חומרים שנמהלו יחדיו

בנמל תל-אביב ההומה איבדתי את נעמה לדקה. אולי שתיים. שתי דקות ארוכות וארורות של אימה, תסריטים מסויטים, אשמה ודאגה, שהסתיימו בחיבוק ענק, בהקלה עצומה ובמאמץ מודע לא לתרגם את האימה שחשתי לכעס לא מוצדק על הבת האובדת.

באותם רגעים קצרים הייתי כמו בתוך בועה; רעשי העולם מסביב נשמעו עמומים ושמעתי בעיקר את קולי שלי, המפוחד יותר מרגע לרגע, קורא בשמה. באותם רגעים זה היה הסיפור שלי. רק שלי.

לא ערכתי מחקר אמפירי בנושא, אבל אני מנחשת שאין איש ואישה בעולם שלא חשו כך לפחות פעם בחייהם/ן. הדאגה לאהובי/ות לבנו – לאלה אשר בחרנו לאהוב בכל מאודנו – היא אחד הרגשות הכי משותפים בעולם.

כל סיפור, הוא אישי ויחיד ומיוחד. הוא רק שלנו לספר אותו. אבל כשאנו חולקים/ות סיפורים, מתרחש איזה קסם;  הסיפורים מקבלים חיים משלהם, נמסכים ונשזרים זה בזה, מגלים לנו שאנו דומים/ות יותר מכפי שאולי חשבנו.

כך נולדו הרבה סיפורי עם ואגדה. מחומרים אישיים שנמהלו יחדיו. מישהו/י חווה את הפחד, האימה, האתגר, ההרפתקה, התבוסה, הניצחון, האובדן, המציאה, והסיפור החל להתגלגל, מאחד/ת לשני/ה, סביב האח המבוערת, בחדר הטוויה והאריגה או בזמן העבודה המפרכת בשדה. מספרים/ות נודדים/ות סיפרו אותו בכיכר העיר, בחצר המלכות, בפונדק ההומה. כל מספר/ת הוסיף/ה צבע משלו/ה, רגש משלו/ה, משאלות לב משלו/ה. הסיפורים פרשו כנפיים, חצו ימים ואוקיינוסים, הלכו ושבו שונים מעט.

יש סיפורים שנלחשים, שדומעים, שמגששים את דרכם בכאב ובהיסוס, ויש שנזעקים, זועמים, מושכים בשולי הבגד; יש עוצרי נשימה, יש שמסתיימים בצחוק גדול, בפורקן גדול, או בבכי שקט. יש סיפורי גבורה שמסופרים בקול גדול, בתנועות מכשפות, ויש סיפורים שנכרכים ברכות סביב שרירי הלב שלנו, עד שהם מתרצים ומתרפים מעט.

הבלוג הזה מבקש להיות כיכר עיר, שטיח לצד אח מבוערת, או מעגל טוויה וכולם גם יחד. הוא נולד מלכתחילה כיצירה משותפת ומתוך האמונה שגם היום – ואולי דווקא היום –  בעידן של תקשורת מהירה וגם אכזרית לפעמים, צריך להיות מקום לסיפורים שלוקח להם זמן להיוולד, להיקרא, להיות מסופרים. מתוך אמונה כי מול שיח פוליטי צר ומשטיח צריכים להיות מרחבים פתוחים לחגוג בהם מורכבות.

אומץ

“ללא פחד” הוא סיפור עם נפלא על עלם צעיר שאינו יודע פחד מהו. את הפחד עד אימה – ועמו את האומץ – הוא מגלה כאשר אהובת לבו נמצאת בסכנת חיים. הסיפור צף שוב בזיכרוני בימים אלה, של מחשבות על פחד ואומץ.

הפעם, בתהליך של יצירה משותפת, הציור נולד לפני הטקסט. דניאל העניק לי איור מתוך עולמות התוכן שלו; ציור שמספר סיפור על מצבים בהם אנו נדרשים/ות למתוח את עצמנו עד קצה גבול היכולת הפיזית, הרגשית, הרוחנית והנפשית שלנו. להוכיח אומץ, גם כשאף אחד/ת אחר/ת לא מסתכל/ת.  להיות אמיצים/ות לעצמנו.

