ארכיון סיפורים לשינוי חברתי - עמוד 4 מתוך 5 - חמוטל גורי: סטוריטלינג לשינוי

מהאישי לפוליטי: על חזקת הגיל הרך

פעם בכמה חודשים מגיע היום שאין ברירה וצריך לעשות סדר בחדרון הקטן שהוא המשרד שלי. ערמות הניירת כבר חוסמות את הדלת ומאיימות להתמוטט בכל רגע.

וכך מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה וממיינת ניירות שלקחו אותי כמו תמיד למסע בזמן. מאמרים וסיכומי שיעורים מימי הלימודים שהתקשיתי להיפרד מהם; מסמכים למיניהם, חוברות שהייתה לי כוונה מלאה לקרוא ופשוט לא הגעתי לזה…

ושם בין הניירות מצאתי גם מסמכים מהגירושין שלי מלפני 20 שנה ויותר. כמו מגירה שנפתחת לזיכרונות כואבים, לימים של שבר וכאב ובכי וזעם ובדידות. סגרתי את המגירה ולקחתי הפסקה ממיון הניירות. קולגה הפנתה את תשומת לבי לפוסט שהעלתה השרה לשוויון מגדרי, גילה גמליאל, בנושא הצורך בביטול חזקת הגיל הרך, בשם "השוויון האמיתי".

הייתי רוצה להאמין לשרה לשוויון חברתי שהיא בעד שוויון אמיתי ומלא, באמת. ההצבעה שלה נגד הגדלת קצבאות הזקנה מעידה כמובן אחרת. הייתי רוצה להאמין לשרה ששוויון אמיתי הוא ממש נר לרגליה, אבל…

אבל אז חשבתי על נתיב הייסורים האישי שלי בדרך אל "התרת הנישואים". אני נישאתי בקפריסין בנישואים אזרחיים כי בן זוגי היה ברזילאי קתולי. נישאנו כמו כל זוג עם עיניים בורקות והבטחות וחלומות. כאשר הנישואים התפרקו כמה שנים לאחר מכן התברר שאין הרי בישראל גירושין אזרחיים מפני שאין נישואים אזרחיים. וכך, תיק התרת הנישואים שלי נדד בין בית הדין המחוזי, לרבנות, לכנסיה הקתולית ולבסוף לשולחנו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, על מנת שיימצא זמן בין בג"ץ גדר ההפרדה לערעור דחוף אחר, לחתום על מסמך המעניק לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות להתיר את נישואיי שתמו מזמן.

בשנים הללו, מהרגע שעזבתי בעיניים אדומות מבכי את משרדה של עורכת הדין שלי אחרי חתימה על הסכם הגירושים ועד שזכיתי לקבל לידיי את מסמך התרת הנישואים שוטטתי במסדרונות הרבנות, בית הדין המחוזי והביטוח הלאומי. בימים ההם הסתובבו אגדות אורבניות על אנשים שהפכו שולחנות במשרדים ממשלתיים. הבנתי כל אחד ואחד מהם. כמעט הפכתי כמה שולחנות בעצמי.

גירושין זה חרא. זה שבר נורא ועמוק בחיים של בני הזוג ושל הילדים והילדות. זה בית שמתפרק ומשפחה שמתפוררת. זה קשה עד כאב. וזה מבחן אמיתי להורות ולאנושיות שלנו. הוויכוחים על הרכוש, על הטיפול בילדים ועל גובה המזונות מול אדם שפעם אהבת בכל מאודך וכעת הוא פתאום "הצד שכנגד", מותירים אותנו מצולקים וכועסים. כי בעצם, שום דבר לא באמת יכול לפצות אותנו על חלום שנשבר.

ובתוך כל זה ניצבים הילדים והילדות שלנו. שכל מה שהם רצו זה משפחה עם הורים שאוהבים אותם וזה את זו; ובית בטוח ומגונן שממנו יצאו אל העולם. ופתאום הכל קורס עליהם/ן.

אז גירושין זה חרא אמיתי. וויכוחים על רכוש וחזקה ומזונות זה סיוט. ושום חוק לא יכול להקל על הכאב שכרוך בהם. אבל חוק יכול לעזור לשמור על הילדים/ות. להגן עליהם מסכסוכים מיותרים ומדיונים ותסקירים והון תועפות שהולך לשכ"ט עורכי/ות דין. מדיניות נבונה ושקולה יכולה להגן על ילדים וילדות מהתפוררות מוחלטת של העולם והבית שהיה שלהם/ן ולחסוך סכסוכים מרים ומתמשכים.

הרבה דמגוגיה ושיח רעיל ואלים עוטפים את הדיון הציבורי החשוב כל כך בנושא חזקת הגיל הרך וחלופותיה הראויות. נשים פעילות חשופות לקיתונות של אלימות מילולית, איומים, קללות ונאצות. נתונים מופרכים וסיפורים על תלונות שווא מהלכים אימים על נבחרי/ות ציבור שאמורים לקבל החלטות הרות גורל. הרבה יצרים ורגשות קשים מקיפים את הנושא הטעון הזה. הניסיון להציג אותו כמלחמה של גברים נגד נשים הוא נלוז במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע. והניסיון להציג את ביטולה של חזקת הגיל הרך כצעד לקראת שוויון אמיתי הוא מטעה במקרה הטוב והרסני במקרה הרע.

אז אני פונה ומבקשת מהשרה לשוויון חברתי; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך ומאחר שאת שרה ובעלת השפעה וסמכות, אנא טפלי בכמה דברים דחופים, כמו למשל: קידום נישואים אזרחיים ושוויון מלא בדין האישי, כי כל עוד נשים הן בנות ערובה בידי בעל שיכול לסרב לתת להן גט, אין מה לדבר על שוויון.

ואני פונה אלייך ומבקשת; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך, אנא קדמי מדיניות של שכר שווה והעסקה תומכת חיים ומשפחה – לנשים וגברים כאחד – כדי שנשים לא יצטרכו לבחור בין קריירה לאימהות ולא ימצאו עצמן מדשדשות במשרות חלקיות בשכר נמוך, וכדי שגברים אכן יוכלו לקחת חלק שווה ופעיל בגידול הילדים והילדות שלהם.

ואני פונה אל שרת המשפטים, איילת שקד; המפתח הוא בידייך. את זו שצריכה לנסח חוק שקול ונבון, המבוסס על ידע ונתונים מישראל ומהעולם על ההשלכות השליליות של ביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות ראויות. אנא קדמי חוק שייעשה סדר ויבטיח את טובת הילדים והילדות ויעניק להם את היציבות שהם והן כה זקוקים/ות לה, דווקא בעת משבר.

הנה קישור לדבריו של עו"ד זאב ולנר, מומחה לדיני משפחה, על הסכנות שבביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות משפטיות ראויות: https://www.youtube.com/watch?v=P-M-EXRHL7Y

בין באב אל ואד לבינו נא מורדים

על הציווי לזכור: בין באב אל ואד לבינו נא מורדים

לפני כמה שנים השתתפתי בטקס ההבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות בתחנה הראשונה בירושלים. אני מוצאת שהמרחב הטקסי הזה – אשר מסרב לדלג בין שני הימים הטעונים הללו ומתעקש לעצור ולציין את המעבר ביניהם – חשוב לי עד מאוד. הנה הדברים שכתבתי לקראת הטקס, והם ממשיכים להיות רלוונטיים:

האם חברה שסועה יכולה לזכור יחד או לחגוג יחד? נדמה שימים אלה של זיכרון מדגישים ביתר שאת דווקא את הקושי שלנו כחברה ליצור הסכמות משותפות בסוגיות של מוסר, של גבורה ושל זיכרון.

