בין אילמות לחרשות – בלוג אורחת מאת שהד אבו חמד

הקדמה

היום מציינים בעולם וגם במקומותינו את היום למאבק בגזענות. מילה גדולה וטעונה שמבקשת לשלוח כל אחד ואחת מאיתנו לבחון בנפש את מחוזות הדעות הקדומות, הפחד, השנאה, החשש, העיוורון. המילה הזו מושכת בשולי הבגד ומבקשת שנעצור רגע לבחון את התהליכים שמאפשרים את קיומה המתמשך; החוקים, הפרקטיקות, ההתנהגויות שהיו לנורמה. אבל שהד אבו חמד, מורה, אשת חינוך, מנהיגה וחברה יקרה כותבת כאן הפעם על גזענות בדרכה שלה, הרכה והמפלחת.

שפה

מהיום מדברים עברית עם הערבים וערבית עם היהודים מה דעתכם?

רוב הסיכויים שלערבים לא תהיה בעיה הם חייבים לדעת עברית לא?!

יום רביעי בשבוע האחרון לפברואר נכנסת אליי המפקחת לתצפית ( גן ערבי), בודקת את לוח הזמנים שכתבתי, מערך השיעור שעשיתי, ואיש צוות אחר מתרגם לה את מה שכתוב לעברית. יושבת וצופה בי קוראת סיפור ילדים בערבית, שרה בערבית ומתקשרת עם הילדים …..לא תאמינו –בערבית.

ובסוף מסכנה היא אמורה לתת לי משוב הערכה!! לשאול איך זה היה, ולמה עשיתי ככה ולא אחרת. איך מבינים מישהו שלא מכירים את השפה שלו?! ואחר כך שואלים למה שיעור האוטיזם מתעצם כל שנה כי אין תקשורת. אתם יודעים איך התנהלה השיחה בסוף, בדקלום חוקי חינוך שכתובים בתכניות הלימוד.

חוסר ההדיות בין שתי השפות רק מגביר את הקרע ומשמר את המצב "הבטוח" של שולט ונשלט, של טוב ורע , שחור ולבן במקום לנסות למצוא את האפור. הוא מתפשט כמו סרטן לכל מערכת אפשרית, מערכות ממשלתיות, מערכות משפחתיות, שעות פנאי ….שאם לא מודעים לו בהקדם זה הופך להיות קטלני.

עצווווווווווווווווווווור!

שימור מקומות במערכת החינוך משמר את הישן והחדש ומעלה את הכול באבק, האם זה שוויוני וצודק שאנשי חינוך ערבים המדברים את השפה הערבית ייבדקו ויקבלו הערכה מקרב אנשים שאינם מבינים את השפה. האם הם חשבו על זה בכלל פעם? ללמוד ערבית? שפה שנייה בעלת סטטוס נחות ואסוציאציות של פחד ואיום, בשביל מה?! כל עוד המורים/ות הערבים/ות נמצאים/ות בתרדמה אין כל סיבה להעיר אותם/ן, הרי גם ככה הם בעצמם אומרים שהתלמידים הערבים לא כאלה חכמים, וממילא כל הלימודים באוניברסיטאות מתקיימים בעברית, שיעורי הבית ברוב המקצעות בבית הספר מתקיימים בעברית, השילוט ברחובות ובתחנות הציבוריות ובכל מקום הוא בעברית ובערבית עם שגיאות כתיב!

ערבית اللغه العربيه, השפה שלי, השפה ששמעתי אותה כבר שהייתי עוד בבטן, השפה שבה הלב שלי פועם ושר, שפת האהבה ושפת התפילה.

ערבית שפה שתקועה כמו קוץ בתחת. ככה כמעט כל ערבי/ה שחי במדינה מרגיש באיזה שהוא שלב אחרי שנשטף לו אזור הברוקה ( שאחראי על השפה במוח) בשפה שונה שאותה הוא מתרגל לדבר, לקרוא ולכתוב יותר מכל דבר אחר. גם עכשיו אני כותבת בעברית מתוך החלק שזועק בי מה עם שפת האם שלך? האם הם הפכו להיות שתיים? אם כן נסי בבקשה להתייחס אליהן באופן שוויוני

ואני עונה איך אתייחס אליהן באופן שוויוני כשאחותי " הערבית" אילמת ואחותי "העברית" חירשת! ואני נעה בין שתיהן בין החירשות לאילמות בתקווה למצוא שפה חדשה רק דרך המבט בעיניים, דרך האמת, דרך האהבה.

רשומה אורחת מאת שאהד אבו-חמד: מחלה קטלנית

המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי השבוע הייתה הסיפור הזה, פרי עטה של שאהד אבו-חמד. מחנכת לשינוי ומנהיגה מעוררת השראה. הנה הסיפור שהיא מבקשת לחלוק עימכם/ן.

