Passover always brings with it memories of smells and tastes and sights and sounds.
The smell of cooking and cleaning.
The taste of the gefilte fish that Grandmother Luba, may she rest in peace, used to make, that we will never taste again.
The sight of the shiny patent-leather shoes that I wasn’t allowed to wear until the night of the Seder.
The sounds of the reading of the Hagada, the songs, the family jokes that we tell year after year.
Memories….
The imperative, “and you shall tell it to your son” takes on a new meaning, as Daniel, my first born, sits on my knees for his first Seder, nine months old, smiling and enchanting.
My private exodus from Egypt, several years later, with a small suitcase and a shattered heart.
The first time that I took Na’ama, my daughter, to buy shoes for the holiday, so that she could stand tall and proud on a chair as she recited the four questions.
And the questions that repeat, year after year. Why are women absent from the Hagada, and why are the answers to “How is this night different” always the same. And what should I tell my son and daughter – what have I done to make a difference since last Passover?
And so, I wish everyone a happy holiday. May this be a good holiday, celebrated with loved ones, and may you lack for nothing. And, this holiday, as we sit around the table, we will ask, “How is this night different,” but we won’t be satisfied with the same answers. Because there are many who are still waiting for an exodus from their own personal Egypt. Because slavery has not been banished from the universe and freedom has not been distributed evenly to all.
ربّما وُلدتُ امرأة، وربّما، كما تقول سيمون دي بيفوار، أصبحت امرأة. سواء أكان هذا ما حصل أم ذاك، فإنّ كَوْني امرأة يشكّل مركّبًا مركزيًّا للغاية في الفسيفساء التي تَنْبَني منها هُويّتي الشخصيّة وهُويّتي الفرديّة. إنّها العدسة التي أتأمّل نفسي والعالم من خلالها.
الكتابة حول الهُويّة النسائيّة في عصر ما بعد الحداثة قد تكون “دَقّة قديمة”، أو عملًا انتهت صلاحيته، وبخاصّة بعد أن قامت جوديت باتلير بزعزعة عالَمنا بفكرتها القائلة إنّ الهُويّة الجندريّة هي ضرب من الإنشاء الاجتماعيّ، ونوع من التمظهر، أكثر من كونها أمرًا “طبيعيًّا”. حقًّا، هذا صحيح؛ ففي الخطابات النسويّة يبدو أنّ الانشغال بالهُويّة النسائيّة يقف على حافة منزلق أملس يُفضي صوب الماهِيَويّة (الجوهرانيّة)، وصوب إنشاءات اجتماعيّة، وتنميطات رجوليّة ونسائيّة نسعى نحن النساء للابتعاد عنها.
لكن في معمعان هذه المنزلقات الملساء، أتلمس لنفسي حقّ تعريف هُويّتي كامرأة في الفضاءات المختلفة التي أتحرّك وأعمل فيها.
هُويّتي كامرأة قِوامها شذرات من التاريخ النسائيّ المتواصل؛ سلالة متواصلة من الساحرات والحكواتيّات، والمزارِعات والمطبِّبات، والنساء الكاتبات والمفكِّرات، والطاهيات والمغنّيات، والنساء اللواتي يحملن القلم، نساء يُدْنين طفلًا نائمًا إلى حضنهنّ، وأخريات يحاربن ويكافحن في سبيل مستقبل أفضل. قِوامها كذلك جدّتاي المرحومتان، وأمّي (أطال الله عمرها)، وأخواتي بالولادة وأخواتي اللواتي أدنيتُهنّ إليّ عبْر السنين. تتغذّى هُويّتي وتنمو من اللقاء اليوميّ مع أحبّائي. وقِوام هُويّتي كذلك نساء لم ألتقِ بهنّ قَطّ، أو قابلتهنّ من على صفحات الكتب، وفي الصور والحكايات. قِوامها نساء من لحم ودم وأخريات من الأساطير.
وفي الأشهر الأخيرة تبيّن لي أنّ هُويّتي “ترضع” كذلك من نساء ليبيريا البطلات الباسلات.
قبل عامين، تعرّفت للمرّة الأولى على شريط مصوّر يوثّق نضال نساء ليبيريا المسلمات والمسيحيّات من أجل إحلال السلام ووقف الحرب الأهليّة الدمويّة في بلادهنّ. فيلم Pray the Devil Back to Hellيشكّل جزءًا من سلسلة أفلام وثائقيّة حول النساء كصانعات سلام في أرجاء العالم، في صراعات دمويّة ومرّة.
