אימהות איננה תולדה של מעשה הלידה. אימהות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים.
מילים אלה לקוחות מדברים שאמרתי בטקס שקיימנו, תנועת נשים עושות שלום, באתר הטבילה בצפון ים המלח, במסגרת אירועי צעדת התקווה במהלך חודש אוקטובר.
זה היה אירוע היסטורי; לראשונה מזה זמן רב נפגשו וצעדו יחד נשים יהודיות ופלסטיניות, מישראל ומרחבי הרשות הפלסטינית.
זה היה אירוע פוליטי; אמירה צלולה וברורה של נשים שקצו במלחמות ובאלימות; שמאסו בכך שמדירים אותן מהשיח על שלום וביטחון.
וזה היה אירוע מכונן גם מבחינה אישית; הוא נתן לי הזדמנות להרהר על דרכי הפעולה שלי בזירה הציבורית והמקצועית.
כשהתכוננו לצעוד, לקול הלמות התופים והשירה המשותפת, דמעות של התרגשות עצומה הציפו אותי. גדולות ומתוקות ומתגלגלות. שבועות וחודשים של הכנות ועבודה סביב השעון של עשרות נשים הגיעו לעוד שיא. אחוזה ואוחזת בזרועות הנשים שלצדי, תומכת ונתמכת, צעדתי בידיעה ברורה שאנחנו הולכות רחוק וביחד.
פני היו שילוב של בכי וצחוק; הם נתנו ביטוי לרגשות של הוקרת תודה ונחישות עמוקה. הם נתנו ביטוי לתחושה הפיזית והנפשית של היות בתוך מעשה של גדולה משותפת.
וכשעלינו על הבמה, הודא אבו אלערקוב ואני, להנחות את הטקס, הגדולה הזו הקיפה אותנו מכל עבר והעניקה לנו השראה. קולה המהדהד של הודא שקרא: “נשות העולם, היום הוא היום שלנו!” העצים את קולי שלי. הפנים הקורנות של היושבות מולנו האירה אותנו יחד עם השמש שעמדה באמצע שמיים.
הרגעים האלה ממשיכים לחיות בי, עם החזרה לשגרת העבודה, ואיתם המחשבות על נשיות ומנהיגות. המחשבות על כל מה שלמדתי ואני לומדות מהשותפות שלי לדרך בכל שנותיי בעולם השינוי החברתי.
כפעילה ואשת מקצוע פמיניסטית אני מודעת היטב ששיח על אימהות הוא מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר חול טובעני של הבניות חברתיות על “נשיות” ו”גבריות” שעושות אי צדק לשני המגדרים. ובכל זאת, אני כותבת, כי האימהות כעמדה של מנהיגות מוסרית ופוליטית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי בכלל ומהשיח על שלום וביטחון בפרט.
אימהות נתפסת על פי רוב כמעשה פרטי ואישי שמקומו במרחב הביתי והמשפחתי. הרוך, הדאגה וההכלה שמתלווים למלאכת גידולם של ילדים נתפסים כמתאימים לתפקידים “נשיים” של טיפול, אבל פחות למשימות ניהול ומנהיגות שדורשים החלטיות, נחישות וקשיחות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לניהול של משפחות ומערכות יחסים נחשבות כאורחות זרות ולא רלוונטיות בחדרי ישיבות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לקיומם של חיי אנוש נתפסות כחולשה סביב שולחן משא ומתן.
התרגלנו לחשוב כך. במיוחד באזור שלנו, ש”אינו מרחם על החלשים”, כמאמר השיר.
האמנם?