במולדת הזו שוכנים שני עמים עם זיכרונות שונים ומתנגשים. ואנחנו מתקשים ליצור סביב ההתנגשויות הללו שיח שיש בו קבלה ותקווה.

ועל כל אלה נוסף הקושי למצוא את החיבור המתאים והמדויק בין אבל אישי לבין טקסיות של זיכרון לאומי. כל משפחה שכולה כואבת בדרכה ועולה תמיד השאלה האם יש לנו הזכות להלאים את הכאב הזה.

ולכן, בטקס ההבדלה הזה, אנו מבקשים ליצור מרחב של נשימה ושירה ושיח למעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אנו מבקשים ליצור מרחב לרגעי הסף האלה שבין זיכרון לתקווה, שבין אבל לשמחה.

בעבורי, זהו תמיד מעבר מורכב; מפני שביום הזיכרון האבל האישי הופך לציבורי ומשותף, והנה, עוד בטרם הספקתי לאחוז בו עד תום, אני נדרשת להניח לו ולפנות מקום לחגיגות.

זהו מעבר מורכב כל כך ולכן הנפש מחפשת לחלוק אותו עם אחרים; יש משהו בהיות ביחד; לצרף את קולותינו השונים בשירה ובתפילה, שהופך את המעבר הזה למשמעותי .

השנה בחרנו לשזור יחד שני טקסטים שונים עד מאוד; שירו של חיים גורי באב אל ואד, והפיוט של רבי דוד בוזגלו, בינו נא מורדים, שהוא תגובה ביקורתית על באב אל ואד. השזירה הזו היא דרך לפרק ולבנות מחדש מסורת של זיכרון שאין בה אחידות, אבל יש בה רצון לחיבור.

אלה הם שני טקסטים שונים כל כך החולקים לחן משותף; שני טקסטים שונים כל כך שמתחברים במרחב מלודי אחד ומצווים עלינו – כל אחד בדרכו – לזכור. בשוני שביניהם וביופי שבכל אחד מהם הם מצווים עלינו – דור הבנים והבנות, הנכדים והנכדות – ליצור כאן ביחד מרחב של ריבוי, מרחב של שיח ושל דיאלוג מתמשך. דיאלוג מתמשך בין הדורות, מימי אברהם ויעקב ועד ימינו אנו; דיאלוג מתמשך בין הציווי לזכור לנצח את שמות הנופלים לבין הציווי לזכור שיש דרכים שונות להתבונן גם על יחסינו עם העמים השוכנים לצדנו.

אני רואה בשזירה הזו הזמנה לשיח מתמשך והזמנה לחיפוש מתמיד אחר השורשים העמוקים ביותר בהם הדברים מתאחים; במחויבות העמוקה לשלום ולתקווה, לאהבה רכה של האדמה; אהבה שיש בה פחות הקרבה ויותר מחויבות לקדושתם של החיים ולרוח האדם כמי שנועד לטפח את האדמה ולהפריח אותה, כמאמר הפיוט של רבי דוד בוזגלו:

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כְּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
והנה, פריחת האביב מתפרצת בשלל צבעים ונושאת עמה תקווה שיכול להיות כאן אחרת. אך הפרחים שמכסים על צלקות המלחמה, מתעתעים גם בזיכרון, כמאמר השיר של גורי:

יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.

מן השזירה של השיר ושל הפיוט אנו מצווים לזכור; לזכור את הנופלים ואת החיים, לזכור את תפקידנו כשומרי.ות העולם בו אנו חיים וחיות. לזכור את שהיה ולזכור את המחויבות שלנו לשלום, למען הדורות הבאים.

לפיוט בינו נא מורדים של ר' דוד בוזגלו: http://www.piyut.org.il/textual/268.html

למילות השיר בא אל ואד: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=945&wrkid=515

למאמר של ד"ר מאיר בוזגלו על הפיוט: http://www.piyut.org.il/articles/185.html

ולצפייה במפגש בין ד"ר מאיר בוזגלו לחיים גורי לשיחה על השיר והפיוט: https://www.youtube.com/watch?v=obFBLCAqfoc&feature=youtu.be

פסח: על מסורת ושינוי

פסח נושא עמו תמיד זיכרונות שקשורים לריחות וטעמים ומראות וקולות.

ריחות הבישולים וחומרי הניקוי;

טעם הדגים הממולאים של סבתי לובה ז"ל, שלא ניתן לשחזר אותו.

מראה נעלי הלק המבריקות שאסור היה לנעול לפני ליל הסדר.

קולות הקריאה בהגדה, השירה והבדיחות המשפחתיות שחזרו על עצמן מדי שנה.

זיכרונות…

כיצד המשפט "והגדת לבנך" קיבל משמעות אחרת כאשר דניאל בכורי ישוב על ברכי בליל הסדר הראשון שלו והוא בן תשעה חודשים, מחויך וקסום.

יציאת מצריים הפרטית שלי כמה שנים לאחר מכן עם תיק קטן ולב מרוסק.

הפעם הראשונה שהלכתי עם נעמה לקנות לה נעליים לחג כדי שתעמוד על הכיסא זקופה וגאה ותשיר את ארבעת הקושיות.

והקושיות שעולות שנה אחר שנה מדוע נעדר מקומן של הנשים בהגדה ולמה התשובות ל"מה נשתנה" הן תמיד אותן תשובות. ומה אני אגיד לבני ולבתי; מה עשיתי מאז הפסח שעבר כדי לשנות?

אז אני מאחלת לכולן ולכולם חג שמח וטוב. שיהיה לכם/ן טוב בחג הזה, עם א/נשים אהובים/ות ושלא תחסרו דבר. וכאשר נסב לשולחן החג אולי נקשה קושיות חדשות ולא נסתפק באותן תשובות. כי יש רבות ורבים שעוד מחכים/ות ליציאת מצריים שלהם/ן. כי העבדות לא עברה מהעולם והחירות לא מחולקת באופן שווה.

שיהיה חלקנו עם המשנות והמשנים.

רעש עירום: שיח אלים בראי הסיפורים 2018

חלק א': שתי חביות

שינוי מתחיל כשהשתיקה נשברת. זהו המוטו שלי כמספרת סיפורים מזה שנים רבות.

במציאות בה הממשלה מתגייסת לרדוף את מי שעוד מתעקשים לדבר על הכיבוש, אין ספק שהזכות לדבר ולהביע, להעיד ולהתנגד אינה מובנת מאליה בכלל.

השתקה יכולה ללבוש צורות שונות; גלויות ובוטות או סמויות אך לא פחות מסוכנות. לכן מאמצים לשינוי חברתי חייבים להיאבק נגד השתקה על כל צורותיה.

אבל לפעמים שינוי מצריך גם שקט. שייפסק כבר הרעש הרעיל והאלים של שיח שהוא משחק סכום אפס.

זוכרים את המשל של קרילוב על שתי החביות, האחת ריקה והשנייה מלאה בשמן משובח או יין ישן וטוב? שתי החביות מתגלגלות במורד הרחוב; הריקה מהר וברעש גדול והמלאה בשקט ובכבדות. מוסר ההשכל של המשל היה שהריקנות היא פזיזה ורועשת ואילו החכמה העמוקה היא שקטה וכבדת ראש.

