לא מכשפה. לא נסיכה.

עלי הסרפד שורפים ודוקרים. לפעמים אני זוכרת לעצור לרגע ולמצוץ את הדם הזב מהאצבעות. רוב הזמן הוא נשזר בעלים הירוקים, משנה מעט את צבעם. כשאת שותקת כל כך הרבה זמן גם הכאב שותק וכל דקה שאני מתעכבת על הכאב זו דקה שאני לא אורגת את המעילים לאחים שלי, שעייפו כבר מלעוף. רק עליהם אני חושבת, כי זה נותן לי כוח. אם אחשוב יותר מדי על עצמי אשתגע, ואז מה יהיה על המעילים? הכאב לא חשוב. גם השקט לא. רק הפחד. מה יקרה אם לא אסיים בזמן את המעילים והם יצטרכו להמשיך ולעוף כל החיים שלהם. הלוואי וגם אני יכולתי לעוף. להיות גם קצת ציפור, והם היו יושבים כאן ואורגים לי מעיל מעלי סרפד. לפחות הייתי יוצאת מהמערה הזו.

אני הייתי היחידה שלא שנאה אותה מהתחלה, את האישה הזו שאבא שלי התחתן איתה כדי לא להיות לבד. האחים שלי שנאו אותה כי ידעו שהיא תנסה לקחת מהם את הירושה. אני הייתי קטנה ולא הבנתי. רק רציתי אמא, כי את זו שלי לא הכרתי אף פעם. כולם היו מספרים לי עליה. כמה יפה וטובה ואצילית ונדיבה ורחומה היא הייתה וכמה אני דומה לה. אני לא שנאתי את האישה החדשה  כי נורא רציתי אמא; כזו שתסרק את שערי ותקלע לי צמות ותספר לי סיפורים לפני השינה ותרגיע את הפחדים שלי ותריב איתי על שטויות. אבל היא לא סבלה אותנו מהרגע הראשון. גם את אבא שלי היא לא אהבה. היא חשבה שהוא רכרוכי ולא שאפתן מספיק. אני חושבת שהיה לה נורא משעמם אתנו. היא הייתה מלכה והיא לא הייתה שמחה. משהו היה חסר לה. אני זוכרת אותה מסתובבת ברחבי הארמון הענק והחשוך וממלמלת לעצמה. אמרתי לעצמי שכבר תעשה משהו, ואולי אז היא תפסיק למלמל כל הזמן.

והיא עשתה. אוף, כמה שהיא עשתה. היא כישפה את האחים שלי והפכה אותם לבעלי כנף ועכשיו אני צריכה לשבת כאן ולשתוק ולארוג להם מעילים מעלי סרפד ולשתוק עוד, עד שהמעילים יהיו מוכנים ואז אני אגאל אותם מהכישוף. אני נורא חשובה, וזה מה שחשוב עכשיו. כשאני והם נוכל שוב לדבר אז אולי נוכל לברר את כל העניין הזה, ואיך זה שהם עפים ביחד ואני יושבת כאן לבד לגמרי ושותקת את עצמי לדעת.

SIX SWANS

הם לא סבלו אותה מהתחלה כי ידעו שהיא מאיימת על הירושה שלהם. לי ממילא לא הייתה זכות לירושה, אז מה אכפת לי. אותי היו מחתנים בבוא העת עם מישהו שיש לו ירושה. איזה נסיך. ואני הייתי אמורה להעמיד פנים שאני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. כי איך אפשר לא להיות מאושרת כשההחלטות הכי קשות שאת צריכה לקבל זה איזה פרחים להניח על שולחן הארוחה? בעצם גם את זה אני לא הייתי צריכה לעשות.

אז אולי זה לא כל כך נורא בעצם, כל התפנית הזו בעלילה. ככה לפחות יש לי תפקיד. הגורל של האחים שלי תלוי בי. אני לא יכולה לפרוץ פתאום בשיר, או לצרוח או לקלל או סתם להשמיע קול, כי אז הכישוף יישאר לנצח, וזה יהיה נורא, כי אז באמת לא תהיה לי משפחה.

וממילא אין כאן עם מי לדבר, ועם עצמי אני מדברת בשקט כל הזמן. הייתי דווקא רוצה לדבר איתה, עם האמא החורגת שלי. הייתי שואלת אותה למה היא כל כך שנאה אותנו, אותי. הנשים בארמון אמרו שהקנאה העבירה אותה על דעתה. שדמותה של אמי שהמשיכה לרדוף את הארמון במושלמות השמורה למלכות טובות שעברו מן העולם שיגעה אותה. אני אישית חושבת שזה רק חלק מהסיפור. היא רצתה להיות מישהי, לעשות דברים, לנהל עניינים, ומהר מאוד הבינה שזה לא עובד ככה בארמון. היו לה כל האנרגיות המטורפות האלה ולא היה לה מה לעשות איתן, אז היא פנתה לכישוף, כי הרי זה מה שאנחנו הנשים יכולות לעשות; להיות יפות ושותקות, או מכשפות שיש להן הכוח להפוך אנשים לבעלי כנף.

האמת, אני מבינה אותה. גם אני, כמוה, שבויה בין דפי ספר האגדות המצהיב הזה, הבלתי תקין פוליטית לחלוטין. גם אני, כמוה, הייתי רוצה לבחור לעצמי תפקידים אחרים. אז בינתיים אני יושבת כאן ואורגת מעילים מעלי סרפד ושותקת ונושכת שפתיים עד שתגיע מישהי שתקרא את הסיפור שלי ותבין ותשחרר אותי מנדר השתיקה.