מחלה קטלנית ושמה גזענות מאת שאהד אבו-חמד, מחנכת לשינוי

"השינוי מתחיל מתי שהשתיקה נשברת" זה מה שקראתי בבלוג של מספרת סיפורים נהדרת שמאמינה בכל ליבה במשפט זה .

כשקראתי את המשפט הזה שקעתי לכמה רגעים מנסה למצוא את המילים לתאר את הסיפור שחוויתי השנה כגננת לחינוך מיוחד, כמובילה לשינוי חברתי בדרך בה אני מאמינה, בחינוך מלא אהבה, מכבד ומאמין בכל ילד וילדה. שנה ראשונה כמחנכת בגן קסום של תשעה נסיכים ונסיכות וצוות טיפולי רחב שנותן מכל הלב.

מנהלת המקום אשר אחראית על כ- 90 ילדים במסגרת ומונתה באותה שנה (2012-2013) למנהלת בית הספר והגנים לקתה במחלה קשה בה העיניים מתחילות לראות את כולם באותו צבע, האוזניים שומעות רק את אותם הצלילים והלב מפסיק לפעום בחופשיות ובחוזקה אלא רק לשם ביצוע אותו תהליך פיזי של נשימה.

עקב מחלה זו המנהלת ראתה אותי כבעלת לבוש מרתיע, הצבע שלי ושל חמשת הילדים הערבים  מתוך התשעה בגן לא הלם את הצבעים להם היא רגילה, ושמיעת שפה אחרת צרם לה עד למניעת דיבור בשפה הערבית עם הילדים ובין הצוות. לטענתה דבר זה מונע ממנה לעשות כור היתוך, ומסגרת זו היא מסגרת יהודית בלבד. את אותם הילדים צריך לצבוע באותו צבע או שימצאו להם מקום אחר; אף אחד לא הכריח אותם לבוא.

ליבי נעלם דום ולאורך השנה ניסיתי לדבר ולפלס בכל זאת דרך ביני לבין אותה מנהלת אשר לקח לי זמן להבין שמחלתה קשה מאוד יותר אפילו מסרטן. חשבתי שאהבה תרפא אותה, השליתי את עצמי שהאנושיות בסוף תנצח, התכחשתי בעוצמה עד שהמנהלת לא יכלה עוד לשרוד, האהבה המלבלבת, החיבוקים והנישוקים שהיו בין הילדים בצבעים השונים הגבירו את תופעות המחלה וחום גופה עלה, לא יכלה עוד לשאת זאת במיוחד כאשר ההורים הצטרפו לתמונה וחשו שכולם בגן כמו משפחה. הגיע סוף השנה ואיתה שיחת סיכום ובה נשאלתי מה הייתי רוצה לשנה הבאה אמרתי לכבודה שאם רק תרצה הילדים יהיו מאוד מאושרים לשמוע עוד שפה, אם רק תוכלי להבריא ולנסות לראות אותם כמו שהם ותאהבי אותם כמו שהם, תכבדי ותקבלי אותם כמו שהם האם זה אפשרי? או שהדבר עלול…..לא סיימתי את המשפט וכבר הופיעו תופעות לוואי שהתבטאו באדמומיות בצבע הפנים, עיוורון מוחלט ויריקת אש מהפה " איך את מציבה זאת כתנאי, שפה ערבית לא תהיה כאן".

יצאתי מפוחדת, חסרת תקווה ומיואשת כמו שאף פעם לא  הייתי קודם….חזרתי הביתה ולא יכולתי לשאת זאת עוד כולי הייתי תקווה שמפקחת בית הספר מכירה את המחלה שיש למנהלת ותסכים לתת איזושהי תרופה. "למנהלת יש את הזכות לעשות את סדר העדיפויות המתאים לה" כך השיבה לאחר ששמעה את כל הסיפור "

אני- " ואין שום תרופה שכתובה בספר החוקים של משרד החינוך המחנך לכבוד האדם, לצדק ושוויון?" שאלתי בתדהמה

המפקחת- " לא אני לא רוצה להיכנס לחוק בואי נשים את החוק בצד"

אני-  " את יודעת על איזה מחלה מדובר?"

המפקחת-  אין תשובה

אני- " קוראים לה גזענות"

המפקחת- " אני לא אוהבת את המילה הזאת"

אני- " אך היא קיימת"

המפקחת- " אני לא אוהבת את המילה הזאת אם את רוצה אזמן את שתיכן לשיחה"

עניתי בשלילה, סיימתי את השיחה ופרצתי בבכי ללא יכולת להפסיק צעקתי וטבעתי בים של תסכול, איך אני אמורה להתנהל מול שתי נשים חולות ועוד לתת אמון ולהגיע איתן לשיחה. הרגשתי שאם אסכים עוד להמשיך להילחם כפי שנלחמתי עד כה אדבק במחלה חשוכת המרפא ללא מוצא.

