Stories are a powerful thing. Stories evoke strong emotional reactions: fascination, enchantment, laughter, fear, indignation. Stories have power over us because they are made of the raw materials of our lives as human beings: love, hate, passion, conflict, competition, adventures, cruelty and kindness, overcoming obstacles and challenges, the victory of the mind and soul over matter and coercion, resourcefulness and wisdom, stupidity and innocence, faith, and more. Stories can helps us grapple with the darker corners of our being and celebrate the greatness of our human spirit.
Stories can remind us who we are, where we come from, and where we want to go. Consider for example the Odyssey, possibly the most famous tale of personal journey. After years and years of wondering and endless obstacles, adventures and temptations, Odysseus is finally able to find his way home after telling his story to others and to himself. Stories help us preserve our past, so that we may shape our own future.
Stories are not merely about facts, but are not the opposite of facts, either. Rather, they are an effective way of conveying information, in a more dramatic, picturesque, concise and inspiring manner. In that sense, stories can be a powerful tool in an organization’s social marketing efforts.
A story well-told can unleash the power of other stories: it can help us tell owr own stories and elicit stories from others. Individual stories can then be woven together to tell a collective one: a community’s, an organizations, a people.
If you want to learn more on how storytelling can benefit your group, your community, your organization, please wonder the pages of this blog, and then contact me at: consult4good@gmail.com or call: 972-52-5601859
מיום שבלוג נפתח, פרי יצירה משותפת, אני מזמינה אתכם/ן לחלוק בו סיפורים משלכם/ן. לפי שבועיים כתבתי: “הבלוג הזה מבקש להיות כיכר עיר, שטיח לצד אח מבוערת, או מעגל טוויה וכולם גם יחד. הוא נולד מלכתחילה כיצירה משותפת ומתוך האמונה שגם היום – ואולי דווקא היום – בעידן של תקשורת מהירה וגם אכזרית לפעמים, צריך להיות מקום לסיפורים שלוקח להם זמן להיוולד, להיקרא, להיות מסופרים. מתוך אמונה כי מול שיח פוליטי צר ומשטיח צריכים להיות מרחבים פתוחים לחגוג בהם מורכבות”
והיום, יש לנו בלוג אורחת, פרי כתיבתה הנפלאה של דנה מירטנבאום (אלון).
מחשבות מחזוריות- על שייכות וזיכרון
דנה מ.
הומאז’ לבית הספר הריאלי העברי בחיפה
בשנת 89′, כשסיימתי את בית הספר, חשבתי שהמלחמות תכף יגמרו, יהיה לי תואר אקדמי או לפחות “מקצוע ביד”- ואוכל לחזור ולבוא לטכס יום הזיכרון. על הדשא יעברו המון התלמידים בחולצות לבנות וחקי, מעמידת דום- לעמידת נוח ואחרי זה לעמידת- אבל. כמה מהם יתעלפו משמש אייר הקופחת כשיקריאו את רשימת הנופלים הארוכה של בוגרי הריאלי, ואני אעמוד מאחור עם חברים, ואספר כמה הצלחתי בחיים.
(תמונה מהטכס ב-89)
הריאלי זרע בי, שתל והשקה את סמלי האתוס הישראלי. מהגרת, דור ראשון להשכלה פרטית משובחת (ולהשכלה גבוהה), הפכתי להיות גם דור ראשון לשייכות. ישראלית.
הריאלי גם נתן לי את הכוח להטיל ספק במיתוסים שטיפחו אצלנו בקפידה- מצוינות, שאפתנות, עבודה קשה כדי להצליח, נאמנות למולדת.
*
התיכון שלי היה מסע של שש שנים באוטובוסים בין הקריות לחיפה וחזרה.
בחשכת הבוקר עליתי על קו 57 ונסעתי יחד עם הפועלים והפועלות, הפקידות והמנקות, והילדים האחרים שעלו בתחנות בדרך וטיפסו איתי במעלה ההשכלה הטובה. עברנו מהבלוקים שבהם גרנו, דרך המפעלים במפרץ חיפה, ריחות הקישון, ועד הדר הכרמל והחנויות, במעלה בית הקרנות, דרך השכונות הטובות יותר של חיפה— למעלה למעלה עד בית בירם.
הדרך הזו באוטובוסים בה למדתי ושיננתי לבחינות, התאהבתי וצחקתי, אכלתי ישנתי והתבוננתי- הבהירה לי מהו ריבוד חברתי, קאסטות ומעמדות, הקשר שבין כסף- והשכלה, כסף- והצלחה — ולאן כדאי להשתייך.