אבל אצלנו, כל יום יש "חגיגה" תקשורתית חדשה בעקבות איזו אמירה בוטה, גזענית או פוגענית. מסתבר שרעש זה טוב לחשיפה. דיבור שקט ומדוד נעלם ברעש הגדול מסביב ומה שצף ועולה בכותרות העיתונים הן האמירות הפשטניות, הגזעניות, מלאות שנאה ושטנה ועם אפס סובלנות לכל דעה אחרת. בקיצור, מה שנשאר לנו זה קרב אגרופים מילולי שכולו מכות זולות מתחת לחגורה.

החבטות הזולות והרועשות הללו מעוררות בעיקר שני סוגים של תגובות: תשואות סוערות או זעם קדוש; שמחה לאיד ("סוף סוף מישהו/י אומר/ת את הדברים כפי שהם") או קריאות בוז. אה, וכמובן, קריאות לגינוי או גינוי בחצי פה.

פרובוקציה היא אסטרטגיה חשובה; היא אמורה לטלטל, לעורר דיון סוער, להטיח בפני חברה שבעה ומרוצה מעצמה מראה שתזעזע את שביעות הרצון העצמית המנומנמת שלה. אבל כשהשיח הציבורי סביבנו מורכב מפרובוקציה אחת אחרי השנייה, מה שמתקבל הוא משחק פינג פונג של רעש ורעש נגד.

בתוך הרעש האלים מתהווה מחנה השותקים/ות; אלה שבוחרים/ות להימנע מהתייחסות לנושאים שנויים במחלוקת; שמעדיפים/ות להעלות תמונות של חתולים ואוכל ולקוות שלא ייתפסו באש הצולבת ושאף טוקבקיסט זועם לא יאחל להם מוות בייסורים קשים או אונס ברוטאלי.

בתוך הרעש, יורד עלינו שקט רע; שקט של פחד; שקט של עייפות, שקט של ייאוש.

דברים רעים קורים כשאנו נכנעים לרעש. הבריחה מזירת השיח משאירה אותה פנויה וריקה לעוד ועוד חביות ריקות המתגלגלות ברחובות התקשורת והמדיה החברתית. וכדי שהרעש יישמע מעל הרעש החביות הריקות נהיות ארסיות יותר, רועשות יותר. ומה שבאמת צריך לדבר עליו נמוג אל תוך ענן עכור של רעש.

רעש עירום חלק ב': השועל והעורב

זוכרים/ות את משל העורב והשועל? השועל, שחשק בפיסת גבינה שהייתה נעוצה במקורו של העורב, פיתה אותו בדברי חנופה לשאת קולו בשיר. העורב הנרקיסיסט התלהב כל כך מהמחשבה שהעולם אכן יתענג למשמע קולו, פצח בשיר ופיסת הגבינה נפלה הישר אל פיו המשתוקק של השועל.

המשל עוסק בעצם במפגש שבין נרקיסיזם לעורמה וחנופה ומציע שיעור מהיר בכלכלה של פוליטיקה ויחסי כוח. אמנם לעורב יש יתרון התחלתי; הוא עומד על העץ, ואילו השועל למטה. אבל השועל החכם יודע שנקודת התורפה של העורב היא שהוא אוהב לעוף על עצמו ומנצל זאת לטובתו.

אכן שיעור חשוב בניהול של יחסי כוח.

אבל המשל לא מספר לנו דבר על החיות האחרות; אלה שלא קיבלו פיסת גבינה עסיסית ורק נאלצו לשמוע את שירת העורב.

שירת העורב היא הרעש שמלווה את העסקאות שבין הצמאים/ות לפרסום לבין המחויבים/ות לרייטינג. ברעש שנוצר מסביב אנחנו מתחילים/ות להאמין שכדי להשתתף במשחק צריך להיות עורב או שועל. לספק סנסציות או לפרסם אותן.

והנה, גם אני הכותבת הגעתי לנקודה בה אני משכנעת את עצמי שהשתתפות בשיח אפשרית רק לעורבים ושועלים. לכמה רגעים גם אני מצטרפת למקהלה שמשננת את המשפט המאוס עליי ביותר: "זו דרכו של עולם".

לא, זו לא דרכו של עולם. יש לנו זכות ויכולת לבחור אם להצטרף למעגלי הרעש או לפרק אותם.

וצריך לפרק את מעגל הרעש; צריך לייצר סוגי שיח חדשים ואחרים גם סביב המחלוקות הקשות והמרות ביותר; צריך ליצור מרחבים בהם אפשר לדבר על מה שלא עושה מספיק רעש כדי להגיע לכותרות.

פירוק הרעש דורש מאתנו מחויבות לבטא מורכבות ולהקשיב לה; הוא דורש כוונה ונכונות לנהל דו שיח. פירוק הרעש דורש נכונות לתת ביטוי מדויק וכן לקולות השונים שקיימים בנו. הוא דורש לא להיכנע לדרישה להגיד הכל במשפט אחד חד ובוטה. הוא דורש לצאת לפעמים נגד "השבט".

פירוק הרעש דורש מאתנו עבודה קשה והימנעות מודעת מסיפוקים מידיים. פירוק הרעש דורש מאתנו לפתח שפה אחרת. פירוק הרעש דורש קצת שקט.

אני חורגת ממנהגי הפעם ומסיימת בשיר של משורר מוכר מאוד, חיים גורי. אני בוחרת להביא את השיר הזה כי אני חבה למחברו תודה גדולה. על ההתעקשות שלו לשיח מורכב, רב ממדי, שיש בו גם תוכחה וגם חמלה לקיום האנושי. אני אוהבת ומעריכה אותו על ההתמדה שלו ביצירת שירה שתמיד אומרת עוד, שמחלחלת בשקט, שאוחזת בשולי הבגד ותובעת השתהות, הקשבה והתבוננות.

אני והשקט/חיים גורי

שמעתי על השקט
לא פגשתי בו עדיין.
הוא שייך לארץ
שאת שמה איני יודע.
הוא קשור בעיר
שלא עברתי ברחובה
הוא שוכן בבית –
לא נשענתי בחלונותיו.

נדמה לי כי השקט הוא ככלות.
ואני בטרם. כמו רעב.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות
ואני בטרם כמו רעב.

והנה השיר גם בלחן ובביצוע של יוני רכטר

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=395&wrkid=16013

حول الحكمة وإحساس المراعاة

ربّما وُلدتُ امرأة، وربّما، كما تقول سيمون دي بيفوار، أصبحت امرأة. سواء أكان هذا ما حصل أم ذاك، فإنّ كَوْني امرأة يشكّل مركّبًا مركزيًّا للغاية في الفسيفساء التي تَنْبَني منها هُويّتي الشخصيّة وهُويّتي الفرديّة. إنّها العدسة التي أتأمّل نفسي والعالم من خلالها.

الكتابة حول الهُويّة النسائيّة في عصر ما بعد الحداثة قد تكون "دَقّة قديمة"، أو عملًا انتهت صلاحيته، وبخاصّة بعد أن قامت جوديت باتلير بزعزعة عالَمنا بفكرتها القائلة إنّ الهُويّة الجندريّة هي ضرب من الإنشاء الاجتماعيّ، ونوع من التمظهر، أكثر من كونها أمرًا "طبيعيًّا". حقًّا، هذا صحيح؛ ففي الخطابات النسويّة يبدو أنّ الانشغال بالهُويّة النسائيّة يقف على حافة منزلق أملس يُفضي صوب الماهِيَويّة (الجوهرانيّة)، وصوب إنشاءات اجتماعيّة، وتنميطات رجوليّة ونسائيّة نسعى نحن النساء للابتعاد عنها.

لكن في معمعان هذه المنزلقات الملساء، أتلمس لنفسي حقّ تعريف هُويّتي كامرأة في الفضاءات المختلفة التي أتحرّك وأعمل فيها.