יומיים לאחר מכן זימנה אותי המנהלת בסוף יום לשיחה חשובה וביקשה ממני למהר שכן יש לה המון דברים לעשות, פניה נראו יותר טוב באותו יום, נשמה יותר ברוגע והתיישבה מולי בנחת ואמרה  "עקב חזרה מפתיעה של מישהי במערכת את נאלצת לעזוב".

שתקתי וחייכתי חיוך לא מובן, אבן גדולה הוסרה מליבי באותו רגע ואיתה צעקה כואבת של שברון לב, התפוגגות החלום של מחנכת קטנה וחסרת ניסיון על שוויון וצדק שיכול להתקיים לפחות בעולם הילדות, על אהבה ללא תנאי והזכות של כל אדם להיות מי שהוא. כעת אני מנסה לאסוף את החלקים שבתוכי כדי להמשיך ולהיאבק במחלה זו חשוכת מרפא שהדרך היחידה להילחם בה היא להמשיך ולהתנגד לה בכל החושים לומר "לא" בקול ברור וחזק ולזכור תמיד " ששינוי מתחיל מתי ששתיקה נשברת".

תודה רבה חמוטל על המשפט הזה שמלא בעוצמה.

no more racism

בין פחד לאומץ, בין האישי למשותף

חומרים שנמהלו יחדיו

בנמל תל-אביב ההומה איבדתי את נעמה לדקה. אולי שתיים. שתי דקות ארוכות וארורות של אימה, תסריטים מסויטים, אשמה ודאגה, שהסתיימו בחיבוק ענק, בהקלה עצומה ובמאמץ מודע לא לתרגם את האימה שחשתי לכעס לא מוצדק על הבת האובדת.

באותם רגעים קצרים הייתי כמו בתוך בועה; רעשי העולם מסביב נשמעו עמומים ושמעתי בעיקר את קולי שלי, המפוחד יותר מרגע לרגע, קורא בשמה. באותם רגעים זה היה הסיפור שלי. רק שלי.

לא ערכתי מחקר אמפירי בנושא, אבל אני מנחשת שאין איש ואישה בעולם שלא חשו כך לפחות פעם בחייהם/ן. הדאגה לאהובי/ות לבנו – לאלה אשר בחרנו לאהוב בכל מאודנו – היא אחד הרגשות הכי משותפים בעולם.

כל סיפור, הוא אישי ויחיד ומיוחד. הוא רק שלנו לספר אותו. אבל כשאנו חולקים/ות סיפורים, מתרחש איזה קסם;  הסיפורים מקבלים חיים משלהם, נמסכים ונשזרים זה בזה, מגלים לנו שאנו דומים/ות יותר מכפי שאולי חשבנו.

כך נולדו הרבה סיפורי עם ואגדה. מחומרים אישיים שנמהלו יחדיו. מישהו/י חווה את הפחד, האימה, האתגר, ההרפתקה, התבוסה, הניצחון, האובדן, המציאה, והסיפור החל להתגלגל, מאחד/ת לשני/ה, סביב האח המבוערת, בחדר הטוויה והאריגה או בזמן העבודה המפרכת בשדה. מספרים/ות נודדים/ות סיפרו אותו בכיכר העיר, בחצר המלכות, בפונדק ההומה. כל מספר/ת הוסיף/ה צבע משלו/ה, רגש משלו/ה, משאלות לב משלו/ה. הסיפורים פרשו כנפיים, חצו ימים ואוקיינוסים, הלכו ושבו שונים מעט.

יש סיפורים שנלחשים, שדומעים, שמגששים את דרכם בכאב ובהיסוס, ויש שנזעקים, זועמים, מושכים בשולי הבגד; יש עוצרי נשימה, יש שמסתיימים בצחוק גדול, בפורקן גדול, או בבכי שקט. יש סיפורי גבורה שמסופרים בקול גדול, בתנועות מכשפות, ויש סיפורים שנכרכים ברכות סביב שרירי הלב שלנו, עד שהם מתרצים ומתרפים מעט.

הבלוג הזה מבקש להיות כיכר עיר, שטיח לצד אח מבוערת, או מעגל טוויה וכולם גם יחד. הוא נולד מלכתחילה כיצירה משותפת ומתוך האמונה שגם היום – ואולי דווקא היום –  בעידן של תקשורת מהירה וגם אכזרית לפעמים, צריך להיות מקום לסיפורים שלוקח להם זמן להיוולד, להיקרא, להיות מסופרים. מתוך אמונה כי מול שיח פוליטי צר ומשטיח צריכים להיות מרחבים פתוחים לחגוג בהם מורכבות.

