לא לעמוד מנגד

גירוש  

השבוע נחשפה הידיעה כי הממשלה “החזירה” 1000 מבקשי מקלט חזרה לסודאן, “מתוך הסכמה”. אני מנחשת שמבקשי/ות המקלט “הסכימו” לחזור לארץ מדממת, אכזרית ועוינת ממש כשם שעמי ותמי “הסכימו” להיות מגורשים מבית אביהם ולתעות ביער, להיות טרף לחיות או לכוחות רשע אחרים.

לעמי ותמי היה אבא חלש וחסר עמוד שדרה ואם חורגת מרושעת. הודות לתושייה של שניהם, ובעיקר של תמי, הם ניצלו מהמכשפה שביקשה לשעבד אותם ולאכול אותם, גברו עליה וירשו את רכושה הרב, שכלל גם יהלומים, כסף, זהב ומרגליות לרוב. בסוף הסיפור הם שבים לאביהם וחיים חיי אושר ורווחה, והאם החורגת המרשעת מסתלקת.

כמו סיפורי עם רבים, זהו סיפור מטריד מאוד על התעללות במוחלשים/ות, במקרה זה, ילד וילדה. בעולם בו ילדים/ותו א/נשים מתו מרעב, הסיפורים הללו שיקפו מציאות אכזרית של הישרדות במחיר אובדן צלם אנוש מחד, ותקווה לעתיד טוב ומשופע יותר, מאידך. הרעיון הנורא של האם החורגת לגרש את עמי ותמי נשען על התפיסה שילדים הם עול כלכלי ונטל לא יצרני. זהו סיפור הנותן ביטוי לפחד הנורא מכל של ילדים/ות רכים/ות, להיות מופקרים/ות על ידי הא/נשים האמורים/ות לדאוג להם/ן, לגונן עליהם/ן. אם אנו קוראים/ות את הסיפור הזה קריאה ביקורתית-פוליטית, הוא מסמן אור אדום לחברה שמתפשטת מערכיה המוסריים ומתעמרת במוחלשים/ות שבחבריה.

ככל שאני הופכת בסיפור הזה, דמות האב מטרידה אותי יותר. הוא כאילו “הבחור הטוב”; לא יוזם מעשי אכזריות, “רק” משתף איתם פעולה בלב כבד. לא הוגה באופן פעיל, רק מפקיר אותם לגורל אכזר. הוא “יורה ובוכה” כמו שנאמר במקומותינו.

מי האם החורגת המרושעת בסיפור הגירוש לש 1000 מבקשי/ות המקלט, ומי האב חדל האישים? אלי ישי הוא אולי ההוגה ואף המוציא לפועל של הגירוש, אבל כל מי שנתן לו יד מרושע לא פחות ואחראי לא פחות.

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת

ניסיתי לכתוב על הנסיכים לפיד ובנט וברית האחוקים שלהם. רציתי לכתוב על מקרה האלימות הנורא ברכבת הקלה בירושלים שלשום. רציתי להוסיף את מילותיי לכל אשר כבר נכתב ונאמר על השנאה, הבריונות. ניסיתי לחפש דימויים וסיפורים ומשום מה – כמו שקורה לפעמים – הצנזורית הפנימית הרגישה שהכול יוצא “ליד”, מזייף, חוזר על מה שנאמר.

לפעמים צריך לחזור לסיפורים הפשוטים, אלה של משפט אחד ויחיד, כמו דברי הכומר דזמונד טוטו: “לשמור על ניטרליות במצבים של אי צדק פירושו להתייצב לצד המדכאים”. לעמוד מנגד כאשר מעשי בריונות מתרחשים ברחובותינו, פירושו לתת יד לבריונות.

חיינו עשויים מסיפורים. הם עוזרים לנו “לעשות שכל” מחיינו, ליצור קשר, לגלות כל פעם מחדש את האנושיות הפגומה והמופלאה שלנו, ואת זו של הזולת. הם עוזרים לנו לשמר זיכרונות שחשוב לשמור ולהחלים מאלה הרודפים אותנו.