כל מפגש אנושי; אישי, מקצועי, עסקי או פוליטי מעורר בנו שלל רגשות; לוחץ לנו על כפתורים, נוגע בנו במקומות לא מודעים. משברים קטנים וגדולים נוצרים כשאנו נוהגים בעיוורון, ביוהרה או בכוחניות. התגובות שלנו יכולות להסלים או להרגיע את המשבר. ההיסטוריה מראה שברוב המקרים בהם בחרו המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים להעצים את הכוחניות, התוצאה הייתה עוד אלימות, שפיכות דמים, כאב ואובדן. במקרים שבהם בחרו אחרת; כאשר הושיטו יד או נענו ליד מושטת, הם שינו את פני ההיסטוריה. היכולת לעשות ויתורים כואבים והנכונות להניח למחלוקות העבר הם שיצרו פריצות דרך ביחסים בין מדינות ועמים במזרח התיכון ובעולם כולו. חלק מהמנהיגים הללו שילמו על כך בחייהם; יריביהם הפוליטיים ראו במהלכים שלהם מעשים של חולשה. אבל אנחנו זוכרים עד היום את תמונותיהם של מנחם בגין ואנואר סאדאת ושל יצחק רבין עם יאסר ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן לוחצים ידיים. התמונות הללו מזכירות לנו שהסכמי שלום הם דבר אפשרי.
אני נזכרת בעצמי, ילדה בת 4, רצה עם אמי ואחיותיי למקלט בשיכון בירושלים במלחמת 67. ושוב ב-73. אני זוכרת את עצמי מלטפת את בני בכורי בן השנה וחצי דרך שרוול פלסטיק במלחמת המפרץ ב-91. אני זוכרת את עצמי מחשבת מסלולים בראשי שוב ושוב כאשר אוטובוסים מלאים באזרחים התפוצצו בירושלים. אני זוכרת את בתי הצעירה ואותי תופסות מחסה בעת אזעקות צבע אדום במלחמת צוק איתן. אני זוכרת את עצמי יושבת מול תמונות של ההרס והחורבן בעזה, מול תמונות של אימהות ואבות הממררים בבכי על ילדיהם. יושבת מול התמונות ובוכה על הילדים והילדות.
אימהות, כבר אמרתי, היא לא רק תולדה של מעשה הלידה או של טיפול בילדים שהבאנו לעולם. אימהות והורות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם בו אנו חיות וחיים; אחריות כלפי הסובבים אותנו. זוהי עמדה של ריסון עצמי, הקשבה והכלה. זוהי עמדה שיש בה תשוקה ואהבה יחד עם היכולת להציב אמות מידה גבוהות. זוהי עמדה שיש בה חמלה ומסירות, נחישות וחוסן. ואומץ, הרבה אומץ.
העולם שלנו הוא מורכב וקשה. יש בו יותר מדי אי צדק ואלימות; יותר מדי אומללות ואכזריות. העולם שלנו זקוק לחמלה וליכולת לבקש סליחה ולמחול. העולם שלנו זקוק לכך שנראה בעיניים פקוחות את הזולת במלוא האנושיות שלו ושנזעק נגד מעשים לא אנושיים.
“אני רואה את האנושיות שלך. האם את רואה את שלי?” אמרה לימה בואי, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011 מליבריה, אשר הגיעה לישראל כאורחת מיוחדת של צעדת התקווה. ועוד הוסיפה, כי לעורר תקווה בלבבות אלה אשר ידעו כל כך הרבה סבל ואובדן היא אחריות גדולה. “אל תיכנסו לזה אם אתן לא רציניות”.
אנחנו רציניות. בדיוק כמו הענקיות שסללו את הדרך לנשים להיות סוכנות שינוי פעילות ושוות ערך. כמו הנשים שנאבקו למען זכות הצבעה; כמו הנשים שנאבקות לצדק מגדרי, חברתי וגזעי. כמו הנשים שנאבקו להיות חלק מסיום המלחמות בארצן.
אנחנו רציניות ולא עוצרות עד הסכם מדיני. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע ליצירת שיח פוליטי חדש שמבוסס על היכרות ודאגה הדדית. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע להחזרת השלום אל לב העשייה של הקהילות בהן אנו חיות.