אומץ

"ללא פחד" הוא סיפור עם נפלא על עלם צעיר שאינו יודע פחד מהו. את הפחד עד אימה – ועמו את האומץ – הוא מגלה כאשר אהובת לבו נמצאת בסכנת חיים. הסיפור צף שוב בזיכרוני בימים אלה, של מחשבות על פחד ואומץ.

הפעם, בתהליך של יצירה משותפת, הציור נולד לפני הטקסט. דניאל העניק לי איור מתוך עולמות התוכן שלו; ציור שמספר סיפור על מצבים בהם אנו נדרשים/ות למתוח את עצמנו עד קצה גבול היכולת הפיזית, הרגשית, הרוחנית והנפשית שלנו. להוכיח אומץ, גם כשאף אחד/ת אחר/ת לא מסתכל/ת.  להיות אמיצים/ות לעצמנו.

הנפש האנושית – כמו גם זו הקולקטיבית –  היא מערת אוצר אינסופית, מפותלת, מלאה בחדרים גדולים ומוארים וגם קטנים ואפלים. סיפורים קשים הם אלה המבקשים להוציא לאור את החבוי בחדרים הללו: הפגיעות שנפגענו, הקנאה, השדים והרוחות, הנרקיסיזם שלנו, החרדות שלנו, הגאווה הפצועה, האהבה שלא נענתה, הצורך שלא העזנו לבטא, היד שלא ידענו להושיט. הפחד שלא השכלנו להתגבר עליו. הגזל שגזלנו ונגזלנו.

אומץ, הוא לפעמים להעז לשוטט בחדרים הקטנים, הלא מוארים, למשוך משם שק מאובק שמזמן לא פתחנו, של איזה פצע ישן שלא החלים אף פעם כמו שצריך; לפתוח בקבוק עם איזה שד שנעול שם כבר יותר מדי זמן, לאוורר איזו מפלצת רדומה שעליה יושבים הטריגרים שלנו.

אומץ, הוא לפעמים להעז לטעות, לקחת סיכונים. להודות שטעינו.

לפעמים אומץ זה לשמר אש של תקווה מול חורבן, לתת אמון אחרי אכזבות.

אומץ, הוא לפעמים ללחוש לעצמנו, כמו הקטר הקטן ב"דמבו", שאנחנו יכולים/ות להגיע לפסגה, לחצות את הנהר, להמשיך לאחוז בסלע עד שפרקי אצבעותינו ילבינו ולא להרפות.

ואומץ לפעמים הוא להרפות. ליפול למים, לשחות נגד הזרם.

אומץ לפעמים הוא היכולת להרגיש מטופש/ת. פגיע/ה, חשוף/ה.

אומץ זה לא לייחס לאחרים/ות את מה שלא נוח לנו שקיים בנו.

אומץ לפעמים זה להיות הראשון/ה שמבקש/ת סליחה

אומץ זה להתכנס לשולחן סדר הפסח ולשאול את עצמנו איך יוצאים/ות ממעגלים של פחד, במקום לשנן שוב ושוב ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".  ותודה לחברתי היקרה רייצ'ל בק על ההשראה לשאלה הזו.

 bemighty2

 להיות אמיץ/ה לעצמך. דניאל גורי-דה לימא

לא לעמוד מנגד

גירוש  

השבוע נחשפה הידיעה כי הממשלה "החזירה" 1000 מבקשי מקלט חזרה לסודאן, "מתוך הסכמה". אני מנחשת שמבקשי/ות המקלט "הסכימו" לחזור לארץ מדממת, אכזרית ועוינת ממש כשם שעמי ותמי "הסכימו" להיות מגורשים מבית אביהם ולתעות ביער, להיות טרף לחיות או לכוחות רשע אחרים.

לעמי ותמי היה אבא חלש וחסר עמוד שדרה ואם חורגת מרושעת. הודות לתושייה של שניהם, ובעיקר של תמי, הם ניצלו מהמכשפה שביקשה לשעבד אותם ולאכול אותם, גברו עליה וירשו את רכושה הרב, שכלל גם יהלומים, כסף, זהב ומרגליות לרוב. בסוף הסיפור הם שבים לאביהם וחיים חיי אושר ורווחה, והאם החורגת המרשעת מסתלקת.