מוקדש באהבה לגיבורת הסיפור "ששת הברבורים".  (להיכרות עם הסיפור לחצו כאן http://www.100india.in/video/2-10_vidw-NDYOCS55U.html#

או כאן http://www.angelfire.com/me3/muppets/Story_ThreeRavens.html)

העניין עם סיפורי העם האלה, שכדאי לקרוא אותם כמה פעמים. פעם אחת בשביל הסיפור, העלילה, המכשולים והסבל, והסוף הטוב, בדרך כלל. אחר כך לקרוא שוב ולהתקומם על המסרים הבעייתיים, על עיצוב דמויות פלקטיות של נשים כמכשפה מרושעת מחד או מלאכית טובת לב ללא גרם של רוע, מאידך. ואז צריך לקרוא שוב, ולחפש את מה שלא נאמר, ולהשלים בעצמנו את מה שחסר, ולהפוך את הסיפור על ראשו ולהפוך אותו לשלך. וזה מה שעשיתי. התבוננתי לא רק במה שמסופר, אלא גם במה שלא נאמר, בהיעדר, בהקשר של הסיפור הזה כשהוא סופר לפני מאות שנים וכאשר אני קוראת בו היום.

סיפורי העם היו העיתונים ותוכניות האקטואליה של פעם. הם סיפרו על כל מה שהעסיק את הא/נשים; כסף, מעמד וריבוד חברתי, מחלות וסכנות מוות אחרות, מאבקי כוח, יתמות ובדידות, אהבה ותשוקה. מספרי ומספרות הסיפורים לקחו את הסיפורים הללו ממקום למקום, עידנו כשצריך והפחידו כשהיה נכון; הפריזו והוסיפו ושברו את השקט בשביל אלה שהאזינו. עשו מה שהם יכלו בתוך מערך כוח של הון-שלטון בו מלכים נרפים וחסרי מעוף מלכו מכוח האנרציה והשושלת.

הסיפור הזה מלווה אותי כבר זמן מה. ומה לי, אישה דברנית שכמוני, על מזגי החם והנסער, ולנסיכה שותקת? אולי כי אני, שטוענת בלהט ששתיקה היא לא אופציה צריכה להבין שלפעמים שתיקה היא האופציה היחידה? שדיבור הוא סוג של פריבילגיה. ומה לי ולמכשפה שרוחשת שנאה יוקדת לילדיה החורגים? אולי כי גם אני מסתובבת לפעמים וממלמלת לעצמי כשאני לא יודעת לאן לעזאזל להוליך את כל מה שגועש ומבקש לעשות בתוכי? אני משוחחת עם המלכה המכשפת ועם הנסיכה השותקת כי יש בי משתיהן. ואני רוצה להעז ולומר שבכל אישה יש משתיהן. יותר משיש בעולם הזה מכשפות רעות ומלאכיות תמימות, יש בו נשים, כמוני, שמחפשות את הקול שלהן בתווך שבין הקצוות הבלתי אפשריים הללו; שהרי זו וגם זו דנות אותנו בעיקר לבדידות נוראה. יותר משיש בעולם הזה באמת מכשפות ומלאכיות יש בו נשים, כמוני, שמבקשות ליצור עולם שנותן להן אפשרויות.

אפילוג – לכתוב ביד רועדת

המעבר למקלדת לא ביטל את הרעד ביד. למדתי כבר לזהות אותו, את הרעד שחולף בידיים המקלידות כאשר הכתיבה חורגת מעבר לגבולות הנוחות; כאשר היא נוגעת בעור החשוף, הפגיע. כאשר הפוליטי הוא האישי ביותר. כאשר יש מה להפסיד וזה מפחיד.

מפחיד, כי למילים יש משמעות. חייבת להיות להן, גם בעולם ששוחק אותן עד דק, גם בתקופה בה פוליטיקאים מדברים את עצמם לדעת, גם בתקופה בה השיח הוא קוצני ודוקרני בדיוק כמו עלי הסרפד מהם אורגת הנסיכה השותקת את המעילים לאחים שלה. אולי היא שותקת כי אין לה עניין להוסיף לשיח הדוקרני הזה, כי היא יודעת שכאשר היא תדבר, היא תעשה את זה בדרך שלה.

אודות Hamutal Gouri

יועצת ומנחה לשינוי חברתי. מנהלת קרן דפנה - נשים מחוללות יחד שינוי - מספרת סיפורים המאמינה ששינוי מתחיל במקום בו השתיקה נשברת. Consultant, trainer and storyteller for Social Change; Executive Director of the Dafna Fund - Women Collaborating for Change. Believes that change begins when silence is broken
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לא מכשפה. לא נסיכה.

  1. אסנת יחזקאל-להט הגיב:

    הסיפור מרגש ונכון כל כך. בעיקר החשיבה המחודשת על סיפורים שאנחנו חושבות שאנחנו מכירות ובקריאה שנייה ושלישית מציגים בפנינו מכמנים שלא גילינו בקריאה הראשונה; ומציאת הפערים בין מה שמסופר לבין מה שנרמז לבין מה שמושתק בסיפור.
    וכוחה של השתיקה.
    וכוחן של נשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s