وفّر لي نشاطي في حركة “نساء يصنعن السلام” فرصةَ مشاهدة هذا الفيلم مرّة تلو المرّة في العروض التي تقيمها الحركة في أنحاء البلاد. أكتشف فيه مواطئ قدم جديدة وتنحفر هذه الجملة أو تلك في ذاكرتي، وتقضّ صورةٌ من الصور مضجعي. لكن في كلّ مرة أشاهده، يتعزّز إيماني بالروح الإنسانيّة التي تحمل معها قدرة هائلة على الرأفة، والحكمة الفائقة، والاصطبار النفسيّ حيال القسوة التي لا توصف.
بعد كلّ عرض للفيلم، نُجري نقاشًا ومحادثة مع الجمهور. كل ّمحادثة تحمل خصوصيّة وتتباين عن غيرها، وفي كلّ مرّة تطفو على السطح أفكار ومدركات جديدة.
عدت قبل عدّة أسابيع من عرض في الملجأ الصغير والدافئ التابع لمسرح “ماشو- ماشو” للتغيير الاجتماعيّ. كانت تلك ليلة مقدسيّة باردة، فوجدتُني والمشاعر تطغى عليّ أشرع بالكتابة عن المعرفة، النسائيّة منها.
وجدتُني ألهو بتفكيك وإعادة تركيب أمور متضادّة اعتدنا على تقبُّل “صحّتها”: الرجولة مقابل الأنوثة؛ العقل مقابل الوجدان؛ العقلانيّة مقابل الممارسة الاندفاعيّة؛ الحراك مقابل الحياد؛ القوّة الجسميّة مقابل الطراوة والنعومة. لهوت كما تعلّمت بشقّ الأنفس من جاك دريدا الذي كان يتناول أزواج كلمات ويفكّكها إلى حين تصبح هذه الكلمة تلك، وتصبح تلك هذه.
غنّت نساء ليبيريا وبكَيْن، ورقصن وتعانقن وصولًا إلى اتّفاقيّة السلام وتأسيس حكومة منتخَبة في انتخابات حرّة ونزيهة وديمقراطيّة. وقفن تحت الشمس الحارقة والأمطار الغزيرة، ولم يبرحن مواقعهنّ. عملن في صفوف الأولاد الجنود على نزع السلاح، وقمن بعمل مجتمعيّ وسياسيّ يشكّل مصدرَ إلهام للجميع. وفي اللحظات الحرجة، قمن بتوظيف الخوف من اللعنات…
كشفت نساء ليبيريا بحكمة ورباطة جأش عن بؤس القسوة، وعن حدود القوّة الجائرة والغاصبة والناهبة. فضحن الطمع والنهب والجشع والطمع وشهوة التسلّط التي اختبأت من وراء خطابات قادة الميليشيات المتصارعة. حاربن في سبيل إعادة الطفولة إلى أولاد وبنات ليبيريا، الطفولة التي حُرموا وحُرمن منها.
نساء ليبيريا وضّحن لي معرفة فائقة الأهمّيّة: المشاعر مَعْرفة. القدرة على التنازل والقبول بحلول وسط من أجل المصلحة العامّة هي ضرب من المَعْرفة. القدرة على وضع الاختلافات والفروق جانبًا هي ضرب من المَعْرفة. القدرة على قيادة مجتمعات محلّيّة جريحة وممزّقة ونازفة في طريق طويل ومتعرّج نحو الشفاء هي ضرب من المعرفة. قدرة العفو عمّن ارتكبوا جرائم فظيعة ضدّ الإنسانيّة هي تاج المَعْرفة. القدرة على توظيف المعتقَد الدينيّ لصالح إحلال السلام هي كذلك ضرب من المَعْرفة.
المعرفة قوّة. القوّة قد تكون ناعمة ومرنة واحتوائيّة ومدرِكة لحدودها، وقد تكون أمرًا نختار تَقاسُمَه، بغية تعزيزه.
على خطاب الأمن والحرب وإمكانيّة إحلال السلام أن يضمّ هذه المعرفة بين ثناياه. الأمن ليس حكرًا على الرجال أو المقاتلين. العكس هو الصحيح. جميعنا نملك معارف حول الأمن؛ وكذلك حول الأمن الشخصيّ، والبدنيّ، والاقتصاديّ، والجندريّ، والاجتماعيّ، والثقافيّ.
على الخطاب الذي يسعى لإحلال السلام أن يتضمّن جميع أنواع المعرفة المذكورة.
أشعر بالامتنان العميق لجميع النساء اللواتي علّمنني هذه الدروس.
Perhaps I was born a woman; perhaps, as in the words of Simone de Beauvoir, I have become a woman. In any event, being a woman is a very central part of the montage of my personal and political identities. Womanhood is the lens through which I view myself and the world.