כמו סיפורי עם רבים, זהו סיפור מטריד מאוד על התעללות במוחלשים/ות, במקרה זה, ילד וילדה. בעולם בו ילדים/ותו א/נשים מתו מרעב, הסיפורים הללו שיקפו מציאות אכזרית של הישרדות במחיר אובדן צלם אנוש מחד, ותקווה לעתיד טוב ומשופע יותר, מאידך. הרעיון הנורא של האם החורגת לגרש את עמי ותמי נשען על התפיסה שילדים הם עול כלכלי ונטל לא יצרני. זהו סיפור הנותן ביטוי לפחד הנורא מכל של ילדים/ות רכים/ות, להיות מופקרים/ות על ידי הא/נשים האמורים/ות לדאוג להם/ן, לגונן עליהם/ן. אם אנו קוראים/ות את הסיפור הזה קריאה ביקורתית-פוליטית, הוא מסמן אור אדום לחברה שמתפשטת מערכיה המוסריים ומתעמרת במוחלשים/ות שבחבריה.

ככל שאני הופכת בסיפור הזה, דמות האב מטרידה אותי יותר. הוא כאילו "הבחור הטוב"; לא יוזם מעשי אכזריות, "רק" משתף איתם פעולה בלב כבד. לא הוגה באופן פעיל, רק מפקיר אותם לגורל אכזר. הוא "יורה ובוכה" כמו שנאמר במקומותינו.

מי האם החורגת המרושעת בסיפור הגירוש לש 1000 מבקשי/ות המקלט, ומי האב חדל האישים? אלי ישי הוא אולי ההוגה ואף המוציא לפועל של הגירוש, אבל כל מי שנתן לו יד מרושע לא פחות ואחראי לא פחות.

henzeland gretel

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת

ניסיתי לכתוב על הנסיכים לפיד ובנט וברית האחוקים שלהם. רציתי לכתוב על מקרה האלימות הנורא ברכבת הקלה בירושלים שלשום. רציתי להוסיף את מילותיי לכל אשר כבר נכתב ונאמר על השנאה, הבריונות. ניסיתי לחפש דימויים וסיפורים ומשום מה – כמו שקורה לפעמים – הצנזורית הפנימית הרגישה שהכול יוצא "ליד", מזייף, חוזר על מה שנאמר.

לפעמים צריך לחזור לסיפורים הפשוטים, אלה של משפט אחד ויחיד, כמו דברי הכומר דזמונד טוטו: "לשמור על ניטרליות במצבים של אי צדק פירושו להתייצב לצד המדכאים". לעמוד מנגד כאשר מעשי בריונות מתרחשים ברחובותינו, פירושו לתת יד לבריונות.

injustice

סיפורים. זה כל הסיפור. והיום, שוב, להתגבר על המפלצת

חיינו עשויים מסיפורים. הם עוזרים לנו "לעשות שכל" מחיינו, ליצור קשר, לגלות כל פעם מחדש את האנושיות הפגומה והמופלאה שלנו, ואת זו של הזולת. הם עוזרים לנו לשמר זיכרונות שחשוב לשמור ולהחלים מאלה הרודפים אותנו.

להתגבר על המפלצת. זוהי אחת מסוגות הסיפורים האהובות עליי.

ברגעים של שבר אישי, של כאב גדול, ברגעים בהם חשתי שהשמיים נפלו עליי או האדמה פערה את פיה ונפלתי לבור גדול, עמוק, ללא תחתית, היו הסיפורים הללו, של להתגבר על המפלצת, למקור עצום של נחמה. הסיפורים היו שם בשבילי: כשנלחמתי, כשהתעקשתי לא לתת למפלצת את הסיפוק של לקחת ממני את התקווה.

ולסיפורים יש גם כוח אדיר בשיח הפוליטי. הסיפורים שמספרים לנו פוליטיקאים מכריעים בחירות. גם הסיפורים שלא מסופרים מכריעים בחירות.

ביום הבחירות, ב-22 בינואר, 2013, יצרנו, דניאל גורי דה-לימא ואני, סיפור שביקש לחזור ולהזכיר שמול מפלץ האדישות, הספק ביכולת לשנות, יש לנו הזכות – והחובה – להשמיע קול. לספר סיפור אחר.

תמונה

כן. גם כקהילות, כחברה, חיינו מתעצבים מסיפורים מכוננים. סיפורים שנועדו ליצור תודעה וחברה משותפת,  זיכרון משותף, זהות. סיפור מכונן יכול להיות בן משפט אחד, פשוט, ובכל זאת לשאת משמעות עמוקה, מעוררת השראה, מגייסת:

"יש לי חלום"

"לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים"

כן, אנחנו יכולים/ות!"

המשפטים הללו, שנאמרו בתקופות שונות, במקומות שונים, בנסיבות שונות, על ידי מנהיגים שונים, מספרים כולם סיפור. סיפור של חזון מלכד, כזה שמדרבן אותנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו, כפרטים וכחברה ולהאמין ביכולת שלנו  לשנות, להתמודד עם הקשיים שבדרך, ולחוש, ולו לרגע חמקמק או שניים, שאנו חלק מקהילה שחולקת אמונה במשהו נשגב, אך אפשרי.