להתגבר על המפלצת. זוהי אחת מסוגות הסיפורים האהובות עליי.

ברגעים של שבר אישי, של כאב גדול, ברגעים בהם חשתי שהשמיים נפלו עליי או האדמה פערה את פיה ונפלתי לבור גדול, עמוק, ללא תחתית, היו הסיפורים הללו, של להתגבר על המפלצת, למקור עצום של נחמה. הסיפורים היו שם בשבילי: כשנלחמתי, כשהתעקשתי לא לתת למפלצת את הסיפוק של לקחת ממני את התקווה.

ולסיפורים יש גם כוח אדיר בשיח הפוליטי. הסיפורים שמספרים לנו פוליטיקאים מכריעים בחירות. גם הסיפורים שלא מסופרים מכריעים בחירות.

ביום הבחירות, ב-22 בינואר, 2013, יצרנו, דניאל גורי דה-לימא ואני, סיפור שביקש לחזור ולהזכיר שמול מפלץ האדישות, הספק ביכולת לשנות, יש לנו הזכות – והחובה – להשמיע קול. לספר סיפור אחר.

כן. גם כקהילות, כחברה, חיינו מתעצבים מסיפורים מכוננים. סיפורים שנועדו ליצור תודעה וחברה משותפת,  זיכרון משותף, זהות. סיפור מכונן יכול להיות בן משפט אחד, פשוט, ובכל זאת לשאת משמעות עמוקה, מעוררת השראה, מגייסת:

“יש לי חלום”

“לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים”

כן, אנחנו יכולים/ות!”

המשפטים הללו, שנאמרו בתקופות שונות, במקומות שונים, בנסיבות שונות, על ידי מנהיגים שונים, מספרים כולם סיפור. סיפור של חזון מלכד, כזה שמדרבן אותנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו, כפרטים וכחברה ולהאמין ביכולת שלנו  לשנות, להתמודד עם הקשיים שבדרך, ולחוש, ולו לרגע חמקמק או שניים, שאנו חלק מקהילה שחולקת אמונה במשהו נשגב, אך אפשרי.

ויש סיפורים רעים, מהסוג שמצמיחים ומזינים מפלצות.

“לא דופק חשבון”

“בלי נאמנות אין זכויות”.

ההבדל בין סיפור טוב לסיפור רע –  או להבדיל, סיסמת בחירות חבוטה –  הוא שסיפורים טובים מייצגים איזו אמת עמוקה. הם שואבים את כוחם מתבניות נרטיביות שטבועות בדי.אן.איי של נפש האדם, על הטוב, המסוכסך והמתלבט שבה. סיפורים רעים הם סיפורים שמזינים פחד, שנאה והסתגרות. סיפורים רעים הם סיפורים שמוחקים, מכחישים או משתיקים סיפורים שחייבים להיות מסופרים.

בסיפורים רעים יש לטראומה כוח לשתק, לאבן, להחזיק אותנו בתודעה הישרדותית. סיפורים טובים הם כאלה שמטילים ספק בכוח העל של מפלצת הטראומה ומחזקים את האמון בכוחה של הנפש: האישית, הקהילתית, הלאומית, להחלים. לא לשכוח. דווקא להיזכר, לזכור, ואז, להתחיל להחלים.

אבל לפני שמתגברים על המפלצת, צריך לחשוף אותה, במלוא כוחה ההרסני. בימים אלה, ובכל יום בעצם, מרימה מפלצת הגזענות את ראשה ללא בושה. לכאורה, היא זוכה לגינויים חריפים או רפים, לתשלומי מס שפתיים למיניהם, אבל היא ממשיכה לגדול ולהתעצם ולהצמיח סניפים. ולמה? כי איזה מרכז מדומיין, איזה מכנה משותף מומצא סימן קבוצות שלמות בקרבנו ככאלה שמותר להתגזען עליהן ולהוציאן מהמרחב המשותף. כוחו המתעצם של מפלץ הגזענות נובע מכך שהוא משכיל לשסות את קורבנותיו אלה באלה, לגרום להם להאשים אלה את אלה בצרות שלהם, בעוד הוא יושב ומחכך את כפותיו בהנאה.

