא? זו הרי דרכו הטבעית והבריאה של הגוף לקרר את עצמו, לשחרר רעלים. למה צריך לשמור את זה בסוד? להעמיד פנים שלנו זה לא קורה?

– מה את רוצה ממני, אמר לי המשפט. אני בסך הכול שורת מחץ מפרסומת. אולי תבדקי עם עצמך למה אני מטריד כך את מנוחתך.

והוא צדק, כמובן, הנודניק. זה לא היה קשור אליו, אלא אליי. הוא בא לטרוד את מנוחתי בימים שהייתי עסוקה במחשבות על זיעה. על זיעה שבאה ממאמץ גדול. ממאמץ של הגוף, של הנפש, של המחשבה. כן, הייתי עסוקה במחשבות על זיעה שניגרת מתוך מאמץ להכיל ולעבד את העצב ושלל הרגשות המתעוררים בעקבות אירועים ומפגשים המטלטלים אותי אישית ופוליטית.

אז כמו שקורה לא פעם, הכתיבה הפכה לתהליך של פענוח. הזיעה הפכה לדימוי, לסמל, למשהו שאומר משהו אחר. אולי דמעות. אולי עצב. בקיצור, מאמץ של הלב. ובסוף זה מה שנכתב: זיעה. תוגה. מאמץ.

זיעה

“תחושי לחץ קל בגב התחתון”, נדמה לי שכך תיארה שילה קיצינגר, הכוהנת הגדולה של ספרי ההכנה ללידה לפני 25 שנה, את כאבי הצירים. כן, בטח, חשבתי לעצמי בעודי עומדת על ארבע, פילה קטנה בתנוחת חתול/כלב על הדשא שמחוץ לחדר הלידה בהדסה עין כרם, מנסה “לנשום מעל לציר”, נושאת בטן עצומה של 42 שבועות. “לחץ בגב התחתון” לא התחיל אפילו לתאר את מכלול הרגשות שהרגשתי, דקות לפני הכניסה לחדר הלידה: התרגשות עצומה, פחד והבנה שמשהו גדול מתחולל בתוכי ובחיי.

“בתקופת ההנקה חשוב לצרוך נוזלים רבים”. קראתי באותו ספר, אחרי ששבתי הביתה ואוצרי, בני הראשון, בזרועותיי. למה שלא פשוט תגידו שנשים אחרי לידה מזיעות כמו סוסות מירוץ?

היה זה יום חגיגי במיוחד. ביקור ראשון בטיפת חלב. דניאל, העגלה החדשה ואני, במעלה הרחוב התלול המוביל לטיפת חלב. דניאל, העגלה, אני ופלגי זיעה ניגרים. הגעתי לטיפת חלב ספוגה ורטובה. טיפות זיעה זרמו על עיניי ומרחו את האיפור הגיגי ומילאו את פי בטעם מלוח.

תחושת ההתרגשות החגיגית נמהלה בתחושת פגיעות עמוקה מול האחות הצנומה, הנמרצת והיבשה מאוד. ומול ומבטה השיפוטי. ואולי הוא לא היה שיפוטי כלל, ורק אני, בפגיעות של אמא טרייה, חשתי כך.

תוגה

“תגידי, יש לך משהו נגד תוגה?”, שאל אותי הדייל שעבד לצדי בחלוקת אוכל ומשקאות למטוס עמוס נוסעים ודל בחמצן בדרך לניו יורק. ברמז של חיוך שמודע לשרמנטיות של עצמו. גם במרחק של 30 שנה אני חייבת להודות שזה אחד ממשפטי הפתיחה היותר מוצלחים ששמעתי. שילוב של הומור פנימי של א/נשי צוות אוויר ויומרה להבין לנפשן הנפתלת של נשים שאוהבות גברים מיוסרים…

תוגה היא מילה נפלאה, פיוטית. מילה של חוט של עצב, מלנכוליה, אפרוריות רכה. דכדוך, מועקה. הזיעה של הנפש המבקשת לקרר את עצמה, לשחרר רעלים.

Never Let Them See You Sad

עוד לא המציאו פרסומת כזו. בכל מקרה, אף תכשיר או תרופה לא באמת יכולים למגר עצב. כי עצב, כמו זיעה, הוא תגובה טבעית כל כך של הנפש לכאב, לעוול, לאכזריות. עצב היא האחות המלנכולית של הזעם. זו שמפנה את האנרגיות שלה פנימה.

אני מנחשת שלעצב יש מילה כמעט בכל שפה עלי אדמות. כמה שירים נכתבו בשפות האלה על עצב. אלפים, ובטח יותר.

ובכל זאת, אני חושבת, אני כל כך ממעטת להשתמש במילה הזו בהקשר של העבודה שלי. בשביל זה המציאו מילים כמו מרתק, מורכב, מרגש, מאתגר. כאילו עצב הוא דבר שאין לו מקום בהקשר של מאבקים לשינוי חברתי.

מאמץ

“בזיעת אפיך תאכל לחם”, זה העונש הנורא שהטיל ה’ על אדם וחווה שגורשו מגן העדן. לא עוד עצים שופעי פרי. המאמץ. זהו העונש על התשוקה לדעת. על הסקרנות. על החתרנות. על אי הציות. מאמץ וזיעה. כי הרי אם היו אדם וחווה צייתנים יותר וסקרנים פחות, כולנו עוד היינו חיים/ות בגן עדן בלי מאמץ ובלי זיעה. ובלי ידיעה.

לקח לי שנים לקבל את המאמץ באהבה. לא לפחד ממנו ולא להתבייש בו. לא לכעוס על עצמי כשדברים לא באו או לא הצליחו. דברים חשובים באמת הרי לא באים בקלות. ויתור לא בא בקלות. אהבה גם לא. למידה לא באה בקלות. קבלה לא באה בקלות. שינוי בטח שלא.