הנפש האנושית – כמו גם זו הקולקטיבית –  היא מערת אוצר אינסופית, מפותלת, מלאה בחדרים גדולים ומוארים וגם קטנים ואפלים. סיפורים קשים הם אלה המבקשים להוציא לאור את החבוי בחדרים הללו: הפגיעות שנפגענו, הקנאה, השדים והרוחות, הנרקיסיזם שלנו, החרדות שלנו, הגאווה הפצועה, האהבה שלא נענתה, הצורך שלא העזנו לבטא, היד שלא ידענו להושיט. הפחד שלא השכלנו להתגבר עליו. הגזל שגזלנו ונגזלנו.

אומץ, הוא לפעמים להעז לשוטט בחדרים הקטנים, הלא מוארים, למשוך משם שק מאובק שמזמן לא פתחנו, של איזה פצע ישן שלא החלים אף פעם כמו שצריך; לפתוח בקבוק עם איזה שד שנעול שם כבר יותר מדי זמן, לאוורר איזו מפלצת רדומה שעליה יושבים הטריגרים שלנו.

אומץ, הוא לפעמים להעז לטעות, לקחת סיכונים. להודות שטעינו.

לפעמים אומץ זה לשמר אש של תקווה מול חורבן, לתת אמון אחרי אכזבות.

אומץ, הוא לפעמים ללחוש לעצמנו, כמו הקטר הקטן ב”דמבו”, שאנחנו יכולים/ות להגיע לפסגה, לחצות את הנהר, להמשיך לאחוז בסלע עד שפרקי אצבעותינו ילבינו ולא להרפות.

ואומץ לפעמים הוא להרפות. ליפול למים, לשחות נגד הזרם.

אומץ לפעמים הוא היכולת להרגיש מטופש/ת. פגיע/ה, חשוף/ה.

אומץ זה לא לייחס לאחרים/ות את מה שלא נוח לנו שקיים בנו.

אומץ לפעמים זה להיות הראשון/ה שמבקש/ת סליחה

אומץ זה להתכנס לשולחן סדר הפסח ולשאול את עצמנו איך יוצאים/ות ממעגלים של פחד, במקום לשנן שוב ושוב ש”בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”.  ותודה לחברתי היקרה רייצ’ל בק על ההשראה לשאלה הזו.

 

 להיות אמיץ/ה לעצמך. דניאל גורי-דה לימא

יומן מסע: אל ארץ הפלאות וחזרה

לובן

השלג ירד לבן ושקט ביום הראשון. בולע ועוטף את רעשי העיר הגדולה הזו. גדולה מדי לפעמים. וכמו תמיד בהגיעי אל העיר הזו, משחקות בי בתערובת תחושות של התרגשות, התפעמות, געגוע וגם זרות גדולה. בניו יורק כולם/ן זרים/ות, אני מנחמת  את זרותי שלי. באנגלית המתאנפפת ממני, בשפת אמי שמתחבאת בבטני.

הסנטרל פארק נפרש למטה במלוא הדרו הלבן, המראה הזה, כמו רבים ממראות העיר הזו, מעורר את הילדה שבי ביתר שאת. את החיוך שמתחייך לעצמו. למטה, בפארק, ילדים/ות, הורים/ות וכלבים/ות מיומני/ות חורף משחקים למטה, מצוידים/ות בכל הציוד הנדרש. אני חושבת משום מה על שקיות ניילון.

מיקומו של המבט

מסע טוב יש בו תמיד התבוננות. הזרות מכוונת את המבט פנימה והלאה. היעדר השייכות מפנה הרבה זמן. וכך אני האורחת, אחרת לעצמי, יושבת וצופה בסרט על ילדה מקסיקנית הנועצת בי מבט חודר, חכם ויודע מכפי שנותיה הרכות. בעוצמה השמורה לילדות, היא פורצת את המסך, מזמינה אותי להתבונן בה מתבוננת בי, בכולנו, בקהל המודע כל כך ותקין פוליטית שבא לראות ילדות ונשים רחוקות רק כדי לגלות איך מבטן של ילדות מפשיט אותנו  עד לילדות הפרטית שלנו.

http://athenafilmfestival.com/program/2013-films/the-girl/

 סרט יפה “הילדה”. באמת. סרט על מסע, על חיפוש, על הנפש שמחלימה מתוך מפגש שמתחיל בכאב גדול וממשיך בהזדמנות למשהו אחר. אבל משהו בתיאור של הסרט באתר הפסטיבל המוקדש לסרטים על נשים מנהיגות מטריד אותי. לילדה, המגלמת בכישרון רב את רוסה, אין שם. היא נקראת על שם הדמות אותה היא משחקת בסרט, כאילו היא סמל, שאין לה קיום מחוץ למסך. חיפוש עקשני באתרים אחרים מעלה את שמה של השחקנית בת ה-9: מריצה סנטיאגו הרננדז.  היא אדירה והיא מחזיקה את הסרט על כתפיה. ואני מקווה שיבוא היום והיא תספר את הסיפור שלה על החיים שלה דרך המבט שלה.