ויש את מפלץ האיום, האלימות. השבוע נדרשתי שוב אל סיפור “כחול הזקן”. זהו סיפור עם שעבר מפה לפה, מאישה לאישה, או סופר על ידי נשים במפגשים ליד האח המבוערת, כדי להציף את הפחדים שעוררו טקסי המעבר של התבגרות, נישואים ולידה וכדי להתריע מפני ולחשוף גברים אלימים. אחר כך, הוא הועלה על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ’רלס פרו והפך לסיפור אימה עם מוסר  השכל מקומם במיוחד: אל להן לנשים לגלות סקרנות יתר (בוודאי שלא סקרנות מינית, רחמנא ליצלן), שאחרת, גורלן יהיה רע ומר. אלא שגיבורות הסיפורים הללו, כמו דורות רבים של נשים חכמות שסיפרו את הסיפורים הללו, ידעו כי הבעיה האמיתית איננה הסקרנות – שהיא תכונה חיונית ומבורכת – אלא האלימות. ההפחדה. ההשתקה.  וכמו בסיפור “כחול הזקן”, הן ידעו להושיט יד ולעזור לאחיותיהן. כחול הזקן, כראוי לרשעים בסיפורי עם נוטפי דם ואלימות, מת מוות נורא. נו טוב, בסיפורי עם תפיסת הצדק היא “עין תחת עין”, ללא נסיבות מקלות, עסקות טיעון, או עבודות שירות.

התגברות על המפלצת דורשת שאר רוח, השראה ואמונה בכך, שאם נפעל יחד, בסוף נוכל לה. התגברות על המפלץ דורשת גילויי מנהיגות מעוררת השראה.

הדמות שעולה כעת מול עיניי היא מרים, אחות משה, אשר, בראותה כי בני ובנות ישראל, אחוזים/ות עוד בשיני הטראומה של השעבוד, מאובנים/ות מול ים סוף ומסרבים לחצותו. ומרים, עם התוף, שרה להם/ן  את שירת הים, שרה להם את השיר שמחזיר שמשיב את האמונה ביכולת ומזקיף את הקומה אל מול האתגר; שיר שמשחרר את האחיזה של המפלצת על הלבבות.

 

פרולוג

היה היה, לפני 26 שנים. הייתי צעירה, בהריון מתקדם ונזקקתי לעבודה. חברת כוח האדם שלחה אותי למשרד של שתי”ל בירושלים, לעזור באדמיניסטרציה, עריכה ותרגומים. נכנסתי בדלת, סקרנית, קצת חוששת. ושם, על הקיר לפני, ראיתי את הפתגם הזה: “עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם, סיפורי הציד תמיד יאדירו את הצייד”. וכך, כמעט מבלי לדעת, יחד עם לידת בני הבכור, דניאל גורי, יצאתי למסע שממשיך ויימשך, מסע אישי-פוליטי, רצוף מפגשים מהסוג שמשנה אותך, את חייך. פגשתי לאורך הדרך א/נשים שהרחיבו את גבולות לבי ולימדו אותי דברים שלא ידעתי.

אני יודעת לספר סיפורים. יודעת גם לשמוע אותם ולמצוא אותם. עם השנים, הצורך לחשוף סיפורים, לגלות אותם, להפר את השקט, לעטוף בשפה את מה שהיה עד כה לא מדובר הפך לתחושה של כמעט שליחות. אז הבלוג הזה, שנפתח היום, הוא למעשה המשך של מסע שהחל לפני שנים רבות מאוד והוא עוד שלב, עוד צעד, בדרך המתפתלת של סיפור סיפורים לשינוי חברתי, סיפורים שיכולים וצריכים לחולל שינוי.