ובכל זאת, בכל מאות בקשות המענק שכתבתי וקראתי במהלך שנות עבודתי, לא נכתב משהו כזה: “אי שוויון (או דיכוי, גזענות, אלימות) הוא בעיה חברתית קשה שמעוררת בנו עצב גדול. לפעמים העצב הוא כה עמוק שהוא מערער לזמן מה את האמונה ביכולת שלנו לשנות את המצב. זה דורש מאיתנו להשקיע מאמצים כמעט אל-אנושיים, להזיע, להזניח את היקרים/ות לנו ולריב עם הקרובים/ות לנו ביותר. אבל אכפת לנו הרבה יותר מדי ולא עולה בדעתנו לוותר ולכן נמשיך להתאמץ ולהזיע ולהתעצב כדי לשנות. נשמח אם תמצאו לנכון לתמוך בנו… “

buza2

מאמץ: לזכר כלבה אהובה. איור: דניאל גורי דה לימא

בתנועה מעגלית רכה

שעות בין הערביים הן השעות הכי טובות לתוגה. ירושלים של יום שישי בין הערביים שקטה כל כך ואני שומעת את דנה, כלבת הלברדור השחורה והמרהיבה שלנו נושכת לעצמה את כפות הרגליים במרץ. בחוץ יש גם ציוצים אחרונים של ציפורים.

יש עכשיו שקט מסביב ובתוכו אפשר להקשיב לעצב. עצב שנולד לפעמים מהפער בין מה שאנו מצליחות/ים לעשות לבין מה שעוד מחכה שנעשה. עצב שנולד מגעגוע, ממה שנגזל ולא ניתן להשיב. עצב אישי ועצב פוליטי על דרכיו של עולם.

התחלתי את הכתיבה בעצבים על איזה משפט מפרסומת ואני מסיימת אותו בתנועה מעגלית רכה. אוספת אליי את הכאב ואת העצב ואת הזיעה ואת המאמץ שלי ושל הא/נשים שנכנסים/ות ללבי במפגשים שהעשייה הזו מזמנת לנו. כן, אני בוחרת לסיים את תהליך הכתיבה הזה בתנועה מעגלית רכה. כי חמלה היא אקט פוליטי. חמלה היא אקט פוליטי כלפי עצמנו וכלפי הזולת. היא נולדת מהמועקה שיש כל כך הרבה לתקן כאן ואין שום סיבה שנשקיע אנרגיות בלהעמיד פנים שאנחנו לא מזיעים/ות או שלא כואב לנו.

על כתיבה, מנהיגות ומה שביניהן

גילוי נאות

אני חולמת המון בהקיץ. אני גם מדברת אל עצמי, לפעמים בקול רם. אני כותבת כי זה סוג של אוויר לנשימה בשבילי, ומתוך תקווה שאתם/ן, הקוראים/ות תמצאו בין השורות משהו שיעורר, שירגש, שיטריד, שיינחם. אני כותבת כדי לנסות להשפיע על השדה שאני שייכת אליו, שדה השינוי החברתי.

שפתי שלי, זו שנולדתי איתה, היא מעגלית ומתפתלת, מטיילת, מסתקרנת והולכת בעקבות סקרנותה. השפה בה אני מדברת עם עצמי היא אסוציאטיבית, נטפלת לפרטים, הולכת לאיבוד לפעמים. שפתי שלי, שנולדתי איתה, היא ישירה ועסיסית ועשויה משימוש בדימויים, בציטוטים פנימיים, מצחוק ומבכי ומרוע לא מזיק במיוחד ומצורך דביק קצת להתרגש.

שנות עבודתי בשדה השינוי החברתי לימדו אותי את הצורך לדבר בשפה ברורה, אסטרטגית, שמשכילה לעשות שימוש מדוד ונכון במילים כמו סינרגיה, מינוף, אפקט אדווה, ועוד. בשנות עבודתי אני מדברת הרבה בשפת האחר, כלומר, באנגלית, מה שגורם לי, כפי שהיטיב לנסח זאת פרנץ פאנון, להתקיים קצת בשביל האחר.

אבל את הבלוג הזה אני כותבת בשפתי שלי. כי אני מאמינה ששדה השינוי החברתי שנדרש תמיד להתמקצע, להשפיע, ללמוד את השימוש ב”כלי האדון”, צריך לפעמים לדבר בשפה אחרת. כזו שמושכת אותנו בציצית ראשנו ומזמינה אותנו להיות גרסה טובה ביותר של עצמנו; כזו שמעוררת בנו השראה ואמונה ביכולת שלנו לשנות באמת; כזו שמבקשת לצמצם את הפער בין הערכים שמנחים אותנו, לבין ההתנהלות היומיומית שלנו.

הכתיבה שלי היא אישית, כי האישי הוא הפוליטי, כמובן. לרוב אני נמנעת מלשרטט באופן ברור את הקשר, את הרצף, בין המרחבים. לפעמים זה דורש מכם/ן, הקוראים/ות, למלא את החסר בעצמכם/ן, למצוא לבד את הקשר לציבורי ולפוליטי, להגיע לתובנות שלכם/ן. ואני שבה ומזמינה אתכם/ן לחלוק מחשבות, תובנות וסיפורים.

מנהיגות חולמת

island2

ושוב הציור נוצר לפני הטקסט. אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל התקשיתי למצוא בי את המילים שילוו אותו. משהו בבדידות הגדולה, בתחושת הכמיהה אל הבלתי מושג השרה עלי איזו עצבות. איזו כבדות. אולי כי יש משהו מכאיב בכמיהה, או בשאיפה למשהו גדול. כשהיינו ילדים/ות חלמנו לעוף, כשגדלנו, הפנמנו את הפרקטיות שבהנמכת ציפיות. סיפרנו לעצמנו שוב את סיפורו של איקרוס, שעף קרוב מדי לשמש ונשרף. למדנו לקחת סיכונים מחושבים.

אבל הילד/ה שבנו, זו שחלם/ה לעוף, ממשיך/ה לחלום חלומות גדולים, גם אם או מתקשים/ות להאמין לפעמים ביכולת להגשים אותם. היטיבה לנסח זאת נשיאת ליבריה, אלן ג’ונסון סירליף: “אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, הם לא גדולים מספיק”.

הציור של דניאל מונח על שולחן העבודה המבולגן עד אימה שלי. מביט בי. מושך בשולי בגדי. יודע שאני מתחמקת ממנו. החזרתי לו בשאלה: האם השאיפה להשיג משהו גדול חייבת להיות כרוכה בבדידות. בתחושה של קיום על קצה, בלי הביטחון שרגלינו אכן יתוו את הדרך, כדברי המשורר הספרדי אנטוניו מצ’אדו.