It may be anachronistic to write about my identity as a woman in this post-modern era – especially ever since Judith Butler disrupted our universe with her concepts of gender identity as social construction, a form of performance, rather than something that is “natural.” Indeed, it seems that in feminist discourse, identity is always perched at the top of a slippery slope, tipping towards essentialism, social construction, and the very stereotypes that we seek to escape.
Yet along these slippery slopes and within the different spaces in which I move, I demand the right to actively define my own identity as a woman.
My identity as a woman is made up of pieces of women’s continuous history; it is composed of an ongoing dynasty of witches and story-tellers; farmers, cultivators and healers, women writers and scholars; women who cook and sing; women who have held a sleeping child close to their breasts. My identity is made up of my grandmothers, may their memories be a blessing, and my mother, may she be blessed with a long life; the sisters in my own family and the sisters I have drawn in close to me through the years. It is nurtured by and develops from my daily interactions with those whom my heart loves above all. It is made up of women I have never met and those I have met in the pages of books, pictures, and stories. It is made up of real-life women and mythological figures.
And over the past few months, I have come to realize that my identity also draws from the courage of brave Liberian women.
About two years ago, I first encountered the film that documents the struggle of Liberian women, Muslim and Christian, to bring peace and put an end to their country’s cruel, bloody civil war. The film, Pray the Devil Back to Hell, is one in a series of documentary films about women throughout the world who have brought a peaceful conclusion to bitter, brutal conflicts.
Activism in the “Women Wage Peace” movement has brought me the opportunity to see the film again and again in screenings throughout the country. Each time I see the movie, I see another detail; another sentence engraved into my memory; another scene troubles my sleep. Yet each viewing also restores my belief in the human spirit and its capacity for great compassion, deep wisdom and emotional resilience in the face of unutterable cruelty.
After each screening, we conduct a discussion with the audience. Each discussion is different and special, and each one brings new insights and different understandings.
On a cold Jerusalem night several weeks ago, I returned home from a screening that had taken place in the small, cozy shelter of the Mashu Mashu Theater for Social Change. Moved by my experiences, I sat down to write. About knowledge. Women’s knowledge.
I found myself playing with the deconstruction and reconstruction of the binary oppositions that we have learned to accept as “proper”: masculinity as the opposite of femininity; intellect as contrasted with emotion; rationality as compared to impulsivity; activism versus passivity; physical power as different than gentleness. I played with the words, as I have learned to do, with great effort, from Jacques Derrida, who would deconstruct binary oppositions until the terms melded into each other.
The women of Liberia sang and cried, danced and embraced all the way to a peace agreement and the establishment of a democratically-elected government. They stood in the scorching sun and in the rain; they sat and refused to budge; behind the scenes they mediated between the antagonists when they thought that these efforts weren’t enough. They worked with the children-soldiers to bring about disarmament and acted as inspirational political community workers. And at key moments, they knew how to enlist the terror of the curse…
Patiently, with great wisdom, the women of Liberia showed just how pathetic cruelty is and exposed the limits of thieving, raping, plundering power. They revealed the greed, avarice and lust for power and control that were behind the fighting groups’ rhetoric. They fought to bring back to the sons and daughters of Liberia the childhood that had been stolen from them.
For me, the women of Liberia distilled the essence of a very important insight: Emotion is a form of knowledge. The ability to yield and to compromise for the greater good is a form of knowledge. The capacity to put differences and arguments aside is a form of knowledge. The skill required leading a wounded, torn; bleeding community over the long, winding road towards healing is a form of knowledge. The ability to forgive those who have committed the most heinous crimes against humanity is a form of sublime knowledge. The ability to enlist religious beliefs in the service of peacemaking is a form of knowledge.
And knowledge is power. Power can be gentle, flexible, all-encompassing, and aware of its own limits. Power can be something that we choose to share, thus making it even stronger.
The discourse about security, war and the possibility of peace must include this knowledge. Security is not the province of men or warriors alone. In fact, the very opposite is true: Each and every one of us possesses knowledge about security – personal, physical, economic, gendered, social and cultural.
A discourse that seeks to make peace must encompass all of these forms of knowledge
I feel very grateful to all the women in my life who have taught me these lessons.
אולי נולדתי אישה ואולי הפכתי להיות אישה, כדברי סימון דה בובאר. כך או כך, להיות אישה הוא מרכיב מרכזי מאוד בפסיפס המרכיב את הזהות שלי, האישית והפוליטית. זוהי עדשה שדרכה אני מתבוננת בעצמי ובעולם.