כי ככה זה עם סיפורים. אי אפשר לשמוע אחד ולהגיד ששמעת את כולם. ואי אפשר לספר את הסיפור של מישהי/ו במקומו/ה. צריך להקשיב. לתת מקום לסיפורים.  סיפורים חיוניים לנו כמו לחם, מים ואוויר לנשימה.

עליסה

כמו עליסה בארץ הפלאות, אני מרגישה גדולה מדי, גבוהה מדי, עם כפות רגליים גדולות מדי, או, לחילופין, קטנה מדי, עם חוש הומור לא מתאים. כמו עליסה, אני במסע של מפגשים שמבקש לא להסתיים באותו מקום. אני פוגשת את הגמוניה, מלכת קלפים רודנית ושבעה במיוחד, המתמוגגת מול מאמצי לדבר בשפה הנכונה, להגיד את המילים הנכונות, להגדיר את הדברים נכון, שמא חס וחלילה תצווה לערוף את ראשי ברגע של חוסר סבלנות. זה הכוח של מלכות קפריזיות כמו הגמוניה; כולם/ן אוהבים/ות לשנוא אותה, ובאותה נשימה מתקשים/ות לתאר איך יתנהל הסיפור בלעדיה.

בניו יורק כולנו זרים/ות, אני מתנחמת שוב ומתפנה להרים מבט אל הגודל האינסופי של הדברים, להריח את בליל הריחות, להסתנוור מהאורות. מתפנה לפגוש כובענים/ות משוגעים/ות וארנבות שממהרים/ות נורא לאנשהו. ופה ושם, בפינות הרחוב, מתבוננים/ות דרכי גם חסרי/ות הבית. ג’וליאני, ראש העיר לשעבר של העיר הכי מרתקת באמריקה, השתדל כל כך לסלק אותם/ן מרחובות העיר. כמה כסף וכוח הושקעו כדי לנסות להעלים את הא/נשים שמביטים/ות לחברה בעיניים עם הסיפורים שהיא כל כך לא רוצה לשמוע. כמה משאבים, שוטרים, מצלמות ואבטחה נמצאו כדי להפוך את העיר לבטוחה לאלה שהמלך חפץ ביקרם. עם הצלחה לא מתווכחים, גם כאשר משמעותה שלוקחים את העוני ומעלימים אותו, כדי שלא יטריד את מנוחת השכנים/ות.

על המהפך שחולל ג’וליאני נכתבו הררי מילים. ואני מחפשת את הסיפור שבו אנחנו עושים/ות משהו נגד הגורמים לעוני, ולא נגד הא/נשים שחיים/ות בו. אבל בממלכה של הגמוניה, מלכת הקלפים, העוני הוא הבושה של היחיד/ה, לא של החברה.

ולבסוף, איך אפשר בלי גלידה?

כירושלמית, אני תמיד מרגישה בניו יורק כמו בת כפר בעיר הגדולה. מה לעשות שירושלים, על כל היותה סמל וסלע מחלוקת דתי, רוחני ופוליטי, היא לא ממש עיר? עיר במובן האורבאני, החי, הבועט והנושם של המילה.

ובכל זאת. ניו יורק היא מוזיאון ופארק שעשועים ענק וירושלים היא בסופו של מסע, הבית. ביום שישי אחרי הצהריים העיר שקטה, הא/נשים ספונים/ות בבתים. המרחב הציבורי דומם. כמעט הכול נסגר כאן לכבוד השבת. אפילו הגלידרייה של ביבי.

נעמה מבקשת שאסביר לה את הסיפור של הגלידה. ושוב, יש משהו במבט של הילדה שמפורר את הסיפור הזה למרכיביו הבסיסיים ביותר. “אז מה”, היא שואלת, “אנחנו משלמים על הגלידה שלו ושל המשפחה שלו? למה”?