هُويّتي كامرأة قِوامها شذرات من التاريخ النسائيّ المتواصل؛ سلالة متواصلة من الساحرات والحكواتيّات، والمزارِعات والمطبِّبات، والنساء الكاتبات والمفكِّرات، والطاهيات والمغنّيات، والنساء اللواتي يحملن القلم، نساء يُدْنين طفلًا نائمًا إلى حضنهنّ، وأخريات يحاربن ويكافحن في سبيل مستقبل أفضل. قِوامها كذلك جدّتاي المرحومتان، وأمّي (أطال الله عمرها)، وأخواتي بالولادة وأخواتي اللواتي أدنيتُهنّ إليّ عبْر السنين. تتغذّى هُويّتي وتنمو من اللقاء اليوميّ مع أحبّائي. وقِوام هُويّتي كذلك نساء لم ألتقِ بهنّ قَطّ، أو قابلتهنّ من على صفحات الكتب، وفي الصور والحكايات. قِوامها نساء من لحم ودم وأخريات من الأساطير.

وفي الأشهر الأخيرة تبيّن لي أنّ هُويّتي "ترضع" كذلك من نساء ليبيريا البطلات الباسلات.

قبل عامين، تعرّفت للمرّة الأولى على شريط مصوّر يوثّق نضال نساء ليبيريا المسلمات والمسيحيّات من أجل إحلال السلام ووقف الحرب الأهليّة الدمويّة في بلادهنّ. فيلم Pray the Devil Back to Hellيشكّل جزءًا من سلسلة أفلام وثائقيّة حول النساء كصانعات سلام في أرجاء العالم، في صراعات دمويّة ومرّة.

وفّر لي نشاطي في حركة "نساء يصنعن السلام" فرصةَ مشاهدة هذا الفيلم مرّة تلو المرّة في العروض التي تقيمها الحركة في أنحاء البلاد. أكتشف فيه مواطئ قدم جديدة وتنحفر هذه الجملة أو تلك في ذاكرتي، وتقضّ صورةٌ من الصور مضجعي. لكن في كلّ مرة أشاهده، يتعزّز إيماني بالروح الإنسانيّة التي تحمل معها قدرة هائلة على الرأفة، والحكمة الفائقة، والاصطبار النفسيّ حيال القسوة التي لا توصف.

بعد كلّ عرض للفيلم، نُجري نقاشًا ومحادثة مع الجمهور. كل ّمحادثة تحمل خصوصيّة وتتباين عن غيرها، وفي كلّ مرّة تطفو على السطح أفكار ومدركات جديدة.

عدت قبل عدّة أسابيع من عرض في الملجأ الصغير والدافئ التابع لمسرح "ماشو- ماشو" للتغيير الاجتماعيّ. كانت تلك ليلة مقدسيّة باردة، فوجدتُني والمشاعر تطغى عليّ أشرع بالكتابة عن المعرفة، النسائيّة منها.

وجدتُني ألهو بتفكيك وإعادة تركيب أمور متضادّة اعتدنا على تقبُّل "صحّتها": الرجولة مقابل الأنوثة؛ العقل مقابل الوجدان؛ العقلانيّة مقابل الممارسة الاندفاعيّة؛ الحراك مقابل الحياد؛ القوّة الجسميّة مقابل الطراوة والنعومة. لهوت كما تعلّمت بشقّ الأنفس من جاك دريدا الذي كان يتناول أزواج كلمات ويفكّكها إلى حين تصبح هذه الكلمة تلك، وتصبح تلك هذه.

غنّت نساء ليبيريا وبكَيْن، ورقصن وتعانقن وصولًا إلى اتّفاقيّة السلام وتأسيس حكومة منتخَبة في انتخابات حرّة ونزيهة وديمقراطيّة. وقفن تحت الشمس الحارقة والأمطار الغزيرة، ولم يبرحن مواقعهنّ. عملن في صفوف الأولاد الجنود على نزع السلاح، وقمن بعمل مجتمعيّ وسياسيّ يشكّل مصدرَ إلهام للجميع. وفي اللحظات الحرجة، قمن بتوظيف الخوف من اللعنات…

كشفت نساء ليبيريا بحكمة ورباطة جأش عن بؤس القسوة، وعن حدود القوّة الجائرة والغاصبة والناهبة. فضحن الطمع والنهب والجشع والطمع وشهوة التسلّط التي اختبأت من وراء خطابات قادة الميليشيات المتصارعة. حاربن في سبيل إعادة الطفولة إلى أولاد وبنات ليبيريا، الطفولة التي حُرموا وحُرمن منها.

نساء ليبيريا وضّحن لي معرفة فائقة الأهمّيّة: المشاعر مَعْرفة. القدرة على التنازل والقبول بحلول وسط من أجل المصلحة العامّة هي ضرب من المَعْرفة. القدرة على وضع الاختلافات والفروق جانبًا هي ضرب من المَعْرفة. القدرة على قيادة مجتمعات محلّيّة جريحة وممزّقة ونازفة في طريق طويل ومتعرّج نحو الشفاء هي ضرب من المعرفة. قدرة العفو عمّن ارتكبوا جرائم فظيعة ضدّ الإنسانيّة هي تاج المَعْرفة. القدرة على توظيف المعتقَد الدينيّ لصالح إحلال السلام هي كذلك ضرب من المَعْرفة.

المعرفة قوّة. القوّة قد تكون ناعمة ومرنة واحتوائيّة ومدرِكة لحدودها، وقد تكون أمرًا نختار تَقاسُمَه، بغية تعزيزه.

على خطاب الأمن والحرب وإمكانيّة إحلال السلام أن يضمّ هذه المعرفة بين ثناياه. الأمن ليس حكرًا على الرجال أو المقاتلين. العكس هو الصحيح. جميعنا نملك معارف حول الأمن؛ وكذلك حول الأمن الشخصيّ، والبدنيّ، والاقتصاديّ، والجندريّ، والاجتماعيّ، والثقافيّ.

على الخطاب الذي يسعى لإحلال السلام أن يتضمّن جميع أنواع المعرفة المذكورة.

أشعر بالامتنان العميق لجميع النساء اللواتي علّمنني هذه الدروس.

وأدعوكم/نّ لمشاهدة الفيلم

رابط لموقع الفيلم: http://www.forkfilms.net/pray-the-devil-back-to-hell/

زوروا صفحة نساء يصنعن السلام على موقع فيسبوك، للاطّلاع على قائمة عروض الفيلم في أرجاء البلاد

על תבונה ורגישות

אולי נולדתי אישה ואולי הפכתי להיות אישה, כדברי סימון דה בובאר. כך או כך, להיות אישה הוא מרכיב מרכזי מאוד בפסיפס המרכיב את הזהות שלי, האישית והפוליטית. זוהי עדשה שדרכה אני מתבוננת בעצמי ובעולם.

אז אולי זה מיושן לכתוב על זהות נשית בעידן פוסט-מודרני. במיוחד אחרי שג'ודית באטלר טילטלה את עולמנו עם הרעיון שזהות מגדרית היא הבניה חברתית, סוג של מופע, יותר מאשר משהו "טבעי". אכן, בשיחים פמיניסטיים העיסוק בזהות נשית נדמה שניצב תמיד בפתחו של מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר הבניות חברתיות וסטריאוטיפים נשיים וגבריים שמהן אנו מבקשות להתרחק.

אבל בתוך המדרונות החלקלקים האלה אני לוקחת לעצמי את הזכות להגדיר באופן פעיל את זהותי כאישה במרחבים השונים שבהם אני פועלת.