אז אולי זה מיושן לכתוב על זהות נשית בעידן פוסט-מודרני. במיוחד אחרי שג’ודית באטלר טילטלה את עולמנו עם הרעיון שזהות מגדרית היא הבניה חברתית, סוג של מופע, יותר מאשר משהו “טבעי”. אכן, בשיחים פמיניסטיים העיסוק בזהות נשית נדמה שניצב תמיד בפתחו של מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר הבניות חברתיות וסטריאוטיפים נשיים וגבריים שמהן אנו מבקשות להתרחק.
אבל בתוך המדרונות החלקלקים האלה אני לוקחת לעצמי את הזכות להגדיר באופן פעיל את זהותי כאישה במרחבים השונים שבהם אני פועלת.
הזהות שלי כאישה מורכבת מפיסות של היסטוריה נשית מתמשכת; משושלת מתמשכת של מכשפות ומספרות סיפורים, חקלאיות ומרפאות, נשים כותבות והוגות, נשים מבשלות ושרות, נשים שאוחזות בעט, נשים שמקרבות ילד ישן אל חיקן, נשים שנלחמות למען עתיד טוב יותר. היא מורכבת מסבתותיי ז”ל ואמי שתיבדל לחיים ארוכים, מאחיותיי מלידה ואלה שקירבתי אליי עם השנים. היא ניזונה ומתפתחת מהמפגש היום יומי עם אלה שלבי אוהב יותר מכל. היא מורכבת מנשים שלא פגשתי מימיי חיי, או נפגשתי איתן בין דפי ספרים, תמונות וסיפורים. היא מורכבת מנשים בשר ודם ומדמויות מיתולוגיות.
ובחודשים האחרונים למדתי שזהותי יונקת גם מנשות ליבריה האמיצות.
לפני כשנתיים התוודעתי לראשונה לסרט המתעד את מאבקן של נשות ליבריה, נוצריות ומוסלמיות, להשכין שלום ולהביא לסיומה של מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם בארצן. הסרט, Pray the Devil Back to Hell, הוא חלק מסדרה של סרטים תיעודיים על נשים כמשכינות שלום ברחבי העולם, בסכסוכים מרים וקשים.
הפעילות שלי בתנועת נשים עושות שלום העניקה לי הזדמנות לצפות סרט שוב ושוב, במסגרת הקרנות שעורכת התנועה ברחבי הארץ. כל צפייה בסרט חושפת פרט חדש, משפט שנחרת עמוק בזיכרוני או תמונה שטורדת ומבריחה את שנתי. אך כל צפייה בסרט גם מחזירה לי את האמונה ברוח האנושית כבעלת יכולת לחמלה עצומה, לחוכמה גדולה ולחוסן נפשי אל מול אכזריות שלא תתואר.
אחרי כל הקרנה של הסרט אנו מקיימות דיון ושיח עם הקהל. כל שיחה היא מיוחדת ושונה, ובכל מפגש עולות תובנות ומחשבות אחרות.
בלילה ירושלמי קר, לפני כמה שבועות, שבתי מהקרנה של הסרט במקלט הקטן והחמים של תיאטרון משו משו לשינוי חברתי, ומצאתי את עצמי, נרגשת, מתחילה לכתוב. לכתוב על ידע. על ידע נשי.
מצאתי את עצמי משחקת עם פירוק והרכבה מחדש של ניגודים שלמדנו לקבל כ”נכונים”; גבריות מול נשיות, שכל מול רגש, רציונליות מול אימפולסיביות, אקטיביות מול פסיביות, כוח פיזי מול רוך. שיחקתי כמו שלמדתי בעמל רב מז’ק דרידה, שהיה לוקח צמדי מילים ומפרק אותן עד שהאחת הייתה לשנייה ולהיפך.
נשות ליבריה שרו ובכו, רקדו וחיבקו כל הדרך עד להסכם השלום ועד לכינונה של ממשלה נבחרת בבחירות דמוקרטיות. הן גם ניצבו בשמש הקופחת ובגשם, ישבו ולא זזו, פישרו בין הצדדים היריבים מאחורי הקלעים כאשר חשבו שכל אלה לא משיגים את המטרה. הן פעלו בקרב ילדים-חיילים לפירוק הנשק ועשו עבודה קהילתית פוליטית מעוררת השראה. וברגעי מבחן, הן עשו שימוש באימת הקללה…
נשות ליבריה חשפו בחוכמה ובסבלנות את העליבות של האכזריות ואת גבולותיו של הכוח החומס, האונס, הבוזז. הן חשפו את החמדנות, בצע הכסף, תאוות הכוח והשלטון שהסתתרו מאחורי הרטוריקה של מנהיגי הפלגים היריבים. הן נלחמו כדי להשיב לילדות ולילדים של ליבריה את הילדות שנגזלה מהם/ן.