סיפור הגלידה, המצטרף לסיפורים רבים אחרים, הוא כל כך אבסורדי, שאפילו אין צורך במבט של ילד/ה כדי לחשוף את גודל החרפה. והוא אולי יישכח עד לפרסום הבלוג הזה. והעניין הוא לא הגלידה או משלוח ההמבורגר, אלא התחושה שקמו לנו כאן מלכים/ות ורוזנים/ות מורמים/ות מעם, שקובעים/ות את החוקים שלא חלים עליהם/ן, ובזמן שאנו עסוקים/ות בלשנוא אותם/ן, הם מנהלים/ות את העלילה של הסיפורים שלנו. שולחים/ות אותנו להילחם אלה באלה, להילחם את המלחמות שלהם/ן וזורים לנו חול מלכותי בעיניים.

כמו עליסה, לא ברור אם כל זה הוא חלום בלהות, ואולי לא. בכל מקרה, כדאי שנתעורר, ומהר.

חיינו עשויים מסיפורים. הם עוזרים לנו “לעשות שכל” מחיינו, ליצור קשר, לגלות כל פעם מחדש את האנושיות הפגומה והמופלאה שלנו, ואת זו של הזולת. הם עוזרים לנו לשמר זיכרונות שחשוב לשמור ולהחלים מאלה הרודפים אותנו.

להתגבר על המפלצת. זוהי אחת מסוגות הסיפורים האהובות עליי.

ברגעים של שבר אישי, של כאב גדול, ברגעים בהם חשתי שהשמיים נפלו עליי או האדמה פערה את פיה ונפלתי לבור גדול, עמוק, ללא תחתית, היו הסיפורים הללו, של להתגבר על המפלצת, למקור עצום של נחמה. הסיפורים היו שם בשבילי: כשנלחמתי, כשהתעקשתי לא לתת למפלצת את הסיפוק של לקחת ממני את התקווה.

ולסיפורים יש גם כוח אדיר בשיח הפוליטי. הסיפורים שמספרים לנו פוליטיקאים מכריעים בחירות. גם הסיפורים שלא מסופרים מכריעים בחירות.

ביום הבחירות, ב-22 בינואר, 2013, יצרנו, דניאל גורי דה-לימא ואני, סיפור שביקש לחזור ולהזכיר שמול מפלץ האדישות, הספק ביכולת לשנות, יש לנו הזכות – והחובה – להשמיע קול. לספר סיפור אחר.

כן. גם כקהילות, כחברה, חיינו מתעצבים מסיפורים מכוננים. סיפורים שנועדו ליצור תודעה וחברה משותפת,  זיכרון משותף, זהות. סיפור מכונן יכול להיות בן משפט אחד, פשוט, ובכל זאת לשאת משמעות עמוקה, מעוררת השראה, מגייסת:

“יש לי חלום”

“לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים”

כן, אנחנו יכולים/ות!”

המשפטים הללו, שנאמרו בתקופות שונות, במקומות שונים, בנסיבות שונות, על ידי מנהיגים שונים, מספרים כולם סיפור. סיפור של חזון מלכד, כזה שמדרבן אותנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו, כפרטים וכחברה ולהאמין ביכולת שלנו  לשנות, להתמודד עם הקשיים שבדרך, ולחוש, ולו לרגע חמקמק או שניים, שאנו חלק מקהילה שחולקת אמונה במשהו נשגב, אך אפשרי.

ויש סיפורים רעים, מהסוג שמצמיחים ומזינים מפלצות.

“לא דופק חשבון”

“בלי נאמנות אין זכויות”.

ההבדל בין סיפור טוב לסיפור רע –  או להבדיל, סיסמת בחירות חבוטה –  הוא שסיפורים טובים מייצגים איזו אמת עמוקה. הם שואבים את כוחם מתבניות נרטיביות שטבועות בדי.אן.איי של נפש האדם, על הטוב, המסוכסך והמתלבט שבה. סיפורים רעים הם סיפורים שמזינים פחד, שנאה והסתגרות. סיפורים רעים הם סיפורים שמוחקים, מכחישים או משתיקים סיפורים שחייבים להיות מסופרים.

