יכול להיות כאן אחרת. תתעוררו
מערכת הבחירות הנוכחית, כמו זו שלפניה, מתאפיינת בשיח רעיל, אלים ומסית. בכל פעם שנדמה לנו שהיא הגיעה הכי נמוך שרק אפשר – שקרים, מניפולציות, הפחדות ודה-לגיטימציה – מתברר לנו שטעינו. זה רק הולך ומתעצם. ובתוך כל הרעש והספינים, יש מעט מאוד תוכן ומעט מדי שיחות על מה שחשוב לנו באמת: רווחה, בריאות, חינוך, איכות סביבה, שוויון או הסכם מדיני עם הפלסטינים שיביא סוף לסכסוך המדמם.
מערכת הבחירות שתגיע לסיומה ביום שלישי הבא נסובה שוב סביב נושא אחד ויחיד: “רק ביבי” או “רק לא ביבי”. כך או כך, ראש הממשלה הוא שמנהל את ההצגה. אם מערכת הבחירות הקודמת התמקדה בתחרות על מי הרג יותר פלסטינים בעזה, הרי שהפעם מנסים הטוענים לכתר מהמרכז לנצח את נתניהו, “מר ביטחון”, במשחק ההרתעה.
ואל מול כל אלה עומד חלק גדול מהציבור, עטוף בשתיקה, באדישות, בייאוש או בחוסר אמון שיכול להיות אחרת. ייתכן שגם הפעם כשני מיליון אזרחים ואזרחיות עם זכות בחירה יוותרו על הזכות להשמיע קול.
זה מדאיג וגם מקומם, אבל לא מפתיע. הציבור בכלל לא רצה את הבחירות האלה. לפי מדד השלום לחודש יוני של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב משמעותי בציבור היהודי סבור שנתניהו היה צריך להחזיר את המנדט לנשיא ולא לפזר את הכנסת ולהכריז על בחירות חוזרות. רבים מהנשאלים/ות סברו שפיזור הכנסת היה תולדה של אינטרסים אישיים.
ובניגוד מפתיע להיעדר שיח ציבורי אמיתי בסוגיות של “החיים עצמם”, למשל בסוגיות של כלכלה ורווחה, הרי שסקר שערך מכון סמית בשיתוף עם הטלוויזיה החברתית ואתר העוקץ במרץ השנה מראה ש-76% מהמשיבים/ות אמרו שסוגיות כלכליות וחברתיות מעסיקות אותם/ן יותר מאשר סוגיות מדיניות.
השבוע, רוה”מ נתניהו, שהוא גם שר החוץ ושר הביטחון, ניצל את הבמה כדי לצאת ב”הכרזה דרמטית” שאם העם ייתן לו שוב את המנדט, הוא ייספח את בקעת הירדן. המהלך הזה נועד כמובן למנוע זליגה של מצביעי/ות ימין מהליכוד לימינה או לעוצמה יהודית. אבל מעניין היה לערוך סקר היום ולבדוק איזה אחוז מהציבור תומך בכלל בסיפוח בקעת הירדן בפרט ובסיפוח בכלל. אז הנה עוד כמה נתונים מעניינים: 78% מהציבור היהודי בישראל חושב שהשליטה על הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון אינה טובה לישראל, ו-71% חושבים שיש בכך בעיה מוסרית. כך עולה מסקר שהוצג בכנס שהתקיים במכון ון ליר פורסם במרץ השנה תחת הכותרת “אמונה דתית, שלום וחיים משותפים”.
על פי הנתונים האלה, שיח הבחירות ואולי גם המפה הפוליטית היו אמורים להיראות אחרת. נדמה שהציבור הישראלי מצביע בניגוד לאמונות, לעקרונות ולאינטרסים שלו. השאלה היא, למה?
יש לשאלה זו כמה וכמה תשובות אפשריות. יכולתי להקדיש מאמר שלם לנושא , אבל הבחירות הן בעוד חמישה ימים ומה שמעסיק אותי הוא הפער הזה, בין מה שרוב הציבור טוען שהוא רוצה ושואף לו – יותר צדק חברתי ופתרון הסכסוך, למשל – לבין מה שהוא מאמין שאפשרי. אפשר להטיל את האחריות לכך על השיח הפוליטי שמציע הפחדות והשמצות במקום חזון מעורר השראה, אבל גם לנו, הציבור, יש חלק בזה. התרגלנו להנמיך ציפיות בכל מה שנוגע לפוליטיקה שלנו. אבל הגיעה העת שניקח אחריות על הייאוש שלנו, ובעיקר על התקווה שלנו.