הזהות שלי כאישה מורכבת מפיסות של היסטוריה נשית מתמשכת; משושלת מתמשכת של מכשפות ומספרות סיפורים, חקלאיות ומרפאות, נשים כותבות והוגות, נשים מבשלות ושרות, נשים שאוחזות בעט, נשים שמקרבות ילד ישן אל חיקן, נשים שנלחמות למען עתיד טוב יותר. היא מורכבת מסבתותיי ז"ל ואמי שתיבדל לחיים ארוכים, מאחיותיי מלידה ואלה שקירבתי אליי עם השנים. היא ניזונה ומתפתחת מהמפגש היום יומי עם אלה שלבי אוהב יותר מכל. היא מורכבת מנשים שלא פגשתי מימיי חיי, או נפגשתי איתן בין דפי ספרים, תמונות וסיפורים. היא מורכבת מנשים בשר ודם ומדמויות מיתולוגיות.

ובחודשים האחרונים למדתי שזהותי יונקת גם מנשות ליבריה האמיצות.

לפני כשנתיים התוודעתי לראשונה לסרט המתעד את מאבקן של נשות ליבריה, נוצריות ומוסלמיות, להשכין שלום ולהביא לסיומה של מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם בארצן. הסרט, Pray the Devil Back to Hell, הוא חלק מסדרה של סרטים תיעודיים על נשים כמשכינות שלום ברחבי העולם, בסכסוכים מרים וקשים.

הפעילות שלי בתנועת נשים עושות שלום העניקה לי הזדמנות לצפות סרט שוב ושוב, במסגרת הקרנות שעורכת התנועה ברחבי הארץ. כל צפייה בסרט חושפת פרט חדש, משפט שנחרת עמוק בזיכרוני או תמונה שטורדת ומבריחה את שנתי. אך כל צפייה בסרט גם מחזירה לי את האמונה ברוח האנושית כבעלת יכולת לחמלה עצומה, לחוכמה גדולה ולחוסן נפשי אל מול אכזריות שלא תתואר.

אחרי כל הקרנה של הסרט אנו מקיימות דיון ושיח עם הקהל. כל שיחה היא מיוחדת ושונה, ובכל מפגש עולות תובנות ומחשבות אחרות.

בלילה ירושלמי קר, לפני כמה שבועות, שבתי מהקרנה של הסרט במקלט הקטן והחמים של תיאטרון משו משו לשינוי חברתי, ומצאתי את עצמי, נרגשת, מתחילה לכתוב. לכתוב על ידע. על ידע נשי.

מצאתי את עצמי משחקת עם פירוק והרכבה מחדש של ניגודים שלמדנו לקבל כ"נכונים"; גבריות מול נשיות, שכל מול רגש, רציונליות מול אימפולסיביות, אקטיביות מול פסיביות, כוח פיזי מול רוך. שיחקתי כמו שלמדתי בעמל רב מז'ק דרידה, שהיה לוקח צמדי מילים ומפרק אותן עד שהאחת הייתה לשנייה ולהיפך.

נשות ליבריה שרו ובכו, רקדו וחיבקו כל הדרך עד להסכם השלום ועד לכינונה של ממשלה נבחרת בבחירות דמוקרטיות. הן גם ניצבו בשמש הקופחת ובגשם, ישבו ולא זזו, פישרו בין הצדדים היריבים מאחורי הקלעים כאשר חשבו שכל אלה לא משיגים את המטרה. הן פעלו בקרב ילדים-חיילים לפירוק הנשק ועשו עבודה קהילתית פוליטית מעוררת השראה. וברגעי מבחן, הן עשו שימוש באימת הקללה…

נשות ליבריה חשפו בחוכמה ובסבלנות את העליבות של האכזריות ואת גבולותיו של הכוח החומס, האונס, הבוזז. הן חשפו את החמדנות, בצע הכסף, תאוות הכוח והשלטון שהסתתרו מאחורי הרטוריקה של מנהיגי הפלגים היריבים. הן נלחמו כדי להשיב לילדות ולילדים של ליבריה את הילדות שנגזלה מהם/ן.

נשות ליבריה זיקקו בשבילי תובנה חשובה עד מאוד; רגש הוא ידע. היכולת לוותר ולהתפשר למען טובת הכלל היא סוג של ידע. היכולת להניח בצד חילוקי דעות והבדלים, היא סוג של ידע. היכולת להוביל קהילה פצועה, קרועה ומדממת בדרך ארוכה ומפותלת להחלמה היא סוג של ידע. היכולת לסלוח למי שביצעו פשעים איומים נגד האנושות היא סוג של ידע נשגב. היכולת לרתום אמונה דתית לטובת השכנת שלום היא סוג של ידע.

ידע הוא כוח. כוח יכול להיות רך וגמיש ומכיל ומודע לגבולותיו. כוח יכול להיות משהו שאנו בוחרות לחלוק בו, כדי להעצים אותו.

השיח על ביטחון, על מלחמה ועל האפשרות של שלום חייב להכיל בתוכו את הידע הזה. ביטחון אינו עניין לגברים בלבד או ללוחמים בלבד. להיפך, לכל אחת ואחד מאתנו יש ידע על ביטחון; על מהו ביטחון אישי, פיזי, כלכלי, מגדרי, חברתי ותרבותי.

שיח ששואף להשכנת שלום חייב להכיל את כל סוגי הידע הללו.

אני חשה הכרת תודה גדולה לכל הנשים בחיי שלימדו אותי את השיעורים הללו.

ואני מזמינה אתכם/ן לצפות בסרט.

קישור לאתר הסרט: http://www.forkfilms.net/pray-the-devil-back-to-hell/

לרשימת הקרנות הסרט ברחבי הארץ בדף הפייסבוק של נשים עושות שלום:

או באתר התנועה: http://womenwagepeace.org.il/category/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/

שיר אחד ועמידה בפיתוי

לפני כשנה סיימתי מסע שנמשך כמעט תשע שנים; כתיבת עבודת תזה לתואר מוסמך בלימודי תרבות שעסקה בסוכנות הפוליטית של שירה. זה היה מסע שהחל אי שם בילדות ספוגה בשירה, נמשך בשנים של אקטיביזם ועשייה לשינוי חברתי והתפתח לניסיון מהוסס לשוב אל לימודים אקדמיים בחיפוש אחר חיבור אפשרי בין ההגות לפרקטיקה; אחר הקשר שבין ידע שנולד בעשייה בשטח לזה הטמון בין כריכות ספרים. במילים אחרות, אני חושבת שראיתי במלאכת כתיבת התיזה דרך לשלב בין מרכיבים שונים בזהות שלי; בין האקטיביסטית לחוקרת; בין זו השקועה עד מעבר לראשה בעשייה יומיומית, לבין זו המבקשת מדי פעם להתבונן במבט רחב על הטקסטים שנוצרים מסביב. הכתיבה האקדמית חייבה אותי למצוא בהגות ובביקורת תימוכין לתחושה שליוותה אותי מיום שעמדתי על דעתי; ששירה היא חשובה. שיש לשירה דברים חשובים להגיד על הקיום שלנו, כיחידים/ות וכחברה.

אני אוהבת בשירה את המורכבות שלה; את השיחות שהיא יודעת לעורר. אני אוהבת בשירה את היושרה שלה ואת החמקמקות שלה. המפגש עם שיר שאני אוהבת הוא כמו מתנה. כך הרגשתי כאשר מרזוק אלחלבי, משורר, הוגה ואיש עשייה, שלח לי לפני כמה חודשים את שירו המובא כאן בהמשך. הנחתי את השיר קרוב אליי ונתתי לו לנשום. חיכיתי לרגע שיהיה לי זמן לכתוב עליו בנחת. אבל שעת הנחת בוששה לבוא והשיר המשיך להלך עמי. עד לרגע זה.