בסיפורים רעים יש לטראומה כוח לשתק, לאבן, להחזיק אותנו בתודעה הישרדותית. סיפורים טובים הם כאלה שמטילים ספק בכוח העל של מפלצת הטראומה ומחזקים את האמון בכוחה של הנפש: האישית, הקהילתית, הלאומית, להחלים. לא לשכוח. דווקא להיזכר, לזכור, ואז, להתחיל להחלים.

אבל לפני שמתגברים על המפלצת, צריך לחשוף אותה, במלוא כוחה ההרסני. בימים אלה, ובכל יום בעצם, מרימה מפלצת הגזענות את ראשה ללא בושה. לכאורה, היא זוכה לגינויים חריפים או רפים, לתשלומי מס שפתיים למיניהם, אבל היא ממשיכה לגדול ולהתעצם ולהצמיח סניפים. ולמה? כי איזה מרכז מדומיין, איזה מכנה משותף מומצא סימן קבוצות שלמות בקרבנו ככאלה שמותר להתגזען עליהן ולהוציאן מהמרחב המשותף. כוחו המתעצם של מפלץ הגזענות נובע מכך שהוא משכיל לשסות את קורבנותיו אלה באלה, לגרום להם להאשים אלה את אלה בצרות שלהם, בעוד הוא יושב ומחכך את כפותיו בהנאה.

ויש את מפלץ האיום, האלימות. השבוע נדרשתי שוב אל סיפור “כחול הזקן”. זהו סיפור עם שעבר מפה לפה, מאישה לאישה, או סופר על ידי נשים במפגשים ליד האח המבוערת, כדי להציף את הפחדים שעוררו טקסי המעבר של התבגרות, נישואים ולידה וכדי להתריע מפני ולחשוף גברים אלימים. אחר כך, הוא הועלה על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ’רלס פרו והפך לסיפור אימה עם מוסר  השכל מקומם במיוחד: אל להן לנשים לגלות סקרנות יתר (בוודאי שלא סקרנות מינית, רחמנא ליצלן), שאחרת, גורלן יהיה רע ומר. אלא שגיבורות הסיפורים הללו, כמו דורות רבים של נשים חכמות שסיפרו את הסיפורים הללו, ידעו כי הבעיה האמיתית איננה הסקרנות – שהיא תכונה חיונית ומבורכת – אלא האלימות. ההפחדה. ההשתקה.  וכמו בסיפור “כחול הזקן”, הן ידעו להושיט יד ולעזור לאחיותיהן. כחול הזקן, כראוי לרשעים בסיפורי עם נוטפי דם ואלימות, מת מוות נורא. נו טוב, בסיפורי עם תפיסת הצדק היא “עין תחת עין”, ללא נסיבות מקלות, עסקות טיעון, או עבודות שירות.

התגברות על המפלצת דורשת שאר רוח, השראה ואמונה בכך, שאם נפעל יחד, בסוף נוכל לה. התגברות על המפלץ דורשת גילויי מנהיגות מעוררת השראה.

הדמות שעולה כעת מול עיניי היא מרים, אחות משה, אשר, בראותה כי בני ובנות ישראל, אחוזים/ות עוד בשיני הטראומה של השעבוד, מאובנים/ות מול ים סוף ומסרבים לחצותו. ומרים, עם התוף, שרה להם/ן  את שירת הים, שרה להם את השיר שמחזיר שמשיב את האמונה ביכולת ומזקיף את הקומה אל מול האתגר; שיר שמשחרר את האחיזה של המפלצת על הלבבות.

 

פרולוג

היה היה, לפני 26 שנים. הייתי צעירה, בהריון מתקדם ונזקקתי לעבודה. חברת כוח האדם שלחה אותי למשרד של שתי”ל בירושלים, לעזור באדמיניסטרציה, עריכה ותרגומים. נכנסתי בדלת, סקרנית, קצת חוששת. ושם, על הקיר לפני, ראיתי את הפתגם הזה: “עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם, סיפורי הציד תמיד יאדירו את הצייד”. וכך, כמעט מבלי לדעת, יחד עם לידת בני הבכור, דניאל גורי, יצאתי למסע שממשיך ויימשך, מסע אישי-פוליטי, רצוף מפגשים מהסוג שמשנה אותך, את חייך. פגשתי לאורך הדרך א/נשים שהרחיבו את גבולות לבי ולימדו אותי דברים שלא ידעתי.