בחברה דמוקרטית יש לציבור הזכות והחובה לאתגר את נבחרי הציבור ולבחון בעין ביקורתית את התנהלות השלטון ולהביע התנגדות כאשר הוא פועל בניגוד לשאיפות, לערכים או לאינטרסים שלנו. כאשר הרוב הדומם שותק, אדיש או מיואש, או במקרה הטוב, מבטא את דעותיו באופן צר ומוגבל באמצעות הצבעה בקלפי, הרי שנותרנו עם דמוקרטיה שברירית וחסרת עומק.
אבל כדי להשמיע קול צריך להאמין בכוח של הקול שלנו להשפיע; כוח אזרחי שצומח מלמטה מחייב דמיון אזרחי ותקווה רדיקלית, כלומר, היכולת לדמיין עתיד טוב יותר גם כאשר הוא הרחק מעבר לאופק.
נדמה שיותר משהציבור הישראלי נוטה ימינה או שמאלה, הוא בעיקר חסר אמונה בכוח שלו לחולל שינוי עמוק ומהותי, הצומח מתוך השאיפות והערכים שלו. לפי הסקרים, לא/נשים אכפת מצדק חברתי; יש להם ציפיות ממנהיגים דתיים שייקחו חלק בתהליכים של בניית שלום ואכפת להם/ן מסוגיות של מוסר. ועם זאת, חלק גדול מהציבור אינו קם על הרגליים ואומר בקול ברור: “די!”.
האמת, אפשר להבין את זה. הרי אלה שכן משמיעים/ות את קולם/ן מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים ועוכרי ישראל או סתם כמחרבי מסיבות. הרוב הדומם מעדיף כנראה להוריד את הראש עד יעבור זעם.
כדי לשנות את המציאות בארצנו צריך להתעורר, לגלות מעורבות פעילה ובעיקר להאמין ביכולת שלנו, כאזרחיות ואזרחים, לחולל שינוי; להאמין בכוח שלנו ליצור כאן חברה שמבוססת על ערכים של צדק, שוויון, חירות ושלום. כדי לשנות את המציאות צריך להאמין שאפשר וצריך לחיות עם ולפתור מחלוקות – קשות ומרות ככל שתהיינה.
את חיי המקצועיים (וגם לא מעט מחיי האישיים) הקדשתי לעשייה לשינוי חברתי. שלושים שנה ויותר של מאות ואלפי מפגשים ושיחות עם א/נשים משלל הקהילות המרכיבות את החברה בישראל לימדו אותי שאפשר לדבר ולהתווכח עד שיוצא עשן ולהסכים ולא להסכים ובכל זאת לא לעזוב את השולחן, ולא לוותר ולא להגיד ש”אין פרטנר”. שלושים שנה ויותר לימדו אותי שאפשר לפעול יחד למרות ובזכות הבדלים. וכל חיי עד כה לימדו אותי ששינוי מתרחש רק כאשר השתיקות נשברות; כאשר יש מרחב לסיפורים ולקולות של כל מי שרואה במולדת הנפלאה והכואבת הזו בית.
לאורך השנים פגשתי בחברה האזרחית עשרות, מאות ואלפי א/נשים שעוררו בי תקווה והשראה; א/נשים שיש בהם/ן תשוקה, חמלה ומחויבות אין קץ. א/נשים מכל רחבי הארץ, מקהילות שונות ובעלי/ות השקפות פוליטיות שונות שהתעקשו לקחת את הזמן להכיר, להקשיב ולפעול יחד. א/נשים שהקריבו שעות שינה, פנאי וזמן עם המשפחה כדי לפעול ללא לאות למען מטרות שהאמינו בהן. והעשייה הזו שוחקת ולא מתגמלת כספית והיא מחייבת לעשות המון עם משאבים מוגבלים ולחטוף אש ולפעמים להתווכח עד בכי עם הא/נשים האהובים ביותר.
אבל מה שמזין את העשייה הזו היא האמונה המתמדת שצריך ואפשר לבנות כאן חברה טובה, שוויונית וצודקת יותר.
הימים הרעים הללו, של מערכת בחירות רעילה, רצופת מסרים של הפחדה ודה-לגיטימציה של המנהיגות של החברה הערבית ושל השמאל, מעוררים בי מחשבות על מנהיגות. על מנהיגות טובה מהי. מנהיגות טובה היא זו שיש בה – לצד הכוח וההשפעה – גם ענווה. ענווה אל מול האתגרים הגדולים ומול האחריות הגדולה להנהיג חברה שיש בה מקום לכולם/ן. מנהיגות טובה היא זו שיש בה חמלה ותשוקה לפעול למען טוב משותף.
יכול להיות כאן אחרת. אבל הציבור צריך להתעורר ולדרוש מנהיגות שתפעל להגשמת הערכים האלה
.
ב-17 בספטמבר הקול של כל אחת ואחד מאיתנו יכול לשנות את הסיפור.