בכתיבה על סוכנות פוליטית של שירה יש פיתוי גדול לגייס אותה למטרה פוליטית אחת. הבטחתי לעצמי לעמוד בפיתוי הזה. החלטתי שמוטב לא לומר יותר מדי ולתת לשיר לדבר. להניח לכל קוראת וקורא למצוא בו את פניו או פניה. לכן אסתפק בכך שאומר שהשיר הזה אהוב אליי כי הוא מישיר מבט. הוא מחזיר למילים את המשמעות העמוקה שלהן. ואולי, כאשר אנו זוכרים שוב את משמעותן העמוקה והטעונה של מילים, ננהג בהן ביתר כבוד.

תַּרְמִית!/ מַרְזוּק אַלְחָלַבִּי

מערבית: ד"ר נַבִּיל טַנּוּס

תַּרְמִית! 1

אַף לֹא אֶחָד יֵלֵךְ לְגֵיהִנּוֹם

אוֹ יִשָּׂרֵף

אַף לֹא אֶחָד יֵלֵךְ לְגַן עֵדֶן

אַף לֹא אֶחָד יָשׁוּב,

אַף לֹא יְפֵיפִיָּה מַמְתִּינָה

אַף לֹא חֶסֶד יִשְׂרֹר

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית לְשׁוֹנִית

תַּרְמִית!2

אַף לֹא אֶחָד עָלָה הַשָּׁמַיְמָה

אַף לֹא אֶחָד הוּעַף בִּיעָף בַּלַּיְלָה

אַף לֹא אֶחָד הָלַךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם

אַף לֹא אֶחָד שָׁב מִן הָאַיִן!

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית בַּדִּקְדּוּק

בְּשִׁיּוּם הַנּוֹשֵׂא/הַפּוֹעֵל וְהַפְּעָלִים!

תַּרְמִית!3

אַף לֹא אֶחָד מְרַצֶּה אֱלֹהָיו

אַף לֹא אֶחָד יִמְרֶה פִּיו

אַף לֹא אֶחָד יִזְכֶּה בַּחֲסָדָיו

אַף לֹא אֶחָד יִשְׁכְּחֵהוּ

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית הַשֵּׂכֶל

בַּנְּפָשׁוֹת הַחֲלוּשׁוֹת!

תַּרְמִית!4

אַף לֹא אֶחָד נוֹפֵל חָלָל,

כֻּלָּם נִרְצָחִים

אֵין שׁוּם מָוֶת יָפֶה

מְכֹעָר הוּא כָּל מָוֶת

אֵין שׁוּם גְבוּרָה בַּמָּוֶת הזֶַּה

הִיא תִּכְסוּס הַמִּלִּים בַּמָּוֶת בִּכְדִי كل ما في الأمر خدعة لغوية

תַּרְמִית!5

אַף לֹא אֶחָד מְסַרְטֵט לְךָ אֶת הַגְּבוּלוֹת

אַף לֹא אֶחָד יַעֲמִיד לְךָ אֶת הַמֹּאזְנַיִם

אוֹ הוֹגֵן יִהְיֶה כְּלַפֶּיךָ,

אַף לֹא אֶחָד יִקְבַּע אֶת קִצְּךָ

כָּל הָעִנְיָן הוּא שָׁעוֹן יָשָׁן

אֲשֶׁר נִפְלָט מִמֶּנּוּ הַזְּמַן

خدعة!/ مرزوق الحلبي

خدعة! 1

ما مِن أحد يدخل النارَ

أو يحترق

ما مِن أحد يذهب إلى الجنة

ما من أحد يعود،

ما من حوريةِ تنتظر

ما من نعمة تسود

كل ما في الأمر خدعة لغوية

خدعة! 2

ما مِن أحد صعد إلى السماء

ما مِن أحد سرى

ما مِن أحد مشى على الماء

ما مِن أحد عاد من الغيب!

كل ما في الأمر خدعة في النحو

في تسمية الفاعل والأفعال!

خدعة! 3

ما مِن أحد يُرضي ربّه

ما من أحد يعصاه

ما من أحد يحظى بنعمته

ما من أحد ينساه

كل ما في الأمر خدعة العقل

في النفوس الضعيفة!

خدعة! 4

ما من أحد يستشهد،

كلّهم يُقتلون

ما من موت جميل

كل موت بشع

ما من بطولة في هذا الموت

إنها احتيال الكلام على موت سُدى

خدعة! 5

ما من أحد يرسم لك الحدود

ما مِن أحد ينصب لك الميزان

أو يُنصفك،

ما من أحد يكتب لك أجَلَك

كل ما في الأمر ساعة قديمة

ينزرب منها الوقت

**************

היופי בעיניי המתבוננת: על אוהל צום איתן

שנה חלפה מאז המלחמה הארורה של הקיץ שעבר, וכבר התחלנו לקוות שהקיץ הזה – למעט השרב המעיק – יעבור בשקט יחסי. אבל אז בא פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים והרצח של שירה בנקי ז"ל בת ה-16 ופיגוע השריפה בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא שגבה עד כה את חייהם של עלי בן השנה וחצי ושל אביו סעד. ומעגל השנאה והנקם ממשיך ודורש את ליטרת הבשר שלו ולא באה מנוחה והחמלה מדירה רגליה.

ולאחר מעשי השנאה מגיע גל הגינויים – האמתיים ואלה הנאמרים בחצי פה ושמינית לב – ולצדם תועפות של כאב וזעזוע, וצורך במפגש ובשיח, ושוב גינויים בחצי פה וניסיונות של פוליטיקאים למיניהם להתעקש על תחושת עליונות מוסרית (אצלנו מוקיעים טרוריסטים וכו') במרחב הכואב והמדמם הזה, שמשתוקק לקצת פחות צדקת דרך וקצת יותר חמלה וקצת יותר יושרה.

ואט אט חיי הציבור חוזרים למסלולם והמשפחות השכולות נותרות יותר ויותר לבד עם הכאב והאובדן ושברי החיים שצריך כעת לאסוף. כל כך מהר החיים כאן שבים למסלולם ושלל נרות הנשמה והודעות ההשתתפות באבל המשפחות נמוגים אט אט. התקשורת שוב מתעניינת יותר במלחמות בין אובמה לנתניהו על לבם ותמיכתם הפוליטית של ראשי הקהילה היהודית בארה"ב, מאשר באלה אשר מתעקשים ומתעקשות בתוך הטירוף הסובב אותנו לייצר איים של קשב, של שיחה, של התקרבות. מהר מדי, הזוועות של שבוע שעבר מפנות מקומן לזוועות חדשות, כמו אונס קבוצתי אכזרי של אישה צעירה בדרום תל-אביב. אפילו מותו של סעד דוואבשה, אביו של עלי הפעוט והקורבן השני של פיגוע השנאה בכפר דומא לא מעורר זעזוע.

מפחיד כמה מהר מכסה אבק היום יום על הפצעים הטריים.

ובשל כך, אני שבה לפקוד את אוהל צום איתן של תנועת "נשים עושות שלום" בה אני חברה מיום הקמתה. אני שבה ופוקדת את האוהל כי שם אני מוצאת שוב ושוב את החמלה, את היכולת האנושית לסלוח ולהילחם בשנאה, את היכולת לשוחח בלי לטרוק דלתות, את היכולת לשיר יחד שירי שלום ותקווה בלי טיפה של ציניות ומתוך כוונה גדולה.