מנהיגות, כמו כתיבה, מצטיירות לא פעם כאקט של יחיד, כמעט כמצב של בדידות. כך, במידה רבה, הורגלנו לחשוב על תהליכים של יצירה וגם על מעשים של מנהיגות. אבל הרי אנחנו לא יכולים/ות לעשות דברים באמת לבד. גם יצירת מופת שזיכתה את המחבר/ת בתהילה, שאבה השראה מכל כך הרבה דברים שנכתבו לפני כן, ממפגשים עם א/נשים. אפילו מנהיגים/ות מעוררי/ות השראה שזכו להערצה חובקת עולם, מרטין לותר קינג, גנדי, נלסון מנדלה, אלן ג’ונסון סירליף או אמא תרזה לא היו יכולים/ות להשיג את אשר השיגו בלי הקהילה שהתגייסה לקדם את החזון שלהם/ן.

נכון, עם הכוח והיכולת להנהיג באה גם אחריות עצומה, כזו המדירה שינה מהעין. עם הכוח להנהיג נולד גם הצורך לעורר השראה, לגייס, להניע.

מנהיגות, היא אולי לבנות את הגשר שבין הסלעים הללו בציור, לחבר את הנקודות. כשם שכתיבה נולדת לא פעם מדיאלוג, אולי הגיעה העת לדבר על מנהיגות דיאלוגית.

מנהיגות דיאלוגית

hiika

אגדות עם מהוואי מספרות על הייאקה שהייתה אלה אמיצה ועשויה ללא חת, אשר התגברה על מפלצות רבות. עוד מספרות האגדות הללו, שאף שהייתה ששה אליי קרב, הרי שבשונה מאלים מיתולוגיים אחרים, כמו זיאוס או תור, היא פעלה מתוך חמלה עמוקה. היא גם הרבה פחות מפורסמת.

סיפור אחד מספר כיצד גרמה הייאקה למפלצת ים אימתנית לצוף על פי המים, על מת שתוכל להילחם בה. היא עשתה זאת כדי להציל את חברותיה, חבורת נערות עליזה, אשר לא האמינו כי תחת המים הצלולים והשלווים שוכנת מפלצת מסוכנת. וכיצד הצליחה לגרום למפלצת לחשוף את פרצופה האמיתי? היא השליכה למים צרור פרחים ועשבים ריחניים.  איזו דרך חכמה לגרום למפלצת לחשוף את עצמה.

את הסיפורים הללו מצאתי בספר אגדות עם המוקדש כולו לגיבורות נשים. לא בתפקיד של נסיכה במצוקה או יתומה הזוכה בנסיך בזכות התנהגות טובה, אלא לוחמות, קוסמות, מרפאות, שאמאניות. חיפשתי שם השראה לכתיבה על מנהיגות מסוג אחר. כזו המבוססת על איכויות וערכים שבבורסת הכוח והשררה אולי לא זוכים לביקוש יתר. למשל, חמלה. למשל, היכולת להנהיג יחד, לחלוק כוח. למשל, להחכים מהידע והתבונה של אחרים/ות.

ב-24 שנות חיי בשדה השינוי החברתי פגשתי המון גיבורים/ות. מחסלי/ות מפלצות, חולמים/ות בגדול וכאלה שהשכילו להיוולד מחדש מול אכזריות. פגשתי גיבורים/ות שלא חששו לחמול, לשלם מחיר, לתת לאחרים/ות לחלוק את התהילה.

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת. שינוי מתמשך כשאנו יודעים/ות להוקיר. מוזמנים/ות לחלוק כאן שיר הלל לגיבור/ה שלכם/ן.

בין פחד לאומץ, בין האישי למשותף

חומרים שנמהלו יחדיו

בנמל תל-אביב ההומה איבדתי את נעמה לדקה. אולי שתיים. שתי דקות ארוכות וארורות של אימה, תסריטים מסויטים, אשמה ודאגה, שהסתיימו בחיבוק ענק, בהקלה עצומה ובמאמץ מודע לא לתרגם את האימה שחשתי לכעס לא מוצדק על הבת האובדת.

באותם רגעים קצרים הייתי כמו בתוך בועה; רעשי העולם מסביב נשמעו עמומים ושמעתי בעיקר את קולי שלי, המפוחד יותר מרגע לרגע, קורא בשמה. באותם רגעים זה היה הסיפור שלי. רק שלי.

לא ערכתי מחקר אמפירי בנושא, אבל אני מנחשת שאין איש ואישה בעולם שלא חשו כך לפחות פעם בחייהם/ן. הדאגה לאהובי/ות לבנו – לאלה אשר בחרנו לאהוב בכל מאודנו – היא אחד הרגשות הכי משותפים בעולם.

כל סיפור, הוא אישי ויחיד ומיוחד. הוא רק שלנו לספר אותו. אבל כשאנו חולקים/ות סיפורים, מתרחש איזה קסם;  הסיפורים מקבלים חיים משלהם, נמסכים ונשזרים זה בזה, מגלים לנו שאנו דומים/ות יותר מכפי שאולי חשבנו.

כך נולדו הרבה סיפורי עם ואגדה. מחומרים אישיים שנמהלו יחדיו. מישהו/י חווה את הפחד, האימה, האתגר, ההרפתקה, התבוסה, הניצחון, האובדן, המציאה, והסיפור החל להתגלגל, מאחד/ת לשני/ה, סביב האח המבוערת, בחדר הטוויה והאריגה או בזמן העבודה המפרכת בשדה. מספרים/ות נודדים/ות סיפרו אותו בכיכר העיר, בחצר המלכות, בפונדק ההומה. כל מספר/ת הוסיף/ה צבע משלו/ה, רגש משלו/ה, משאלות לב משלו/ה. הסיפורים פרשו כנפיים, חצו ימים ואוקיינוסים, הלכו ושבו שונים מעט.

יש סיפורים שנלחשים, שדומעים, שמגששים את דרכם בכאב ובהיסוס, ויש שנזעקים, זועמים, מושכים בשולי הבגד; יש עוצרי נשימה, יש שמסתיימים בצחוק גדול, בפורקן גדול, או בבכי שקט. יש סיפורי גבורה שמסופרים בקול גדול, בתנועות מכשפות, ויש סיפורים שנכרכים ברכות סביב שרירי הלב שלנו, עד שהם מתרצים ומתרפים מעט.