אני יודעת לספר סיפורים. יודעת גם לשמוע אותם ולמצוא אותם. עם השנים, הצורך לחשוף סיפורים, לגלות אותם, להפר את השקט, לעטוף בשפה את מה שהיה עד כה לא מדובר הפך לתחושה של כמעט שליחות. אז הבלוג הזה, שנפתח היום, הוא למעשה המשך של מסע שהחל לפני שנים רבות מאוד והוא עוד שלב, עוד צעד, בדרך המתפתלת של סיפור סיפורים לשינוי חברתי, סיפורים שיכולים וצריכים לחולל שינוי.

 הבלוג הזה הוא גם הגשמה של חלום. לפני 20 שנה, בעת של משבר ועמידה בהצטלבות דרכים, כאשר טרם חשתי על בשרי את הטעם המתוק של הזדמנויות חדשות, אלא בעיקר כאב עמוק, נולד בי חלום. לכתוב ספר ילדים שאת איוריו יעשה בני, דניאל, שהיה אז בן 4… והנה, חלפו להן 20 שנה, והחלום הזה מתגשם, בהתרגשות, בדיאלוג, בין מילים לציורים, בין דורות, בין עולמות שונים של השראה. האיורים הם ברובם פרי עפרונו של דניאל גורי דה-לימא.

סיפורים – זה כל הסיפור

הפיתוי לכתוב עוד ועוד על סיפורים, מקורותיהם, מקורות הכוח שלהם, למה הם חשובים הוא עצום. אני לומדת את הנושא כבר שנים וצברתי לי ספרייה מפוארת של ספרים על סיפורים. אבל נדמה לי שאעמוד בפיתוי ואתן לסיפורים לדבר בעצמם. הנה סיפור אחד שאהוב עליי במיוחד:

“פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני, עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר שילח מיד את צידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  המשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בבית האיכר ואשתו, החלה הגבירה להבריא, לעלות כפורחת והצבע חזר ללחייה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. הכפרי הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט[i]. “

אני חוזרת שוב ושוב אל הסיפור הזה, שמקורו באגדת עם מקניה, כי הוא מבטא בעיניי את תפקידם של סיפורים בחיינו: להעניק חיים, ליצור קשר אנושי, לתת קול ולמגר את השקט בכלי הנשק היחיד העומד לרשותם; המילים.  והזכות הזו, לספר סיפור, להשמיע קול, לשבור שתיקה ולהפר שקט, איננה מובנת מאליה בכלל.

כריסטינה בולדווין כתבה, “אנו זקוקות/ים למילים כדי לזכור ולהיזכר, אך זקוקות/ים לסיפורים כדי להחלים”. אני מאמינה לה. שימור הזיכרון הוא חיוני, אבל השינוי מתחיל כאשר אנו מספרות/ים את משמעות הזיכרון. השינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת.

לפעמים אנחנו משתיקים/ות את עצמנו. מחשש שאין לנו מה להגיד (נו, באמת!), או שלא נדע איך להגיד את זה וגם להיראות נורא חכמות/ים ויודעות/ים. לפעמים אנחנו חוששות/ים מההשלכות של דברינו.

אבל השתקה ושתיקה הן אף פעם לא רק דבר אישי. השתקה היא כלי דיכוי רב עוצמה, בין אם הוא מופעל על הפרט או על הקולקטיב; מ”קול באישה ערווה”, או בן הזוג האלים המאיים ש”אם תספרי, אהרוג אותך”, דרך יצירת שיח הגמוני שמדיר כל סיפור שאיננו חלק ממנו, עד כדי הכחשה או מחיקה של פיסות שלמות בתולדותיהם של עמים וקבוצות בתוכנו, ועד לדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם ואזרח והצרת גבולות השיח הציבורי. אך אם ההשתקה פועלת לבודד ממעגלים של נוכחות, תמיכה ולגיטימציה, הרי שסיפורים יכולים לעשות ההיפך; להנכיח, לפתוח מעגלים של הזדהות וסולידריות, לגעת בלב, לטלטל, לעורר מחשבה ולהניע לפעולה.

סיפורים, אם כן, הם כלי של התנגדות. הם כלי של חתרנות. הם הדרך שבה רבות/ים מאיתנו חושבות/ים ומדברות/ים.

וסיפורים הם בעיקר כלי של השראה.

פרויקט בחירות 2013: הקול שלך. הסיפור שלך.