ויש סיפורים רעים, מהסוג שמצמיחים ומזינים מפלצות.

"לא דופק חשבון"

"בלי נאמנות אין זכויות".

ההבדל בין סיפור טוב לסיפור רע –  או להבדיל, סיסמת בחירות חבוטה –  הוא שסיפורים טובים מייצגים איזו אמת עמוקה. הם שואבים את כוחם מתבניות נרטיביות שטבועות בדי.אן.איי של נפש האדם, על הטוב, המסוכסך והמתלבט שבה. סיפורים רעים הם סיפורים שמזינים פחד, שנאה והסתגרות. סיפורים רעים הם סיפורים שמוחקים, מכחישים או משתיקים סיפורים שחייבים להיות מסופרים.

בסיפורים רעים יש לטראומה כוח לשתק, לאבן, להחזיק אותנו בתודעה הישרדותית. סיפורים טובים הם כאלה שמטילים ספק בכוח העל של מפלצת הטראומה ומחזקים את האמון בכוחה של הנפש: האישית, הקהילתית, הלאומית, להחלים. לא לשכוח. דווקא להיזכר, לזכור, ואז, להתחיל להחלים.

אבל לפני שמתגברים על המפלצת, צריך לחשוף אותה, במלוא כוחה ההרסני. בימים אלה, ובכל יום בעצם, מרימה מפלצת הגזענות את ראשה ללא בושה. לכאורה, היא זוכה לגינויים חריפים או רפים, לתשלומי מס שפתיים למיניהם, אבל היא ממשיכה לגדול ולהתעצם ולהצמיח סניפים. ולמה? כי איזה מרכז מדומיין, איזה מכנה משותף מומצא סימן קבוצות שלמות בקרבנו ככאלה שמותר להתגזען עליהן ולהוציאן מהמרחב המשותף. כוחו המתעצם של מפלץ הגזענות נובע מכך שהוא משכיל לשסות את קורבנותיו אלה באלה, לגרום להם להאשים אלה את אלה בצרות שלהם, בעוד הוא יושב ומחכך את כפותיו בהנאה.

ויש את מפלץ האיום, האלימות. השבוע נדרשתי שוב אל סיפור "כחול הזקן". זהו סיפור עם שעבר מפה לפה, מאישה לאישה, או סופר על ידי נשים במפגשים ליד האח המבוערת, כדי להציף את הפחדים שעוררו טקסי המעבר של התבגרות, נישואים ולידה וכדי להתריע מפני ולחשוף גברים אלימים. אחר כך, הוא הועלה על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ'רלס פרו והפך לסיפור אימה עם מוסר  השכל מקומם במיוחד: אל להן לנשים לגלות סקרנות יתר (בוודאי שלא סקרנות מינית, רחמנא ליצלן), שאחרת, גורלן יהיה רע ומר. אלא שגיבורות הסיפורים הללו, כמו דורות רבים של נשים חכמות שסיפרו את הסיפורים הללו, ידעו כי הבעיה האמיתית איננה הסקרנות – שהיא תכונה חיונית ומבורכת – אלא האלימות. ההפחדה. ההשתקה.  וכמו בסיפור "כחול הזקן", הן ידעו להושיט יד ולעזור לאחיותיהן. כחול הזקן, כראוי לרשעים בסיפורי עם נוטפי דם ואלימות, מת מוות נורא. נו טוב, בסיפורי עם תפיסת הצדק היא "עין תחת עין", ללא נסיבות מקלות, עסקות טיעון, או עבודות שירות.

תמונה

התגברות על המפלצת דורשת שאר רוח, השראה ואמונה בכך, שאם נפעל יחד, בסוף נוכל לה. התגברות על המפלץ דורשת גילויי מנהיגות מעוררת השראה.

הדמות שעולה כעת מול עיניי היא מרים, אחות משה, אשר, בראותה כי בני ובנות ישראל, אחוזים/ות עוד בשיני הטראומה של השעבוד, מאובנים/ות מול ים סוף ומסרבים לחצותו. ומרים, עם התוף, שרה להם/ן  את שירת הים, שרה להם את השיר שמחזיר שמשיב את האמונה ביכולת ומזקיף את הקומה אל מול האתגר; שיר שמשחרר את האחיזה של המפלצת על הלבבות.

 תמונה

סיפורים. זה כל הסיפור.