נשות ליבריה זיקקו בשבילי תובנה חשובה עד מאוד; רגש הוא ידע. היכולת לוותר ולהתפשר למען טובת הכלל היא סוג של ידע. היכולת להניח בצד חילוקי דעות והבדלים, היא סוג של ידע. היכולת להוביל קהילה פצועה, קרועה ומדממת בדרך ארוכה ומפותלת להחלמה היא סוג של ידע. היכולת לסלוח למי שביצעו פשעים איומים נגד האנושות היא סוג של ידע נשגב. היכולת לרתום אמונה דתית לטובת השכנת שלום היא סוג של ידע.
ידע הוא כוח. כוח יכול להיות רך וגמיש ומכיל ומודע לגבולותיו. כוח יכול להיות משהו שאנו בוחרות לחלוק בו, כדי להעצים אותו.
השיח על ביטחון, על מלחמה ועל האפשרות של שלום חייב להכיל בתוכו את הידע הזה. ביטחון אינו עניין לגברים בלבד או ללוחמים בלבד. להיפך, לכל אחת ואחד מאתנו יש ידע על ביטחון; על מהו ביטחון אישי, פיזי, כלכלי, מגדרי, חברתי ותרבותי.
שיח ששואף להשכנת שלום חייב להכיל את כל סוגי הידע הללו.
אני חשה הכרת תודה גדולה לכל הנשים בחיי שלימדו אותי את השיעורים הללו.
A year has passed since the terrible war of last summer, and we were beginning to hope that this summer – aside from the infernal heat – would be more peaceful. But then came the stabbing hate crime at the Jerusalem Pride Parade and the murder of 16 year old Shira Banki, and the terror attack on the home of the Dawabshe family in the village of Duma near Nablus, which has taken the lives of 18 months old Ali Dawabshe, and of his father Sa’ed. The vicious circle of hate and terror and revenge continues, demanding its pound of flesh, there is no respite, and compassion still conceals its face.
Shortly after the horrendous hate crimes, come the wave of condemnations – the genuine ones, as well as those paying lip service – as well as grief and indignation, and the urge to meet and dialogue. And of course there are the politicians who insist on arguing for moral superiority in the face of atrocity, in this aching and bleeding region, which years for a little less of that, and a little more compassion and a little integrity.
But within a few days, public life resume their course, and the grieving families are left alone with the loss; left alone to pick up the pieces of life shattered by hatred. Daily routine settles in, and the plethora of Neshama candles of condolences from strangers gradually disappear. The Israeli Hebrew press is more interested in the Obama-Netanyahu feud and their battle of the hearts and support of Jewish Institutional leaders, then in those who insist on creating islands of sanity, of human encounters, of listening, of mutual respect.
It is scary to see how quickly the dust of everyday life covers the fresh wounds.
That is why I keep going back to the “Protective Fast” tent in Jerusalem, camped across from the Prime Minister’s residence. This campaign of 50 days of fast, marking the 50 days of Protective Edge War, was initiated by Women Wage Peace, a movement I joined since its inception as a member of its steering committee. I keep going back to the tent because there I find the compassion, the human capacity to forgive and fight hatred; I find the ability to have a conversation without storming out, to sing together songs of peace and hope without a shred of cynicism and with great intent.
I am 52 years old, not a girl anymore; I have a very healthy sense of humor, a capacity for sarcasm, and just the right amount of harmless nastiness. And of course, I know that a group of women huddled together and chanting will not bring peace, not on our own, anyway. But, this is a beginning, and it is a persistent and inspiring resistance to despair, to indifference, to inaction, to denial. And as Margaret Mead said, this is the only thing that ever made a difference in this world.
People call us names; naïve, stupid, pathetic, menopausal and deprived of sexual satisfaction. All has been said about women determined to wage peace and then some. But I am 52 and I really don’t mind being called pathetic, naïve, touchy-feely or sticky, oh, and I have earned my approaching menopause fair and square. But as a mother, I wish for a better life for my children, for all children. As I woman, I know that indifference is not more sophisticated than compassion, despair is not wiser than hope, and cynicism doesn’t know anything that faith in the human capacity to heal doesn’t.