הבלוג הזה מבקש להיות כיכר עיר, שטיח לצד אח מבוערת, או מעגל טוויה וכולם גם יחד. הוא נולד מלכתחילה כיצירה משותפת ומתוך האמונה שגם היום – ואולי דווקא היום –  בעידן של תקשורת מהירה וגם אכזרית לפעמים, צריך להיות מקום לסיפורים שלוקח להם זמן להיוולד, להיקרא, להיות מסופרים. מתוך אמונה כי מול שיח פוליטי צר ומשטיח צריכים להיות מרחבים פתוחים לחגוג בהם מורכבות.

אומץ

“ללא פחד” הוא סיפור עם נפלא על עלם צעיר שאינו יודע פחד מהו. את הפחד עד אימה – ועמו את האומץ – הוא מגלה כאשר אהובת לבו נמצאת בסכנת חיים. הסיפור צף שוב בזיכרוני בימים אלה, של מחשבות על פחד ואומץ.

הפעם, בתהליך של יצירה משותפת, הציור נולד לפני הטקסט. דניאל העניק לי איור מתוך עולמות התוכן שלו; ציור שמספר סיפור על מצבים בהם אנו נדרשים/ות למתוח את עצמנו עד קצה גבול היכולת הפיזית, הרגשית, הרוחנית והנפשית שלנו. להוכיח אומץ, גם כשאף אחד/ת אחר/ת לא מסתכל/ת.  להיות אמיצים/ות לעצמנו.

הנפש האנושית – כמו גם זו הקולקטיבית –  היא מערת אוצר אינסופית, מפותלת, מלאה בחדרים גדולים ומוארים וגם קטנים ואפלים. סיפורים קשים הם אלה המבקשים להוציא לאור את החבוי בחדרים הללו: הפגיעות שנפגענו, הקנאה, השדים והרוחות, הנרקיסיזם שלנו, החרדות שלנו, הגאווה הפצועה, האהבה שלא נענתה, הצורך שלא העזנו לבטא, היד שלא ידענו להושיט. הפחד שלא השכלנו להתגבר עליו. הגזל שגזלנו ונגזלנו.

אומץ, הוא לפעמים להעז לשוטט בחדרים הקטנים, הלא מוארים, למשוך משם שק מאובק שמזמן לא פתחנו, של איזה פצע ישן שלא החלים אף פעם כמו שצריך; לפתוח בקבוק עם איזה שד שנעול שם כבר יותר מדי זמן, לאוורר איזו מפלצת רדומה שעליה יושבים הטריגרים שלנו.

אומץ, הוא לפעמים להעז לטעות, לקחת סיכונים. להודות שטעינו.

לפעמים אומץ זה לשמר אש של תקווה מול חורבן, לתת אמון אחרי אכזבות.

אומץ, הוא לפעמים ללחוש לעצמנו, כמו הקטר הקטן ב”דמבו”, שאנחנו יכולים/ות להגיע לפסגה, לחצות את הנהר, להמשיך לאחוז בסלע עד שפרקי אצבעותינו ילבינו ולא להרפות.

ואומץ לפעמים הוא להרפות. ליפול למים, לשחות נגד הזרם.

אומץ לפעמים הוא היכולת להרגיש מטופש/ת. פגיע/ה, חשוף/ה.

אומץ זה לא לייחס לאחרים/ות את מה שלא נוח לנו שקיים בנו.

אומץ לפעמים זה להיות הראשון/ה שמבקש/ת סליחה

אומץ זה להתכנס לשולחן סדר הפסח ולשאול את עצמנו איך יוצאים/ות ממעגלים של פחד, במקום לשנן שוב ושוב ש”בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”.  ותודה לחברתי היקרה רייצ’ל בק על ההשראה לשאלה הזו.

 bemighty2

 להיות אמיץ/ה לעצמך. דניאל גורי-דה לימא

לא לעמוד מנגד

גירוש  

השבוע נחשפה הידיעה כי הממשלה “החזירה” 1000 מבקשי מקלט חזרה לסודאן, “מתוך הסכמה”. אני מנחשת שמבקשי/ות המקלט “הסכימו” לחזור לארץ מדממת, אכזרית ועוינת ממש כשם שעמי ותמי “הסכימו” להיות מגורשים מבית אביהם ולתעות ביער, להיות טרף לחיות או לכוחות רשע אחרים.

לעמי ותמי היה אבא חלש וחסר עמוד שדרה ואם חורגת מרושעת. הודות לתושייה של שניהם, ובעיקר של תמי, הם ניצלו מהמכשפה שביקשה לשעבד אותם ולאכול אותם, גברו עליה וירשו את רכושה הרב, שכלל גם יהלומים, כסף, זהב ומרגליות לרוב. בסוף הסיפור הם שבים לאביהם וחיים חיי אושר ורווחה, והאם החורגת המרשעת מסתלקת.

כמו סיפורי עם רבים, זהו סיפור מטריד מאוד על התעללות במוחלשים/ות, במקרה זה, ילד וילדה. בעולם בו ילדים/ותו א/נשים מתו מרעב, הסיפורים הללו שיקפו מציאות אכזרית של הישרדות במחיר אובדן צלם אנוש מחד, ותקווה לעתיד טוב ומשופע יותר, מאידך. הרעיון הנורא של האם החורגת לגרש את עמי ותמי נשען על התפיסה שילדים הם עול כלכלי ונטל לא יצרני. זהו סיפור הנותן ביטוי לפחד הנורא מכל של ילדים/ות רכים/ות, להיות מופקרים/ות על ידי הא/נשים האמורים/ות לדאוג להם/ן, לגונן עליהם/ן. אם אנו קוראים/ות את הסיפור הזה קריאה ביקורתית-פוליטית, הוא מסמן אור אדום לחברה שמתפשטת מערכיה המוסריים ומתעמרת במוחלשים/ות שבחבריה.

ככל שאני הופכת בסיפור הזה, דמות האב מטרידה אותי יותר. הוא כאילו “הבחור הטוב”; לא יוזם מעשי אכזריות, “רק” משתף איתם פעולה בלב כבד. לא הוגה באופן פעיל, רק מפקיר אותם לגורל אכזר. הוא “יורה ובוכה” כמו שנאמר במקומותינו.