את הפרויקט המשותף שלנו התחלנו  – דניאל ואני – כשבועיים לפני הבחירות לכנסת ה-19. נקודת ההתחלה הייתה ספרו של כריסטופר בוקר, Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. בוקר טוען, כי כל סיפור המוכר לנו, מסרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, דרך סיפורים לפני השינה ועד למחזות הקלאסיים, משתייך לאחת (או יותר) משבע תבניות עלילה, והן: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש.

וכך, יצרנו יחד, דניאל ואני, סדרה של ציורים בליווי טקסט, טקסט בליווי סיפורים, כל יום סיפור אחר, תחת נושא אחד: הקול שלך. הסיפור שלך. המסר היה, שאנו, האזרחי/ות, הפעילים/ות לשינוי חברתי, חייבים/ות להשמיע את הקול שלנו, לספר את הסיפורים שלנו, כי הסיפור שמספרים לנו הפוליטיקאים שמנהיגים את המדינה הזו מספרים סיפורים הרסניים: סיפורים של “הפרד ומשול”, של הדרה, של גזענות, של “חוק לאום”, של פחד והפחדה.

אבל די לדבר על ולספר על. אתן לציורים ולטקסטים לספר בעצמם את הסיפור. לאט לאט, נחלוק כאן את הטקסטים והציורים שמבקשים: הקול שלך חשוב. הסיפור שלך.צריך להישמע.

12 בינואר, 2013 

הסיפור להיום. נדודים ושיבה. נדודים: הרפתקה. וגם, עקירה, סבל, געגוע לבית, שורשים עקורים, זיכרון שנמחק או חמק. שיבה: בית, זהות, שייכות. נושא כאוב, סבוך ומורכב, שהפך אצלנו לסלע מחלוקת. כחברה, אנחנו מקדשים סיפורי נדודים מסוימים ומוחקים אחרים. אנו מקדשים את חוק השבות, אך מסרבים לדון בשיבה.
אבל סיפורים שייכים לכולם/ן. לכל אחד ואחת סיפור הנדודים והשיבה שלו/ה, ולכל עם, לכל קהילה, סיפור הנדודים והשיבה שלה. השאלה היא, האם ניתן לסיפורים להפריד בינינו, או אולי דווקא לחבר? האם ניתן יד לכוחות שמנסים להשתיק או לבטל סיפורים שלא מתאימים לנרטיב שלהם, או שנעמוד על זכותנו לחיות בחברה שבה לכל הסיפורים יש מקום
22  בינואר. זה הקול שלך. הסיפור שלך.

14 בינואר, 2014 

הסיפור להיום: קומדיה. קומדיה היא דבר מאוד רציני. הומור טוב וחד יכול לחשוף את הטיפשות, האכזריות, האטימות וזחיחות הדעת של בעלי הכוח והשררה; לחשוף את פרצופו/ה האמיתי של השקרן/נית, ולתקוע סיכה בבלון הנפוח של המתחזה. הומור טוב הוא כזה שמציג את המציאות במלוא האבסורד שבה, ולא בורח ממנה. הומור טוב הוא כזה שניצב באומץ לצד הצדק וכנגד אחיזת העיניים.
באיור של היום, גם הוא של דניאל גורי דה-לימא, ליצן החצר. ה”אידיוט” של המלך, ולא פעם, גם היחיד שמעז לומר את האמת, כי מה הוא יודע? הוא הרי ליצן. אבל הליצן הזה מייצג את הסאטירה הנשכנית שחסרה כאן כל כך…

15 בינואר, 2013 

בוקר. שבוע לבחירות. והסיפור להיום ולימים הקרובים הוא טרגדיה. אובדן חיים יקרים, אלימות, חורבן, גזל, נישול. טרגדיה נוראה מקורה כמעט תמיד בטעות גורלית, אבל בטעות אנוש. טרגדיות הן לרוב מעשה ידי בני ובנות אדם.
אנחנו חיות/ים בחברה שבה מנהיגים/ות פוליטיים/ות משתמשים/ות בטרגדיה של עם אחד כדי להצדיק את זו של עם אחר, או להתעלם מאלה של עמים אחרים.
ב-22 בינואר הקול שלך יכול לשנות את הסיפור. כי הטרגדיה של הזולת היא גם זו שלנו.

עד כאן להיום. נמשיך בקרוב, עם עוד סיפורים עד ליום הבחירות ואחריו.

---