In addition, people tell us to go to Ghaza and to Ramallah; they tell us we are barking up the wrong tree. “We” want peace; it is “them” who do not want it. This is a valid argument that merits an honest answer. What I have learned through life, and through our conversations with Jewish and Palestinian women and men who came to tent to support us, to have an open conversation, is not a new thing, but it is important nevertheless. What I have learned is that most people on both sides want to reach a political agreement that will end the violent conflict. There are inspiring people on both sides who suffered terrible losses and grief, yet have found a way to forgive, to reach out and seek like-minded partners. And on both sides there are those who benefit from the status-quo, from the political power they draw from the standstill in the negotiations and the escalation in violence. There is fear and distrust on both sides; real fear, justified fear, anchored in an impossible reality of violence and revenge.
In addition, there is criticism from the left, as well. Mostly because we attempt to create a movement that reaches out to women from the center and the right (well, soft right); because we strive to be political, but not another anti-occupation movement. Our critics ask: “How can you be political and no talk about the occupation?”. Personally, I agree. I want to talk about the occupation; I want a lively public discourse about the occupation. Yet, I have never demanded nor made my membership in the movement conditional, and I agree that avoiding the issue of the occupation and avoiding laying blame on Israel (or Palestine for that matter) was a wise strategic choice. Women like me, who oppose the occupation, have space where we can be active and vocal. In Women Wage Peace we seek to create a more pluralistic and inclusive space, for women who may not be comfortable with anti-occupation discourse, but who still believe that the only way to achieve sustainable peace is through a mutual and respectful process of negotiations that will lead to a lasting agreement. These women – with whom I may disagree on a host of political issues – are my allies and partners.
It does not mean I am always comfortable with this type of discourse, but them stepping outside of our comfort zone rarely feels comfortable… Nevertheless, being part of a movement means I embrace the fact that it does not represent me 100% all the time. However, I can represent me; I have my own voice, and the capacity and privilege to make my voice heard. Being part of a movement means to discover the benefit – as well as the discomfort – in listening to a woman holding a view different from my own. Being part of a movement is to understand that the only thing that has ever made a difference in this world are shared actions of people with a shared vision. Being part of a movement is to listen to the woman next to me, recognize that her words are different from mine, and appreciate that the power of movement is in its diversity.
“Good will come some day”. Musician and singer David Broza at the Protective Fast Tent.
They say “beauty is in the eyes of the beholder”; in the Protective Fast tent, in our movement, I find beauty and compassion that give me the strength to keep waging peace.
Dedicated to the memory of:
Ali and Sa’ed Dawabshe, son and father
Shira Banki
Victims of hate crimes and terror. May their memory, their lives and loves be a blessing.
שנה חלפה מאז המלחמה הארורה של הקיץ שעבר, וכבר התחלנו לקוות שהקיץ הזה – למעט השרב המעיק – יעבור בשקט יחסי. אבל אז בא פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים והרצח של שירה בנקי ז”ל בת ה-16 ופיגוע השריפה בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא שגבה עד כה את חייהם של עלי בן השנה וחצי ושל אביו סעד. ומעגל השנאה והנקם ממשיך ודורש את ליטרת הבשר שלו ולא באה מנוחה והחמלה מדירה רגליה.
ולאחר מעשי השנאה מגיע גל הגינויים – האמתיים ואלה הנאמרים בחצי פה ושמינית לב – ולצדם תועפות של כאב וזעזוע, וצורך במפגש ובשיח, ושוב גינויים בחצי פה וניסיונות של פוליטיקאים למיניהם להתעקש על תחושת עליונות מוסרית (אצלנו מוקיעים טרוריסטים וכו’) במרחב הכואב והמדמם הזה, שמשתוקק לקצת פחות צדקת דרך וקצת יותר חמלה וקצת יותר יושרה.
ואט אט חיי הציבור חוזרים למסלולם והמשפחות השכולות נותרות יותר ויותר לבד עם הכאב והאובדן ושברי החיים שצריך כעת לאסוף. כל כך מהר החיים כאן שבים למסלולם ושלל נרות הנשמה והודעות ההשתתפות באבל המשפחות נמוגים אט אט. התקשורת שוב מתעניינת יותר במלחמות בין אובמה לנתניהו על לבם ותמיכתם הפוליטית של ראשי הקהילה היהודית בארה”ב, מאשר באלה אשר מתעקשים ומתעקשות בתוך הטירוף הסובב אותנו לייצר איים של קשב, של שיחה, של התקרבות. מהר מדי, הזוועות של שבוע שעבר מפנות מקומן לזוועות חדשות, כמו אונס קבוצתי אכזרי של אישה צעירה בדרום תל-אביב. אפילו מותו של סעד דוואבשה, אביו של עלי הפעוט והקורבן השני של פיגוע השנאה בכפר דומא לא מעורר זעזוע.
מפחיד כמה מהר מכסה אבק היום יום על הפצעים הטריים.