מי האם החורגת המרושעת בסיפור הגירוש לש 1000 מבקשי/ות המקלט, ומי האב חדל האישים? אלי ישי הוא אולי ההוגה ואף המוציא לפועל של הגירוש, אבל כל מי שנתן לו יד מרושע לא פחות ואחראי לא פחות.

henzeland gretel

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת

ניסיתי לכתוב על הנסיכים לפיד ובנט וברית האחוקים שלהם. רציתי לכתוב על מקרה האלימות הנורא ברכבת הקלה בירושלים שלשום. רציתי להוסיף את מילותיי לכל אשר כבר נכתב ונאמר על השנאה, הבריונות. ניסיתי לחפש דימויים וסיפורים ומשום מה – כמו שקורה לפעמים – הצנזורית הפנימית הרגישה שהכול יוצא “ליד”, מזייף, חוזר על מה שנאמר.

לפעמים צריך לחזור לסיפורים הפשוטים, אלה של משפט אחד ויחיד, כמו דברי הכומר דזמונד טוטו: “לשמור על ניטרליות במצבים של אי צדק פירושו להתייצב לצד המדכאים”. לעמוד מנגד כאשר מעשי בריונות מתרחשים ברחובותינו, פירושו לתת יד לבריונות.

injustice

יומן מסע: אל ארץ הפלאות וחזרה וגם גלידה לקינוח…

יומן מסע: אל ארץ הפלאות וחזרה

לובן

השלג ירד לבן ושקט ביום הראשון. בולע ועוטף את רעשי העיר הגדולה הזו. גדולה מדי לפעמים. וכמו תמיד בהגיעי אל העיר הזו, משחקות בי בתערובת תחושות של התרגשות, התפעמות, געגוע וגם זרות גדולה. בניו יורק כולם/ן זרים/ות, אני מנחמת  את זרותי שלי. באנגלית המתאנפפת ממני, בשפת אמי שמתחבאת בבטני.

הסנטרל פארק נפרש למטה במלוא הדרו הלבן, המראה הזה, כמו רבים ממראות העיר הזו, מעורר את הילדה שבי ביתר שאת. את החיוך שמתחייך לעצמו. למטה, בפארק, ילדים/ות, הורים/ות וכלבים/ות מיומני/ות חורף משחקים למטה, מצוידים/ות בכל הציוד הנדרש. אני חושבת משום מה על שקיות ניילון.

central park

מיקומו של המבט

מסע טוב יש בו תמיד התבוננות. הזרות מכוונת את המבט פנימה והלאה. היעדר השייכות מפנה הרבה זמן. וכך אני האורחת, אחרת לעצמי, יושבת וצופה בסרט על ילדה מקסיקנית הנועצת בי מבט חודר, חכם ויודע מכפי שנותיה הרכות. בעוצמה השמורה לילדות, היא פורצת את המסך, מזמינה אותי להתבונן בה מתבוננת בי, בכולנו, בקהל המודע כל כך ותקין פוליטית שבא לראות ילדות ונשים רחוקות רק כדי לגלות איך מבטן של ילדות מפשיט אותנו  עד לילדות הפרטית שלנו.

http://athenafilmfestival.com/program/2013-films/the-girl/

 סרט יפה “הילדה”. באמת. סרט על מסע, על חיפוש, על הנפש שמחלימה מתוך מפגש שמתחיל בכאב גדול וממשיך בהזדמנות למשהו אחר. אבל משהו בתיאור של הסרט באתר הפסטיבל המוקדש לסרטים על נשים מנהיגות מטריד אותי. לילדה, המגלמת בכישרון רב את רוסה, אין שם. היא נקראת על שם הדמות אותה היא משחקת בסרט, כאילו היא סמל, שאין לה קיום מחוץ למסך. חיפוש עקשני באתרים אחרים מעלה את שמה של השחקנית בת ה-9: מריצה סנטיאגו הרננדז.  היא אדירה והיא מחזיקה את הסרט על כתפיה. ואני מקווה שיבוא היום והיא תספר את הסיפור שלה על החיים שלה דרך המבט שלה.

כי ככה זה עם סיפורים. אי אפשר לשמוע אחד ולהגיד ששמעת את כולם. ואי אפשר לספר את הסיפור של מישהי/ו במקומו/ה. צריך להקשיב. לתת מקום לסיפורים.  סיפורים חיוניים לנו כמו לחם, מים ואוויר לנשימה.

עליסה

כמו עליסה בארץ הפלאות, אני מרגישה גדולה מדי, גבוהה מדי, עם כפות רגליים גדולות מדי, או, לחילופין, קטנה מדי, עם חוש הומור לא מתאים. כמו עליסה, אני במסע של מפגשים שמבקש לא להסתיים באותו מקום. אני פוגשת את הגמוניה, מלכת קלפים רודנית ושבעה במיוחד, המתמוגגת מול מאמצי לדבר בשפה הנכונה, להגיד את המילים הנכונות, להגדיר את הדברים נכון, שמא חס וחלילה תצווה לערוף את ראשי ברגע של חוסר סבלנות. זה הכוח של מלכות קפריזיות כמו הגמוניה; כולם/ן אוהבים/ות לשנוא אותה, ובאותה נשימה מתקשים/ות לתאר איך יתנהל הסיפור בלעדיה.

alice in wonderland

בניו יורק כולנו זרים/ות, אני מתנחמת שוב ומתפנה להרים מבט אל הגודל האינסופי של הדברים, להריח את בליל הריחות, להסתנוור מהאורות. מתפנה לפגוש כובענים/ות משוגעים/ות וארנבות שממהרים/ות נורא לאנשהו. ופה ושם, בפינות הרחוב, מתבוננים/ות דרכי גם חסרי/ות הבית. ג’וליאני, ראש העיר לשעבר של העיר הכי מרתקת באמריקה, השתדל כל כך לסלק אותם/ן מרחובות העיר. כמה כסף וכוח הושקעו כדי לנסות להעלים את הא/נשים שמביטים/ות לחברה בעיניים עם הסיפורים שהיא כל כך לא רוצה לשמוע. כמה משאבים, שוטרים, מצלמות ואבטחה נמצאו כדי להפוך את העיר לבטוחה לאלה שהמלך חפץ ביקרם. עם הצלחה לא מתווכחים, גם כאשר משמעותה שלוקחים את העוני ומעלימים אותו, כדי שלא יטריד את מנוחת השכנים/ות.