פרולוג

היה היה, לפני 26 שנים. הייתי צעירה, בהריון מתקדם ונזקקתי לעבודה. חברת כוח האדם שלחה אותי למשרד של שתי"ל בירושלים, לעזור באדמיניסטרציה, עריכה ותרגומים. נכנסתי בדלת, סקרנית, קצת חוששת. ושם, על הקיר לפני, ראיתי את הפתגם הזה: "עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם, סיפורי הציד תמיד יאדירו את הצייד". וכך, כמעט מבלי לדעת, יחד עם לידת בני הבכור, דניאל גורי, יצאתי למסע שממשיך ויימשך, מסע אישי-פוליטי, רצוף מפגשים מהסוג שמשנה אותך, את חייך. פגשתי לאורך הדרך א/נשים שהרחיבו את גבולות לבי ולימדו אותי דברים שלא ידעתי.

אני יודעת לספר סיפורים. יודעת גם לשמוע אותם ולמצוא אותם. עם השנים, הצורך לחשוף סיפורים, לגלות אותם, להפר את השקט, לעטוף בשפה את מה שהיה עד כה לא מדובר הפך לתחושה של כמעט שליחות. אז הבלוג הזה, שנפתח היום, הוא למעשה המשך של מסע שהחל לפני שנים רבות מאוד והוא עוד שלב, עוד צעד, בדרך המתפתלת של סיפור סיפורים לשינוי חברתי, סיפורים שיכולים וצריכים לחולל שינוי.

 הבלוג הזה הוא גם הגשמה של חלום. לפני 20 שנה, בעת של משבר ועמידה בהצטלבות דרכים, כאשר טרם חשתי על בשרי את הטעם המתוק של הזדמנויות חדשות, אלא בעיקר כאב עמוק, נולד בי חלום. לכתוב ספר ילדים שאת איוריו יעשה בני, דניאל, שהיה אז בן 4… והנה, חלפו להן 20 שנה, והחלום הזה מתגשם, בהתרגשות, בדיאלוג, בין מילים לציורים, בין דורות, בין עולמות שונים של השראה. האיורים הם ברובם פרי עפרונו של דניאל גורי דה-לימא.

סיפורים – זה כל הסיפור

הפיתוי לכתוב עוד ועוד על סיפורים, מקורותיהם, מקורות הכוח שלהם, למה הם חשובים הוא עצום. אני לומדת את הנושא כבר שנים וצברתי לי ספרייה מפוארת של ספרים על סיפורים. אבל נדמה לי שאעמוד בפיתוי ואתן לסיפורים לדבר בעצמם. הנה סיפור אחד שאהוב עליי במיוחד:

"פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני, עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר שילח מיד את צידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  המשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בבית האיכר ואשתו, החלה הגבירה להבריא, לעלות כפורחת והצבע חזר ללחייה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. הכפרי הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט[i]. "

אני חוזרת שוב ושוב אל הסיפור הזה, שמקורו באגדת עם מקניה, כי הוא מבטא בעיניי את תפקידם של סיפורים בחיינו: להעניק חיים, ליצור קשר אנושי, לתת קול ולמגר את השקט בכלי הנשק היחיד העומד לרשותם; המילים.  והזכות הזו, לספר סיפור, להשמיע קול, לשבור שתיקה ולהפר שקט, איננה מובנת מאליה בכלל.

כריסטינה בולדווין כתבה, "אנו זקוקות/ים למילים כדי לזכור ולהיזכר, אך זקוקות/ים לסיפורים כדי להחלים". אני מאמינה לה. שימור הזיכרון הוא חיוני, אבל השינוי מתחיל כאשר אנו מספרות/ים את משמעות הזיכרון. השינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת.

לפעמים אנחנו משתיקים/ות את עצמנו. מחשש שאין לנו מה להגיד (נו, באמת!), או שלא נדע איך להגיד את זה וגם להיראות נורא חכמות/ים ויודעות/ים. לפעמים אנחנו חוששות/ים מההשלכות של דברינו.

אבל השתקה ושתיקה הן אף פעם לא רק דבר אישי. השתקה היא כלי דיכוי רב עוצמה, בין אם הוא מופעל על הפרט או על הקולקטיב; מ"קול באישה ערווה", או בן הזוג האלים המאיים ש"אם תספרי, אהרוג אותך", דרך יצירת שיח הגמוני שמדיר כל סיפור שאיננו חלק ממנו, עד כדי הכחשה או מחיקה של פיסות שלמות בתולדותיהם של עמים וקבוצות בתוכנו, ועד לדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם ואזרח והצרת גבולות השיח הציבורי. אך אם ההשתקה פועלת לבודד ממעגלים של נוכחות, תמיכה ולגיטימציה, הרי שסיפורים יכולים לעשות ההיפך; להנכיח, לפתוח מעגלים של הזדהות וסולידריות, לגעת בלב, לטלטל, לעורר מחשבה ולהניע לפעולה.