ובשל כך, אני שבה לפקוד את אוהל צום איתן של תנועת “נשים עושות שלום” בה אני חברה מיום הקמתה. אני שבה ופוקדת את האוהל כי שם אני מוצאת שוב ושוב את החמלה, את היכולת האנושית לסלוח ולהילחם בשנאה, את היכולת לשוחח בלי לטרוק דלתות, את היכולת לשיר יחד שירי שלום ותקווה בלי טיפה של ציניות ומתוך כוונה גדולה.
נערה הייתי וגם בגרתי, ויש באמתחתי הומור בריא ויכולת מפותחת לסרקזם ומידה נכונה של רשעות שנונה ובלתי מזיקה בעיקרה. וכמובן שאני יודעת שטבעת של נשים חבוקות ושרות לא תביא כאן לבד את השלום. אבל זו התחלה וזה בעיקר סירוב עיקש להיכנע לייאוש; זו הזמנה לצאת מהרפיון, מההדחקה, לצאת מהאדישות, ולעשות מעשה. וכמו שאמרה מרגרט מיד, הנחישות הזו, המסירות הזו, אי הנכונות לוותר ולהיכנע לייאוש, הם הדברים היחידים שאי פעם עשו הבדל בעולם.
יש ימים בהם פוקדים ופוקדות את האוהל א/נשים מפורסמים/ות; חברי וחברות כנסת, שרים/ות, מוזיקאים ונשות קולנוע, סופרים וסופרות. ויש ימים בהם אנו יושבות שם עם עצמנו, נשים, יהודיות, ערביות, דתיות וחילוניות, מבוגרות וגם צעירות, מכל רחבי הארץ. לפעמים יש הסכמות ולפעמים מחלוקות, לפעמים המפגש מסתיים בשירה משותפת ותמונה קבוצתית מחויכת למצלמה, אבל מה שיש בעיקר זה שיח שמתעקש לחפש דרכים חדשות.
כבר קראו לנו בכל שם אפשרי: הזויות, נאיביות, סתומות, פתטיות וגם בלות, בלתי מסופקות ועוד כהנה וכהנה. הכל כבר נאמר ועוד יותר מזה. נערה הייתי וגם בגרתי וכבר ממש לא אכפת לי להיות דביקה, פתטית, הזויה ונאיבית, וגם את בלותי המלבלבת הרווחתי ביושר. כאישה אני יודעת שהרוע לא יותר מתוחכם מהטוב, הייאוש לא יותר חכם מהתקווה, הציניות לא יודעת שום דבר שהאמונה בטוב לא יודעת.
שלחו אותנו לעזה ולרמאללה, אמרו לנו שאנחנו מכוונות את העשייה שלנו לכתובת הלא נכונה. “אנחנו” רוצים שלום, זה “הם” שלא. זו טענה ראויה שצריך להקשיב לה ולתת לה מענה אמיתי. מה שלמדתי באוהל, משיחות עם נשים וגברים שבאו לבקר, לתמוך, לשוחח, הוא משהו חשוב, גם אם לא חדש; בשני הצדדים יש מי שרוצים באמת לפתור את הסכסוך בדרך של הסכם הדדי ומכבד והם לדעתי הרוב. בשני הצדדים יש א/נשים מעוררי/ות השראה שידעו אובדן ושכול ומצאו את הדרך לסלוח, לא לשנוא, להושיט יד. וכן, בשני הצדדים יש מי שמרוויחים כנראה מהסטטוס קוו, מהכוח הפוליטי שהם שואבים מהקיפאון בתהליך המדיני ובהסלמה באלימות. בשני הצדדים יש פחד וחוסר אמון, וזה מובן. פחד משתק ומאבן ומעוגן במציאות בלתי נסבלת של אלימות ונקמה, ושוב אלימות ועוד נקמה.
אבל הביקורת לא באה רק מבחוץ, ולא רק מימין. גם משמאל יש ביקורת, בעיקר על הניסיון של התנועה להיות פוליטית מבלי לדבר על הכיבוש. איך אפשר להיות פוליטית ולא לדבר על הכיבוש? אישית, כמובן, אני מסכימה. להיות פוליטית בשבילי זה לדבר על מציאות פוליטית של כיבוש. ובכל זאת, מיום שהצטרפתי לתנועה לא זו בלבד שלא התניתי את חברותי בכך שהתנועה תביע התנגדות ציבורית לכיבוש, אלא אף הסכמתי שאי התייחסות לכיבוש היא מהלך אסטרטגי נכון, גם אם לפעמים היא גורמת לי לכאבי בטן. לנשים כמוני, המתנגדות לכיבוש ואומרות זאת, יש מרחבים להיות פעילות. בתנועה שלנו רצינו ליצור מרחב אחר, מכיל יותר, מגוון יותר, גם בעבור נשים שלא חשות נוח עם הזיהוי האידיאולוגי הזה, אבל עדיין מאמינות שהדרך היחידה לפתרון המצב היא בדרך של הידברות והשגת הסכם מדיני. הנשים הללו – גם אם יש ביני לבינן מחלוקות פוליטיות קשות – הן מבחינתי שותפות לדרך.