על המהפך שחולל ג’וליאני נכתבו הררי מילים. ואני מחפשת את הסיפור שבו אנחנו עושים/ות משהו נגד הגורמים לעוני, ולא נגד הא/נשים שחיים/ות בו. אבל בממלכה של הגמוניה, מלכת הקלפים, העוני הוא הבושה של היחיד/ה, לא של החברה.

ולבסוף, איך אפשר בלי גלידה?

כירושלמית, אני תמיד מרגישה בניו יורק כמו בת כפר בעיר הגדולה. מה לעשות שירושלים, על כל היותה סמל וסלע מחלוקת דתי, רוחני ופוליטי, היא לא ממש עיר? עיר במובן האורבאני, החי, הבועט והנושם של המילה.

ובכל זאת. ניו יורק היא מוזיאון ופארק שעשועים ענק וירושלים היא בסופו של מסע, הבית. ביום שישי אחרי הצהריים העיר שקטה, הא/נשים ספונים/ות בבתים. המרחב הציבורי דומם. כמעט הכול נסגר כאן לכבוד השבת. אפילו הגלידרייה של ביבי.

נעמה מבקשת שאסביר לה את הסיפור של הגלידה. ושוב, יש משהו במבט של הילדה שמפורר את הסיפור הזה למרכיביו הבסיסיים ביותר. “אז מה”, היא שואלת, “אנחנו משלמים על הגלידה שלו ושל המשפחה שלו? למה”?

סיפור הגלידה, המצטרף לסיפורים רבים אחרים, הוא כל כך אבסורדי, שאפילו אין צורך במבט של ילד/ה כדי לחשוף את גודל החרפה. והוא אולי יישכח עד לפרסום הבלוג הזה. והעניין הוא לא הגלידה או משלוח ההמבורגר, אלא התחושה שקמו לנו כאן מלכים/ות ורוזנים/ות מורמים/ות מעם, שקובעים/ות את החוקים שלא חלים עליהם/ן, ובזמן שאנו עסוקים/ות בלשנוא אותם/ן, הם מנהלים/ות את העלילה של הסיפורים שלנו. שולחים/ות אותנו להילחם אלה באלה, להילחם את המלחמות שלהם/ן וזורים לנו חול מלכותי בעיניים.

כמו עליסה, לא ברור אם כל זה הוא חלום בלהות, ואולי לא. בכל מקרה, כדאי שנתעורר, ומהר.

סיפורים. זה כל הסיפור. והיום, שוב, להתגבר על המפלצת

חיינו עשויים מסיפורים. הם עוזרים לנו “לעשות שכל” מחיינו, ליצור קשר, לגלות כל פעם מחדש את האנושיות הפגומה והמופלאה שלנו, ואת זו של הזולת. הם עוזרים לנו לשמר זיכרונות שחשוב לשמור ולהחלים מאלה הרודפים אותנו.

להתגבר על המפלצת. זוהי אחת מסוגות הסיפורים האהובות עליי.

ברגעים של שבר אישי, של כאב גדול, ברגעים בהם חשתי שהשמיים נפלו עליי או האדמה פערה את פיה ונפלתי לבור גדול, עמוק, ללא תחתית, היו הסיפורים הללו, של להתגבר על המפלצת, למקור עצום של נחמה. הסיפורים היו שם בשבילי: כשנלחמתי, כשהתעקשתי לא לתת למפלצת את הסיפוק של לקחת ממני את התקווה.

ולסיפורים יש גם כוח אדיר בשיח הפוליטי. הסיפורים שמספרים לנו פוליטיקאים מכריעים בחירות. גם הסיפורים שלא מסופרים מכריעים בחירות.

ביום הבחירות, ב-22 בינואר, 2013, יצרנו, דניאל גורי דה-לימא ואני, סיפור שביקש לחזור ולהזכיר שמול מפלץ האדישות, הספק ביכולת לשנות, יש לנו הזכות – והחובה – להשמיע קול. לספר סיפור אחר.

תמונה

כן. גם כקהילות, כחברה, חיינו מתעצבים מסיפורים מכוננים. סיפורים שנועדו ליצור תודעה וחברה משותפת,  זיכרון משותף, זהות. סיפור מכונן יכול להיות בן משפט אחד, פשוט, ובכל זאת לשאת משמעות עמוקה, מעוררת השראה, מגייסת:

“יש לי חלום”

“לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים”

כן, אנחנו יכולים/ות!”

המשפטים הללו, שנאמרו בתקופות שונות, במקומות שונים, בנסיבות שונות, על ידי מנהיגים שונים, מספרים כולם סיפור. סיפור של חזון מלכד, כזה שמדרבן אותנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו, כפרטים וכחברה ולהאמין ביכולת שלנו  לשנות, להתמודד עם הקשיים שבדרך, ולחוש, ולו לרגע חמקמק או שניים, שאנו חלק מקהילה שחולקת אמונה במשהו נשגב, אך אפשרי.

ויש סיפורים רעים, מהסוג שמצמיחים ומזינים מפלצות.

“לא דופק חשבון”

“בלי נאמנות אין זכויות”.

ההבדל בין סיפור טוב לסיפור רע –  או להבדיל, סיסמת בחירות חבוטה –  הוא שסיפורים טובים מייצגים איזו אמת עמוקה. הם שואבים את כוחם מתבניות נרטיביות שטבועות בדי.אן.איי של נפש האדם, על הטוב, המסוכסך והמתלבט שבה. סיפורים רעים הם סיפורים שמזינים פחד, שנאה והסתגרות. סיפורים רעים הם סיפורים שמוחקים, מכחישים או משתיקים סיפורים שחייבים להיות מסופרים.

בסיפורים רעים יש לטראומה כוח לשתק, לאבן, להחזיק אותנו בתודעה הישרדותית. סיפורים טובים הם כאלה שמטילים ספק בכוח העל של מפלצת הטראומה ומחזקים את האמון בכוחה של הנפש: האישית, הקהילתית, הלאומית, להחלים. לא לשכוח. דווקא להיזכר, לזכור, ואז, להתחיל להחלים.