 הבלוג הזה הוא גם הגשמה של חלום. לפני 20 שנה, בעת של משבר ועמידה בהצטלבות דרכים, כאשר טרם חשתי על בשרי את הטעם המתוק של הזדמנויות חדשות, אלא בעיקר כאב עמוק, נולד בי חלום. לכתוב ספר ילדים שאת איוריו יעשה בני, דניאל, שהיה אז בן 4… והנה, חלפו להן 20 שנה, והחלום הזה מתגשם, בהתרגשות, בדיאלוג, בין מילים לציורים, בין דורות, בין עולמות שונים של השראה. האיורים הם ברובם פרי עפרונו של דניאל גורי דה-לימא.

סיפורים – זה כל הסיפור

הפיתוי לכתוב עוד ועוד על סיפורים, מקורותיהם, מקורות הכוח שלהם, למה הם חשובים הוא עצום. אני לומדת את הנושא כבר שנים וצברתי לי ספרייה מפוארת של ספרים על סיפורים. אבל נדמה לי שאעמוד בפיתוי ואתן לסיפורים לדבר בעצמם. הנה סיפור אחד שאהוב עליי במיוחד:

“פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני, עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר שילח מיד את צידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  המשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בבית האיכר ואשתו, החלה הגבירה להבריא, לעלות כפורחת והצבע חזר ללחייה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. הכפרי הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט[i]. “

אני חוזרת שוב ושוב אל הסיפור הזה, שמקורו באגדת עם מקניה, כי הוא מבטא בעיניי את תפקידם של סיפורים בחיינו: להעניק חיים, ליצור קשר אנושי, לתת קול ולמגר את השקט בכלי הנשק היחיד העומד לרשותם; המילים.  והזכות הזו, לספר סיפור, להשמיע קול, לשבור שתיקה ולהפר שקט, איננה מובנת מאליה בכלל.

כריסטינה בולדווין כתבה, “אנו זקוקות/ים למילים כדי לזכור ולהיזכר, אך זקוקות/ים לסיפורים כדי להחלים”. אני מאמינה לה. שימור הזיכרון הוא חיוני, אבל השינוי מתחיל כאשר אנו מספרות/ים את משמעות הזיכרון. השינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת.

לפעמים אנחנו משתיקים/ות את עצמנו. מחשש שאין לנו מה להגיד (נו, באמת!), או שלא נדע איך להגיד את זה וגם להיראות נורא חכמות/ים ויודעות/ים. לפעמים אנחנו חוששות/ים מההשלכות של דברינו.

אבל השתקה ושתיקה הן אף פעם לא רק דבר אישי. השתקה היא כלי דיכוי רב עוצמה, בין אם הוא מופעל על הפרט או על הקולקטיב; מ”קול באישה ערווה”, או בן הזוג האלים המאיים ש”אם תספרי, אהרוג אותך”, דרך יצירת שיח הגמוני שמדיר כל סיפור שאיננו חלק ממנו, עד כדי הכחשה או מחיקה של פיסות שלמות בתולדותיהם של עמים וקבוצות בתוכנו, ועד לדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם ואזרח והצרת גבולות השיח הציבורי. אך אם ההשתקה פועלת לבודד ממעגלים של נוכחות, תמיכה ולגיטימציה, הרי שסיפורים יכולים לעשות ההיפך; להנכיח, לפתוח מעגלים של הזדהות וסולידריות, לגעת בלב, לטלטל, לעורר מחשבה ולהניע לפעולה.

סיפורים, אם כן, הם כלי של התנגדות. הם כלי של חתרנות. הם הדרך שבה רבות/ים מאיתנו חושבות/ים ומדברות/ים.

וסיפורים הם בעיקר כלי של השראה.

פרויקט בחירות 2013: הקול שלך. הסיפור שלך.

את הפרויקט המשותף שלנו התחלנו  – דניאל ואני – כשבועיים לפני הבחירות לכנסת ה-19. נקודת ההתחלה הייתה ספרו של כריסטופר בוקר, Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. בוקר טוען, כי כל סיפור המוכר לנו, מסרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, דרך סיפורים לפני השינה ועד למחזות הקלאסיים, משתייך לאחת (או יותר) משבע תבניות עלילה, והן: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש.