האם תמיד נוח לי עם זה? ודאי שלא. אבל להיות חלק מתנועה זה גם להשלים עם זה שהתנועה אינה מייצגת אותי באופן מלא ושלם כל הזמן. לשם כך יש לי הקול האישי שלי ויש לי היכולת והפריבילגיה שאינה מובנת מאליה – להשמיע את הקול שלי בדרכים שאבחר. להיות חלק מתנועה זה לגלות את הרווח – וגם את אי הנוחות – שבהקשבה למי שאינה חושבת בדיוק כמוני. להיות חלק מתנועה זה להבין שהדבר היחיד שאי פעם חולל שינוי אמיתי ועמוק זה עשייה משותפת של א/נשים שיש להם/ן חזון משותף. להיות חלק מתנועה זה להקשיב לזו שלצדי, להבין שהיא אומרת את הדברים אחרת ממני, ולהבין שזו המשמעות של תנועה. הכוח שלנו הוא בריבוי, לא באחידות.
היופי, כך אומרות, הוא בעיניי המתבוננת. ואני מוצאת באוהל צום איתן יופי וחמלה שנוסכים בי כוח להמשיך הלאה.
As a Jewish-Israeli, woman, Memorial Day has always been a most significant day for me. In 1967, when I was 5, I lost my beloved cousin Nimrod in the Six Day War; and ever since, it has always been a day of profound and contained personal pain. As a feminist and human rights and peace activist, I search for the unheard voices of women; I search for words of solace and compassion.
So when the Rabbi of our small Reform Congregation in Kiryat Yovel in Jerusalem asked me to participate in a Havdalah ceremony, marking the transition from Memorial Day to Independence Day, I felt honored. I knew I would want to write words of solace and compassion, and that I would look for inspiration in the words of wise women, near and far.
Here is what I wrote for the Havdalah ceremony that will take place tonight, at First Station in Jerusalem.
Pain, Memory and Hope
“The soul doesn’t have set holidays,” my grandmother, Gila Gouri of blessed memory, used to say.
Such a short sentence, merely six words, yet in that sentence my grandmother revealed her deepest wisdom and understanding of the human soul: – Our souls do not observe the calendar.
My grandmother’s saying takes on particular significance as we transition from Memorial Day to Independence Day – from the memory of those who fell in battle and conflict to the joyful celebrations of our independence and sovereignty. The transition is difficult, because our souls keep to their own rhythm, and they cannot feel pain or joy according to the cycle of the sun as it rises and sets.
Emily Dickenson
“After great pain, a formal feeling comes,” wrote Emily Dickenson in her wonderful poem about the paralyzing, freezing sense of pain that breaks our hearts. This is the pain of loss, the pain we feel when someone dearest of all is no more; the sorrow of the longing that can never end. Perhaps, today, those who have lost their dearest ones feel that pain more sharply. Today, we are called upon to remember not only those who have gone, but also those who carry the pain and memory in their hearts every day and each moment. At this moment of Havdalah, of Transition, we are called upon to recognize that among us are many for whom the memory – whether it is fresh or a memory that they have carried for years – persists and goes on even after the ceremony ends and as the vivid fireworks light up the skies.
And Grandmother Gila also used to say, “We live as long as the living remembers us.” Memory is our way to keep those who have gone among us, to carry them with us. Memory sharpens the pain of loss, but at the same time, it keeps alive the love that we felt towards those who have fallen, maintaining it as a living, breathing emotion.
This moment marks the transition from memory to hope, from pain and loss to the excitement of celebration. The human heart is the strongest of all our muscles. Pain paralyzes and freezes the heart, until it feels that it will break. Joy, love and hope expand our hearts beyond all limits. At this moment of Havdalah, we ask our souls to contract into the pain of memory and to expand into love and hope; at this moment of Havdalah, we call on our hearts to contain both that that brings us pain and that that brings us joy. The heart can do this, we can do this, and this moment of Havdalah is intended to enable us all, as a community, to perform this complicated transition together.
At this moment of transition from holy to holy, we remember those who have died and we commit ourselves before them to do all that is in our power to create life filled with hope and peace and lives filled with compassion.