אבל לפני שמתגברים על המפלצת, צריך לחשוף אותה, במלוא כוחה ההרסני. בימים אלה, ובכל יום בעצם, מרימה מפלצת הגזענות את ראשה ללא בושה. לכאורה, היא זוכה לגינויים חריפים או רפים, לתשלומי מס שפתיים למיניהם, אבל היא ממשיכה לגדול ולהתעצם ולהצמיח סניפים. ולמה? כי איזה מרכז מדומיין, איזה מכנה משותף מומצא סימן קבוצות שלמות בקרבנו ככאלה שמותר להתגזען עליהן ולהוציאן מהמרחב המשותף. כוחו המתעצם של מפלץ הגזענות נובע מכך שהוא משכיל לשסות את קורבנותיו אלה באלה, לגרום להם להאשים אלה את אלה בצרות שלהם, בעוד הוא יושב ומחכך את כפותיו בהנאה.

ויש את מפלץ האיום, האלימות. השבוע נדרשתי שוב אל סיפור “כחול הזקן”. זהו סיפור עם שעבר מפה לפה, מאישה לאישה, או סופר על ידי נשים במפגשים ליד האח המבוערת, כדי להציף את הפחדים שעוררו טקסי המעבר של התבגרות, נישואים ולידה וכדי להתריע מפני ולחשוף גברים אלימים. אחר כך, הוא הועלה על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ’רלס פרו והפך לסיפור אימה עם מוסר  השכל מקומם במיוחד: אל להן לנשים לגלות סקרנות יתר (בוודאי שלא סקרנות מינית, רחמנא ליצלן), שאחרת, גורלן יהיה רע ומר. אלא שגיבורות הסיפורים הללו, כמו דורות רבים של נשים חכמות שסיפרו את הסיפורים הללו, ידעו כי הבעיה האמיתית איננה הסקרנות – שהיא תכונה חיונית ומבורכת – אלא האלימות. ההפחדה. ההשתקה.  וכמו בסיפור “כחול הזקן”, הן ידעו להושיט יד ולעזור לאחיותיהן. כחול הזקן, כראוי לרשעים בסיפורי עם נוטפי דם ואלימות, מת מוות נורא. נו טוב, בסיפורי עם תפיסת הצדק היא “עין תחת עין”, ללא נסיבות מקלות, עסקות טיעון, או עבודות שירות.

תמונה

התגברות על המפלצת דורשת שאר רוח, השראה ואמונה בכך, שאם נפעל יחד, בסוף נוכל לה. התגברות על המפלץ דורשת גילויי מנהיגות מעוררת השראה.

הדמות שעולה כעת מול עיניי היא מרים, אחות משה, אשר, בראותה כי בני ובנות ישראל, אחוזים/ות עוד בשיני הטראומה של השעבוד, מאובנים/ות מול ים סוף ומסרבים לחצותו. ומרים, עם התוף, שרה להם/ן  את שירת הים, שרה להם את השיר שמחזיר שמשיב את האמונה ביכולת ומזקיף את הקומה אל מול האתגר; שיר שמשחרר את האחיזה של המפלצת על הלבבות.

 תמונה

סיפורים. זה כל הסיפור.

פרולוג

היה היה, לפני 26 שנים. הייתי צעירה, בהריון מתקדם ונזקקתי לעבודה. חברת כוח האדם שלחה אותי למשרד של שתי”ל בירושלים, לעזור באדמיניסטרציה, עריכה ותרגומים. נכנסתי בדלת, סקרנית, קצת חוששת. ושם, על הקיר לפני, ראיתי את הפתגם הזה: “עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם, סיפורי הציד תמיד יאדירו את הצייד”. וכך, כמעט מבלי לדעת, יחד עם לידת בני הבכור, דניאל גורי, יצאתי למסע שממשיך ויימשך, מסע אישי-פוליטי, רצוף מפגשים מהסוג שמשנה אותך, את חייך. פגשתי לאורך הדרך א/נשים שהרחיבו את גבולות לבי ולימדו אותי דברים שלא ידעתי.

אני יודעת לספר סיפורים. יודעת גם לשמוע אותם ולמצוא אותם. עם השנים, הצורך לחשוף סיפורים, לגלות אותם, להפר את השקט, לעטוף בשפה את מה שהיה עד כה לא מדובר הפך לתחושה של כמעט שליחות. אז הבלוג הזה, שנפתח היום, הוא למעשה המשך של מסע שהחל לפני שנים רבות מאוד והוא עוד שלב, עוד צעד, בדרך המתפתלת של סיפור סיפורים לשינוי חברתי, סיפורים שיכולים וצריכים לחולל שינוי.

 הבלוג הזה הוא גם הגשמה של חלום. לפני 20 שנה, בעת של משבר ועמידה בהצטלבות דרכים, כאשר טרם חשתי על בשרי את הטעם המתוק של הזדמנויות חדשות, אלא בעיקר כאב עמוק, נולד בי חלום. לכתוב ספר ילדים שאת איוריו יעשה בני, דניאל, שהיה אז בן 4… והנה, חלפו להן 20 שנה, והחלום הזה מתגשם, בהתרגשות, בדיאלוג, בין מילים לציורים, בין דורות, בין עולמות שונים של השראה. האיורים הם ברובם פרי עפרונו של דניאל גורי דה-לימא.

סיפורים – זה כל הסיפור

הפיתוי לכתוב עוד ועוד על סיפורים, מקורותיהם, מקורות הכוח שלהם, למה הם חשובים הוא עצום. אני לומדת את הנושא כבר שנים וצברתי לי ספרייה מפוארת של ספרים על סיפורים. אבל נדמה לי שאעמוד בפיתוי ואתן לסיפורים לדבר בעצמם. הנה סיפור אחד שאהוב עליי במיוחד:

“פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני, עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר שילח מיד את צידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  המשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בבית האיכר ואשתו, החלה הגבירה להבריא, לעלות כפורחת והצבע חזר ללחייה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. הכפרי הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט[i]. “

אני חוזרת שוב ושוב אל הסיפור הזה, שמקורו באגדת עם מקניה, כי הוא מבטא בעיניי את תפקידם של סיפורים בחיינו: להעניק חיים, ליצור קשר אנושי, לתת קול ולמגר את השקט בכלי הנשק היחיד העומד לרשותם; המילים.  והזכות הזו, לספר סיפור, להשמיע קול, לשבור שתיקה ולהפר שקט, איננה מובנת מאליה בכלל.