וכך, יצרנו יחד, דניאל ואני, סדרה של ציורים בליווי טקסט, טקסט בליווי סיפורים, כל יום סיפור אחר, תחת נושא אחד: הקול שלך. הסיפור שלך. המסר היה, שאנו, האזרחי/ות, הפעילים/ות לשינוי חברתי, חייבים/ות להשמיע את הקול שלנו, לספר את הסיפורים שלנו, כי הסיפור שמספרים לנו הפוליטיקאים שמנהיגים את המדינה הזו מספרים סיפורים הרסניים: סיפורים של “הפרד ומשול”, של הדרה, של גזענות, של “חוק לאום”, של פחד והפחדה.

אבל די לדבר על ולספר על. אתן לציורים ולטקסטים לספר בעצמם את הסיפור. לאט לאט, נחלוק כאן את הטקסטים והציורים שמבקשים: הקול שלך חשוב. הסיפור שלך.צריך להישמע.

12 בינואר, 2013 

הסיפור להיום. נדודים ושיבה. נדודים: הרפתקה. וגם, עקירה, סבל, געגוע לבית, שורשים עקורים, זיכרון שנמחק או חמק. שיבה: בית, זהות, שייכות. נושא כאוב, סבוך ומורכב, שהפך אצלנו לסלע מחלוקת. כחברה, אנחנו מקדשים סיפורי נדודים מסוימים ומוחקים אחרים. אנו מקדשים את חוק השבות, אך מסרבים לדון בשיבה.
אבל סיפורים שייכים לכולם/ן. לכל אחד ואחת סיפור הנדודים והשיבה שלו/ה, ולכל עם, לכל קהילה, סיפור הנדודים והשיבה שלה. השאלה היא, האם ניתן לסיפורים להפריד בינינו, או אולי דווקא לחבר? האם ניתן יד לכוחות שמנסים להשתיק או לבטל סיפורים שלא מתאימים לנרטיב שלהם, או שנעמוד על זכותנו לחיות בחברה שבה לכל הסיפורים יש מקום
22  בינואר. זה הקול שלך. הסיפור שלך.

14 בינואר, 2014 

הסיפור להיום: קומדיה. קומדיה היא דבר מאוד רציני. הומור טוב וחד יכול לחשוף את הטיפשות, האכזריות, האטימות וזחיחות הדעת של בעלי הכוח והשררה; לחשוף את פרצופו/ה האמיתי של השקרן/נית, ולתקוע סיכה בבלון הנפוח של המתחזה. הומור טוב הוא כזה שמציג את המציאות במלוא האבסורד שבה, ולא בורח ממנה. הומור טוב הוא כזה שניצב באומץ לצד הצדק וכנגד אחיזת העיניים.
באיור של היום, גם הוא של דניאל גורי דה-לימא, ליצן החצר. ה”אידיוט” של המלך, ולא פעם, גם היחיד שמעז לומר את האמת, כי מה הוא יודע? הוא הרי ליצן. אבל הליצן הזה מייצג את הסאטירה הנשכנית שחסרה כאן כל כך…

15 בינואר, 2013 

בוקר. שבוע לבחירות. והסיפור להיום ולימים הקרובים הוא טרגדיה. אובדן חיים יקרים, אלימות, חורבן, גזל, נישול. טרגדיה נוראה מקורה כמעט תמיד בטעות גורלית, אבל בטעות אנוש. טרגדיות הן לרוב מעשה ידי בני ובנות אדם.
אנחנו חיות/ים בחברה שבה מנהיגים/ות פוליטיים/ות משתמשים/ות בטרגדיה של עם אחד כדי להצדיק את זו של עם אחר, או להתעלם מאלה של עמים אחרים.
ב-22 בינואר הקול שלך יכול לשנות את הסיפור. כי הטרגדיה של הזולת היא גם זו שלנו.

עד כאן להיום. נמשיך בקרוב, עם עוד סיפורים עד ליום הבחירות ואחריו.

---