נערה הייתי וגם בגרתי, ויש באמתחתי הומור בריא ויכולת מפותחת לסרקזם ומידה נכונה של רשעות שנונה ובלתי מזיקה בעיקרה. וכמובן שאני יודעת שטבעת של נשים חבוקות ושרות לא תביא כאן לבד את השלום. אבל זו התחלה וזה בעיקר סירוב עיקש להיכנע לייאוש; זו הזמנה לצאת מהרפיון, מההדחקה, לצאת מהאדישות, ולעשות מעשה. וכמו שאמרה מרגרט מיד, הנחישות הזו, המסירות הזו, אי הנכונות לוותר ולהיכנע לייאוש, הם הדברים היחידים שאי פעם עשו הבדל בעולם.

יש ימים בהם פוקדים ופוקדות את האוהל א/נשים מפורסמים/ות; חברי וחברות כנסת, שרים/ות, מוזיקאים ונשות קולנוע, סופרים וסופרות. ויש ימים בהם אנו יושבות שם עם עצמנו, נשים, יהודיות, ערביות, דתיות וחילוניות, מבוגרות וגם צעירות, מכל רחבי הארץ. לפעמים יש הסכמות ולפעמים מחלוקות, לפעמים המפגש מסתיים בשירה משותפת ותמונה קבוצתית מחויכת למצלמה, אבל מה שיש בעיקר זה שיח שמתעקש לחפש דרכים חדשות.

כבר קראו לנו בכל שם אפשרי: הזויות, נאיביות, סתומות, פתטיות וגם בלות, בלתי מסופקות ועוד כהנה וכהנה. הכל כבר נאמר ועוד יותר מזה. נערה הייתי וגם בגרתי וכבר ממש לא אכפת לי להיות דביקה, פתטית, הזויה ונאיבית, וגם את בלותי המלבלבת הרווחתי ביושר. כאישה אני יודעת שהרוע לא יותר מתוחכם מהטוב, הייאוש לא יותר חכם מהתקווה, הציניות לא יודעת שום דבר שהאמונה בטוב לא יודעת.

שלחו אותנו לעזה ולרמאללה, אמרו לנו שאנחנו מכוונות את העשייה שלנו לכתובת הלא נכונה. "אנחנו" רוצים שלום, זה "הם" שלא. זו טענה ראויה שצריך להקשיב לה ולתת לה מענה אמיתי. מה שלמדתי באוהל, משיחות עם נשים וגברים שבאו לבקר, לתמוך, לשוחח, הוא משהו חשוב, גם אם לא חדש; בשני הצדדים יש מי שרוצים באמת לפתור את הסכסוך בדרך של הסכם הדדי ומכבד והם לדעתי הרוב. בשני הצדדים יש א/נשים מעוררי/ות השראה שידעו אובדן ושכול ומצאו את הדרך לסלוח, לא לשנוא, להושיט יד. וכן, בשני הצדדים יש מי שמרוויחים כנראה מהסטטוס קוו, מהכוח הפוליטי שהם שואבים מהקיפאון בתהליך המדיני ובהסלמה באלימות. בשני הצדדים יש פחד וחוסר אמון, וזה מובן. פחד משתק ומאבן ומעוגן במציאות בלתי נסבלת של אלימות ונקמה, ושוב אלימות ועוד נקמה.

אבל הביקורת לא באה רק מבחוץ, ולא רק מימין. גם משמאל יש ביקורת, בעיקר על הניסיון של התנועה להיות פוליטית מבלי לדבר על הכיבוש. איך אפשר להיות פוליטית ולא לדבר על הכיבוש? אישית, כמובן, אני מסכימה. להיות פוליטית בשבילי זה לדבר על מציאות פוליטית של כיבוש. ובכל זאת, מיום שהצטרפתי לתנועה לא זו בלבד שלא התניתי את חברותי בכך שהתנועה תביע התנגדות ציבורית לכיבוש, אלא אף הסכמתי שאי התייחסות לכיבוש היא מהלך אסטרטגי נכון, גם אם לפעמים היא גורמת לי לכאבי בטן. לנשים כמוני, המתנגדות לכיבוש ואומרות זאת, יש מרחבים להיות פעילות. בתנועה שלנו רצינו ליצור מרחב אחר, מכיל יותר, מגוון יותר, גם בעבור נשים שלא חשות נוח עם הזיהוי האידיאולוגי הזה, אבל עדיין מאמינות שהדרך היחידה לפתרון המצב היא בדרך של הידברות והשגת הסכם מדיני. הנשים הללו – גם אם יש ביני לבינן מחלוקות פוליטיות קשות – הן מבחינתי שותפות לדרך.

האם תמיד נוח לי עם זה? ודאי שלא. אבל להיות חלק מתנועה זה גם להשלים עם זה שהתנועה אינה מייצגת אותי באופן מלא ושלם כל הזמן. לשם כך יש לי הקול האישי שלי ויש לי היכולת והפריבילגיה שאינה מובנת מאליה – להשמיע את הקול שלי בדרכים שאבחר. להיות חלק מתנועה זה לגלות את הרווח – וגם את אי הנוחות – שבהקשבה למי שאינה חושבת בדיוק כמוני. להיות חלק מתנועה זה להבין שהדבר היחיד שאי פעם חולל שינוי אמיתי ועמוק זה עשייה משותפת של א/נשים שיש להם/ן חזון משותף. להיות חלק מתנועה זה להקשיב לזו שלצדי, להבין שהיא אומרת את הדברים אחרת ממני, ולהבין שזו המשמעות של תנועה. הכוח שלנו הוא בריבוי, לא באחידות.

היופי, כך אומרות, הוא בעיניי המתבוננת. ואני מוצאת באוהל צום איתן יופי וחמלה שנוסכים בי כוח להמשיך הלאה.

כאב, זיכרון ותקווה

הימים הלאה, שבין יום השואה ועד יום הנכבה, ימי אביב השזורים בחורף המסרב להיפרד.
ואלה הם ימים של זיכרון קולקטיבי וזהויות קולקטיביות ומתח אישי שנובע מהילוך זהיר בין זהויות והשתייכויות.
לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף בטקס הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ההזמנה הזו, שריגשה אותי מאוד, גם חייבה אותי לחפש ולמצוא את הקול שלי בהקשר של מעמד קולקטיבי.
מלאכת הכתיבה, כרגיל, הייתה רצופה כתיבות ומחיקות, מתוך מודעות עמוקה לדברים השייכים למעמד לבין אלה השייכים לי. אבל דבר אחד היה לי ברור; אני כותבת כאישה, ואני רוצה להביא קולות של נשים אל המעמד הזה, כי לנשים יש דברים חשובים לומר על אובדן וזיכרון ועל הנפש הנקרעת מרצון.
הנה הדברים שנשאתי בטקס ההבדלה. על הבמה היו איתי לא רק סבתי ואמילי דיקנסון, שאותן בחרתי לצטט, אלא עוד נשים רבות, הנושאות בנפשן סיפורים של כאב, זיכרון ותקווה לעתיד טוב וצודק יותר.