בין 89 ל-2013 אני נעה תדיר בין שני הקטבים האלה שבי, בין הקריות והכרמל;
בין הנערה הכמעט- חופשיה שהייתי והאישה המפוכחת, גם אם מצחיקה, שהפכתי להיות- רואה כל הזמן את מבני הכוח, ואת הקטנות שלנו בתוכם.
בין היותי פועלת עמלה, חוסכת- כל- גרוש, שמחה על כל פיסת פרנסה, מתקיימת, שורדת, כמהה לסגור את היום אחר הצהריים עם רגליים על הספה— ובין המעוף להגשמה עצמית, קידוש החשיבה, העשייה החברתית והמשמעות. מתרוצצת, מחפשת, מטפסת…….
בין החינוך המכופתר, בו עמדנו לתת כבוד למורה שנכנסת לכיתה, מכנסי הבנות ארוכות או חצאית, משננים מהספר של דינגוט את יוצאי הדופן cut cut cut cutting, בתוך מסורת ארוכת שנים—- והמשיכה שלי לחינוך פתוח, אחר, שלא מקדם רק השגיות והצטיינות, כי אם גם ביטוי עצמי ונטיות הלב. בלי שיעורים ומבחנים.
בין ההזדהות עם הצבא, שיח הביטחון, שיח ההכרח להתגונן כי באים עלינו לכלותינו—– לבין שיח אזרחי חומל, שבודק אלטרנטיבות אחרות, והנערים והנערות שאני פוגשת, שמסרבים להיות חלק מהתפיסות האלה שהיו לי ברורות מאליו.
בין הגנרלים והמנכל”ים, הסטרט-אפים והמכוניות בליסינג—– ובין העוני שאורב לו שם להטריד את שלוותינו, המוטרדות מינית, הנסחרות לזנות ושורדות האלימות —–והנשים שרוצות לשנות את העולם.
השאיפה לגדול להיות “משהו” – והמאמץ האדיר שלי לחזור להיות. רק להיות.
*
לפני שנה, הגעתי סוף סוף לטכס יום הזכרון. בשער התחלתי לבכות מהלם המפגש עם החיבורים וההתפרקויות של כל הבין– לבינים האלה, זהויות מנוגדות שחיות בתוכי. בכיתי לתוך הכמיהה לחזור להיות שלמה – וצודקת, שייכת ובלי שאלות, חלק ממשהו גדול, חם, מסורת, משפחה, מוסד. הריאלי.
לשניה אחת הייתי שוב נערה ישראלית גאה, מחזיקה את הדגל בראש הטכס ולוקחת חלק בסמלים הגדולים- קטנים שמרכיבים את השייכות, את הזיכרון.
לפני חודש נפגש מחזור ע’, בוגרי 1989, וגם שם לכמה שניות שוב הייתי הילדה המתלהבת, מתלהמת וצוחקת שהייתי. נזכרתי במפלסים ההורמונאליים הלא-ריאליים שהיו לי (ולנו) פעם, ובחנתי שוב את פלאי וריבודי החיים. איך החיים זזו לנו, בין מלחמות, שתי אינתיפאדות והאינטרנט- ולא זזו בעצם בכלל…
*
ביום הזכרון אני בוחרת לזכור גם את האזרחים והאזרחיות שנפלו במלחמה המתמשכת והצבאית על האדמה הזאת, ולא משנה ההשתייכות האתנית או הלאומית שלהם- ומאיזה צד של הקו על המפה הם נמצאים. אני בוחרת לזכור שיש אלטרנטיבות למלחמה.
אני בוחרת לזכור את הקורבנות אזרחיים, כמו ההורים שלי, שנגרסו תחת ההגירה והקושי לחיות פה, ומתו, חלקם צעירים, מעוני ומחלות.
ואת כל אלה, שחיים וקולם לא נשמע.
ואני זוכרת את אמא שלי, שסחבתי לטכס יום הזיכרון ב-89. כל הדרך היא ציקצקה ורטנה, כשהפורד אסקורט מודל 1978 לא סחבה את העליות של דרך פיק”א, ועוד שנייה אני מאחרת והיא לא מוצאת חניה. כל הסאגה הזו כדי שתהיה גאה בי, כשהגעתי לשפיץ הכי גבוה בשרשרת הפיקוד של הגדנ”ע בבית הספר הריאלי…חוליית הדגל.
(מוקפת בעיגול זו אני…)
הגעתי… חוליית הדגל עוד לא יצאה לדרך, תקעו לי ביד שקית שוקו להתאושש, קולות התופים ויצאנו לדרך…