כריסטינה בולדווין כתבה, “אנו זקוקות/ים למילים כדי לזכור ולהיזכר, אך זקוקות/ים לסיפורים כדי להחלים”. אני מאמינה לה. שימור הזיכרון הוא חיוני, אבל השינוי מתחיל כאשר אנו מספרות/ים את משמעות הזיכרון. השינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת.

לפעמים אנחנו משתיקים/ות את עצמנו. מחשש שאין לנו מה להגיד (נו, באמת!), או שלא נדע איך להגיד את זה וגם להיראות נורא חכמות/ים ויודעות/ים. לפעמים אנחנו חוששות/ים מההשלכות של דברינו.

אבל השתקה ושתיקה הן אף פעם לא רק דבר אישי. השתקה היא כלי דיכוי רב עוצמה, בין אם הוא מופעל על הפרט או על הקולקטיב; מ”קול באישה ערווה”, או בן הזוג האלים המאיים ש”אם תספרי, אהרוג אותך”, דרך יצירת שיח הגמוני שמדיר כל סיפור שאיננו חלק ממנו, עד כדי הכחשה או מחיקה של פיסות שלמות בתולדותיהם של עמים וקבוצות בתוכנו, ועד לדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם ואזרח והצרת גבולות השיח הציבורי. אך אם ההשתקה פועלת לבודד ממעגלים של נוכחות, תמיכה ולגיטימציה, הרי שסיפורים יכולים לעשות ההיפך; להנכיח, לפתוח מעגלים של הזדהות וסולידריות, לגעת בלב, לטלטל, לעורר מחשבה ולהניע לפעולה.

סיפורים, אם כן, הם כלי של התנגדות. הם כלי של חתרנות. הם הדרך שבה רבות/ים מאיתנו חושבות/ים ומדברות/ים.

וסיפורים הם בעיקר כלי של השראה.

פרויקט בחירות 2013: הקול שלך. הסיפור שלך.

את הפרויקט המשותף שלנו התחלנו  – דניאל ואני – כשבועיים לפני הבחירות לכנסת ה-19. נקודת ההתחלה הייתה ספרו של כריסטופר בוקר, Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. בוקר טוען, כי כל סיפור המוכר לנו, מסרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, דרך סיפורים לפני השינה ועד למחזות הקלאסיים, משתייך לאחת (או יותר) משבע תבניות עלילה, והן: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש.

וכך, יצרנו יחד, דניאל ואני, סדרה של ציורים בליווי טקסט, טקסט בליווי סיפורים, כל יום סיפור אחר, תחת נושא אחד: הקול שלך. הסיפור שלך. המסר היה, שאנו, האזרחי/ות, הפעילים/ות לשינוי חברתי, חייבים/ות להשמיע את הקול שלנו, לספר את הסיפורים שלנו, כי הסיפור שמספרים לנו הפוליטיקאים שמנהיגים את המדינה הזו מספרים סיפורים הרסניים: סיפורים של “הפרד ומשול”, של הדרה, של גזענות, של “חוק לאום”, של פחד והפחדה.

אבל די לדבר על ולספר על. אתן לציורים ולטקסטים לספר בעצמם את הסיפור. לאט לאט, נחלוק כאן את הטקסטים והציורים שמבקשים: הקול שלך חשוב. הסיפור שלך.צריך להישמע.

12 בינואר, 2013 

journey and return 001הסיפור להיום. נדודים ושיבה. נדודים: הרפתקה. וגם, עקירה, סבל, געגוע לבית, שורשים עקורים, זיכרון שנמחק או חמק. שיבה: בית, זהות, שייכות. נושא כאוב, סבוך ומורכב, שהפך אצלנו לסלע מחלוקת. כחברה, אנחנו מקדשים סיפורי נדודים מסוימים ומוחקים אחרים. אנו מקדשים את חוק השבות, אך מסרבים לדון בשיבה.
אבל סיפורים שייכים לכולם/ן. לכל אחד ואחת סיפור הנדודים והשיבה שלו/ה, ולכל עם, לכל קהילה, סיפור הנדודים והשיבה שלה. השאלה היא, האם ניתן לסיפורים להפריד בינינו, או אולי דווקא לחבר? האם ניתן יד לכוחות שמנסים להשתיק או לבטל סיפורים שלא מתאימים לנרטיב שלהם, או שנעמוד על זכותנו לחיות בחברה שבה לכל הסיפורים יש מקום
22  בינואר. זה הקול שלך. הסיפור שלך.

14 בינואר, 2014 

001הסיפור להיום: קומדיה. קומדיה היא דבר מאוד רציני. הומור טוב וחד יכול לחשוף את הטיפשות, האכזריות, האטימות וזחיחות הדעת של בעלי הכוח והשררה; לחשוף את פרצופו/ה האמיתי של השקרן/נית, ולתקוע סיכה בבלון הנפוח של המתחזה. הומור טוב הוא כזה שמציג את המציאות במלוא האבסורד שבה, ולא בורח ממנה. הומור טוב הוא כזה שניצב באומץ לצד הצדק וכנגד אחיזת העיניים.
באיור של היום, גם הוא של דניאל גורי דה-לימא, ליצן החצר. ה”אידיוט” של המלך, ולא פעם, גם היחיד שמעז לומר את האמת, כי מה הוא יודע? הוא הרי ליצן. אבל הליצן הזה מייצג את הסאטירה הנשכנית שחסרה כאן כל כך…

15 בינואר, 2013 

tragedy 001
בוקר. שבוע לבחירות. והסיפור להיום ולימים הקרובים הוא טרגדיה. אובדן חיים יקרים, אלימות, חורבן, גזל, נישול. טרגדיה נוראה מקורה כמעט תמיד בטעות גורלית, אבל בטעות אנוש. טרגדיות הן לרוב מעשה ידי בני ובנות אדם.
אנחנו חיות/ים בחברה שבה מנהיגים/ות פוליטיים/ות משתמשים/ות בטרגדיה של עם אחד כדי להצדיק את זו של עם אחר, או להתעלם מאלה של עמים אחרים.
ב-22 בינואר הקול שלך יכול לשנות את הסיפור. כי הטרגדיה של הזולת היא גם זו שלנו.

עד כאן להיום. נמשיך בקרוב, עם עוד סיפורים עד ליום הבחירות ואחריו.


[i] Warner Marina, From the Beast to the Blond: On stories and their Tellers

%d