סיפורים, אם כן, הם כלי של התנגדות. הם כלי של חתרנות. הם הדרך שבה רבות/ים מאיתנו חושבות/ים ומדברות/ים.

וסיפורים הם בעיקר כלי של השראה.

פרויקט בחירות 2013: הקול שלך. הסיפור שלך.

את הפרויקט המשותף שלנו התחלנו  – דניאל ואני – כשבועיים לפני הבחירות לכנסת ה-19. נקודת ההתחלה הייתה ספרו של כריסטופר בוקר, Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. בוקר טוען, כי כל סיפור המוכר לנו, מסרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, דרך סיפורים לפני השינה ועד למחזות הקלאסיים, משתייך לאחת (או יותר) משבע תבניות עלילה, והן: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש.

וכך, יצרנו יחד, דניאל ואני, סדרה של ציורים בליווי טקסט, טקסט בליווי סיפורים, כל יום סיפור אחר, תחת נושא אחד: הקול שלך. הסיפור שלך. המסר היה, שאנו, האזרחי/ות, הפעילים/ות לשינוי חברתי, חייבים/ות להשמיע את הקול שלנו, לספר את הסיפורים שלנו, כי הסיפור שמספרים לנו הפוליטיקאים שמנהיגים את המדינה הזו מספרים סיפורים הרסניים: סיפורים של "הפרד ומשול", של הדרה, של גזענות, של "חוק לאום", של פחד והפחדה.

אבל די לדבר על ולספר על. אתן לציורים ולטקסטים לספר בעצמם את הסיפור. לאט לאט, נחלוק כאן את הטקסטים והציורים שמבקשים: הקול שלך חשוב. הסיפור שלך.צריך להישמע.

12 בינואר, 2013 

journey and return 001הסיפור להיום. נדודים ושיבה. נדודים: הרפתקה. וגם, עקירה, סבל, געגוע לבית, שורשים עקורים, זיכרון שנמחק או חמק. שיבה: בית, זהות, שייכות. נושא כאוב, סבוך ומורכב, שהפך אצלנו לסלע מחלוקת. כחברה, אנחנו מקדשים סיפורי נדודים מסוימים ומוחקים אחרים. אנו מקדשים את חוק השבות, אך מסרבים לדון בשיבה.
אבל סיפורים שייכים לכולם/ן. לכל אחד ואחת סיפור הנדודים והשיבה שלו/ה, ולכל עם, לכל קהילה, סיפור הנדודים והשיבה שלה. השאלה היא, האם ניתן לסיפורים להפריד בינינו, או אולי דווקא לחבר? האם ניתן יד לכוחות שמנסים להשתיק או לבטל סיפורים שלא מתאימים לנרטיב שלהם, או שנעמוד על זכותנו לחיות בחברה שבה לכל הסיפורים יש מקום
22  בינואר. זה הקול שלך. הסיפור שלך.

14 בינואר, 2014 

001הסיפור להיום: קומדיה. קומדיה היא דבר מאוד רציני. הומור טוב וחד יכול לחשוף את הטיפשות, האכזריות, האטימות וזחיחות הדעת של בעלי הכוח והשררה; לחשוף את פרצופו/ה האמיתי של השקרן/נית, ולתקוע סיכה בבלון הנפוח של המתחזה. הומור טוב הוא כזה שמציג את המציאות במלוא האבסורד שבה, ולא בורח ממנה. הומור טוב הוא כזה שניצב באומץ לצד הצדק וכנגד אחיזת העיניים.
באיור של היום, גם הוא של דניאל גורי דה-לימא, ליצן החצר. ה"אידיוט" של המלך, ולא פעם, גם היחיד שמעז לומר את האמת, כי מה הוא יודע? הוא הרי ליצן. אבל הליצן הזה מייצג את הסאטירה הנשכנית שחסרה כאן כל כך…

15 בינואר, 2013 

tragedy 001
בוקר. שבוע לבחירות. והסיפור להיום ולימים הקרובים הוא טרגדיה. אובדן חיים יקרים, אלימות, חורבן, גזל, נישול. טרגדיה נוראה מקורה כמעט תמיד בטעות גורלית, אבל בטעות אנוש. טרגדיות הן לרוב מעשה ידי בני ובנות אדם.
אנחנו חיות/ים בחברה שבה מנהיגים/ות פוליטיים/ות משתמשים/ות בטרגדיה של עם אחד כדי להצדיק את זו של עם אחר, או להתעלם מאלה של עמים אחרים.
ב-22 בינואר הקול שלך יכול לשנות את הסיפור. כי הטרגדיה של הזולת היא גם זו שלנו.

עד כאן להיום. נמשיך בקרוב, עם עוד סיפורים עד ליום הבחירות ואחריו.


[i] Warner Marina, From the Beast to the Blond: On stories and their Tellers