כאב, זיכרון ותקווה

"אין חגים קבועים לנפש", אמרה סבתי עליה השלום, גילה גורי. משפט קצר בן ארבע מילים הטומן בחובו חוכמה והבנה עמוקה של הנפש האנושית, שאינה כפופה למחזוריות של לוח השנה. האמרה הזו של סבתי מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות; המעבר מהתייחדות עם זכר הנופלים לחגיגות של שמחת העצמאות והריבונות. זהו מעבר קשה, מפני שלנפש יש קצב משלה והיא אינה יכולה לכאוב או לשמוח על פי המחזוריות של השמש הזורחת ושוקעת.
"אחרי כאב גדול, משתררת תחושה רשמית", כתבה אמילי דיקנסון בשירה הנפלא, על תחושת הכאב המאבנת, המקפיאה, הגורמת ללבנו להישבר. זהו כאב האובדן; זהו הצער על לכתו של היקר לנו מכל, זהו יגון הגעגוע שלעולם אינו בא על סיפוקו . וביום הזה, אלה אשר איבדו את היקרים להם מכל חווים את הכאב הזה אולי ביתר שאת. ביום הזה אנו נדרשים לזכור את הנופלים, אך גם את אלה שנושאים בלבם בכל יום ובכל רגע את הכאב ואת הזיכרון. במעמד ההבדלה הזה אנו נדרשים להכיר בכך כי יש בקרבנו רבים אשר בעבורם הזיכרון – בין אם טרי או כזה הנישא שנים רבות – נמשך ומתמשך גם כאשר תם הטקס וזיקוקין בשלל צבעים מאירים את השמיים.

סבתי, גילה גורי ז"ל
ועוד אמרה סבתי גילה, כי "אנו חיים כל עוד חיים אלה הזוכרים אותנו". הזיכרון הוא דרכנו להותיר את הנופלים עמנו, לשאת אותם אתנו. הזיכרון מעורר ביתר שאת את כאב האובדן, אך באותה נשימה הוא משמר את האהבה שרחשנו לאלה שהלכו מאתנו כרגש חי ופועם.
השעה הזו מסמנת את המעבר מזיכרון לתקווה, מכאב האובדן להתרגשות החגיגות. הלב האנושי הוא השריר החזק מכולם. הכאב מאבן ומקפיא אותו, עד כי הוא חושב להישבר. השמחה, האהבה והתקווה מרחיבות את הלב עד אין גבול. במעמד ההבדלה הזה, אנו דורשים מלבנו להתכווץ בכאב הזיכרון ולהתרחב באהבה ובתקווה; במעמד ההבדלה הזה אנו מבקשים מלבנו להכיל בתוכו את המכאיב ואת המרחיב. הלב מסוגל לכך, אנו מסוגלים לכך, ומעמד ההבדלה הזה נועד לאפשר לנו כקהילה לעשות יחדיו את המעבר המורכב הזה.
ברגעים הללו, במעמד ההבדלה בין קודש לקודש, אנו זוכרים את הנופלים ומתחייבים בפניהם לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להבטיח כאן חיים של תקווה ושלום, חיים שהחמלה שורה עליהם.

המלך כסוכן כאוס

סטוריטלינג זה הרבה יותר משיתוף סיפורים, כפי שיודע.ת כל מי שעוקב.ת אחר הבלוג הזה. מהימים הרחוקים בהם סיפורים עברו מפה לאוזן, מכפר לעיר וכן הלאה, הם היו ועודם דרך לעורר מודעות ושיח פוליטיים. וכבר בימים ההם ידעו אבותינו ואמותינו הקדומים לזהות שליטים שזורעים כאוס, מציתים מדון וריב וזורעים שנאה ופחד. אז הפעם, סיפור "המלך על המרפסת", או סוכן כאוס. נשמע מוכר?

סטוריטלינג זה הרבה יותר משיתוף סיפורים, כפי שיודע.ת כל מי שעוקב.ת אחר הבלוג הזה. מהימים הרחוקים בהם סיפורים עברו מפה לאוזן, מכפר לעיר וכן הלאה, הם היו ועודם דרך לעורר מודעות ושיח פוליטיים. וכבר בימים ההם ידעו אבותינו ואמותינו הקדומים לזהות שליטים שזורעים כאוס, מציתים מדון וריב וזורעים שנאה ופחד. אז הפעם, סיפור "המלך על המרפסת", או סוכן כאוס. נשמע מוכר?

המלך סוכן הכאוס. איור: דניאל גורי-דה לימא

פעם אחת, בממלכה רחוקה, עמד לו מלך אחד על מרפסת הארמון עם יועצו ואכל פת בחמאה ודבש. מתחת למרפסת הארמון, ברחוב השוקק אדם, מיהרו אנשים לעמל יומם ולענייניהם. היה זה יום חם וטיפות של חמאה ודבש זלגו אל הרחוב ויצרו שלולית קטנה ושמנונית. "אולי כדאי שנשלח מישהו לנקות את זה", הציע היועץ. "אין צורך", השיב המלך, "זו לא הבעיה שלנו". אלא שאז עבר ברחוב רוכל עם עגלה עמוסה בסחורה והחליק על שלולית החמאה והדבש. העגלה התהפכה, הסחורה התפזרה לכל עבר והבלגן חגג. "אולי בכל זאת נרד ונעשה שם סדר", הציע שוב היועץ. "לא, זו לא הבעיה שלנו", השיב המלך. ברחוב למטה החלו האנשים להאשים זה את זה בבלגאן שנוצר; חילופי קללות הפכו לחילופי מהלומות ומשם הדרך לתגרה המונית הייתה קצרה. מספרים שהתגרה הזו נמשכת עד עצם היום הזה; זורעת שנאה, הרס וחורבן.

וזהו. לא עוד מילה של פרשנות. צריך לתת לסיפורים לצאת לעולם ולעשות את העבודה שלהם.

"ומה עם…" הוואטאבאוטאיזם, קווים לדמותו

פעולה לשינוי חברתי ופוליטי היא מלאכה של אהבה וסבלנות. וגם כמובן של זעם קדוש ותסכול. אבל בסופו של דבר זה חוזר לאהבה וסבלנות. עבודה מתמשכת לשינוי חברתי היא גם בחירה מרצון ומדעת לפעול לא פעם מהשוליים; להתעקש לטלטל ולעורר את הסדר הישן והרדום של הדברים ולהקים עלייך את בעלי הכוח והשררה שרוצים שהדברים יישארו בדיוק כפי שהם וימשיכו לשרת את האינטרסים שלהם.

לפעול לשינוי חברתי ופוליטי פירושו גם להיתקל פעם אחר פעם בתרגיל "שתי העוולות המקזזות זו את זו". הוא קל לזיהוי. לא פעם זה מתחיל במילים: "ומה יש לך להגיד על…" התרגיל הזה מופעל תדיר כדי להדוף עובדות על עוולות או אי צדק שנתפסים כבעיה של א.נשים אחרים.ות, כלומר, "זו לא הבעיה שלנו".

שתי עוולות לא מתקנות זו את זו, אבל הן אחלה תירוץ

דוגמאות לא חסרות. התקשורת והמדיה החברתית מזמנות כאלה מידי יום ביומו. הנה כמה:

"ביבי הסית נגד אזרחים ערבים? ומה יש לך להגיד על… השלימו את שם הגזען התורן לאותו שבוע (ובמילים אחרות, לא באמת אכפת לי משיח גזעני ומסית, כל עוד הוא לא פוגע בי)

"יש אפליה נגד נשים בישראל? ומה יש לך להגיד על מצבן של נשים בסוריה או בסעודיה"? (כן, כי מהנשים בסוריה ממש אכפת לך, ובגלל זה אין לך זמן לדאוג בקשר לאי שוויון מגדרי בישראל).

או הציוץ הזה למשל, לאחר שפלסטיני חף מפשע בן 80 מת במהלך מעצר: https://did.li/Qk7Hw

אני יכולה להמשיך, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. מוזמנים.ות להוסיף את הדוגמאות החביבות עליכם.ן

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

"ומה עם…" הוואטאבאוטאיזם, קווים לדמותו

שתף