שלושה קצרים על מבטים

זמן מה לא כתבתי. הייתי רוצה לומר שלא מצאתי את הזמן, את המרחב, שהדברים התבשלו בי לאיטם. האמת היא, שהמבקרת הפנימית באה לבקר אותי ונשארה הרבה זמן. ישבה על כתפי כמו המלאך הרע בסרטים המצוירים וגיחכה עלי. והיא לא הפסיקה לדבר. אבל ברגעים הנדירים שהיא שתקה התחילו המחשבות להצטרף לכלל מילים, משפטים ותמונות.

כשאני לא יכולה לכתוב אני עושה הרבה דברים אחרים. קודם כל, אני מדברת הרבה עם עצמי, וגם, אופה ועושה מחקר יסודי על מתכונים של מאפים של המלכה ויקטוריה (סקונז, ליתר דיוק) ואני הולכת שעות ברגל., מנסה לחמוק מהמבקרת הפנימית ומקווה שאולי אאבד אותה בפינת רחוב.

המבט. אני עסוקה מאוד במבט בימים אלה. יותר מדי קריאה בתיאוריות ביקורתיות בזמן האחרון: אדוארד סעיד, גילברט וגובאר והמשוגעת שלהן בעלית הגג, הומי באבא, גיאטרי ספיבק, יהודה שנהב, חנן חבר ולואיז בית-לחם, ופוקו לקינוח,  קריאה שגורמת לך לחוש חסרת אונים מול הטקסט, מכריחה אותך לצלול לתוכו ולתת בו ובעצמך אמון שבסוף תצליחי לכרוך אותו סביב אצבעך, ללוש אותו, לחוש אותו, להגיד שאת מתחילה להבין. אז אני עסוקה בכוח המצמית, המחניק, המגביל של המבט, אני עסוקה בכוח שבהסבת המבט.  אני עסוקה בלכתוב על זה סיפורים.

המלכה והראי

המלכה התבוננה בעצמה בראי. עייפות גדולה אחזה בה מול הריטואל היומי הזה. שוב לשאול אותו מי הכי יפה, ושוב לקבל את התשובה שבלב לבה כבר ידעה אותה. היא לא הכי יפה. יש יפות ממנה. תמיד היו ותמיד יהיו. זה זמן מה שהיא יודעת שהראי , משועמם, כבר הסב את מבטו אל אחרות.  לפעמים היא שואלת את עצמה למה היא לא שוברת אותו וזהו.  אולי היום זה מה שהיא תעשה.

היא התגעגעה לשלגייה, לבת שלה. יודעת למה הייתה צריכה לעבור לגור כל כך רחוק. רחוק ממנה. רחוק מהראי הארור שהעכיר את היחסים ביניהן, עם תחרויות היופי המטרידות שלו והשיפוטיות האינסופית שלו.

היא הסירה את כיסוי הקטיפה הכבד מהראי והתבוננה בו, בראי, ולא בדמותה שנשקפה ממנה. "את אמנם יפה, מלכתי…" החל הראי לדקלם את המשפט הידוע. "לא שאלתי אותך", אמרה המלכה, ממשיכה להתבונן בו. הראי התבלבל, לא בטוח מה לעשות עם המידע החדש הזה. לא בטוח שיש לו מה לומר, חוץ מלחזור על המשפטים המוכרים על מי הכי יפה וכאלה. המלכה העבירה אצבע נמרצת על מסגרת העץ המרקיבה. "אתה מלא אבק", אמרה, בשוויון נפש. היא המשיכה להתבונן בו. נועצת בו את אותו מבט מצמית שנעץ הוא בה כל השנים הללו. "זה לא נעים לי", אמר הראי, משל היה ילד בן חמש שגערו בו על דבר מה. "באמת? המבט שלי לא נעים לך? אתה מרגיש חשוף? פגיע? מוקטן משהו?", שאלה המלכה בקול של אמפתיה מעושה. עכשיו הראי ממש פחד. הוא ידע הרי כמה כוחות יש למלכה הזו. לא משנה כמה ניסה לשבות אותה במבטו, הכוחות שלה היו תמיד כבירים. היא יכלה להזיז הרים אם רצתה. אבל כל השנים הללו הוא הרי השכיל להסית את המבט הזה שלה, את הכוחות שלה, הרחק ממנו; הצליח לגרום לה לחשוב ששלגייה היא האויבת. הוא ידע להחניף לה ולפגוע בה ולשלח אותה להטיל את זעמה על שלגייה. אבל עכשיו שלגייה רחוקה וזה רק הוא והיא, והיא כבר לא מפחדת ממנו. לא מתרגשת ממה שיש לו להגיד. והמבט הזה שלה, הנוקב, החודר.

ג'ף. ג'ף ואפון הפלא בשבילכם

בסוף אמא שלי הפסיקה לכעוס עליי, אחרי שהיא הבינה שתמורת הפרה היחידה שלנו השגתי את כל הממלכה של הענק הרשע. לא רע בשביל ג'ף. ג'ף הטיפש הם קראו לי. כי הייתי קצת "שונה", זה שאליו מתכוונים בימים המיוחדים בבית הספר שמלמדים בהם על "היחס לאחר", הימים היחידים שבהם לא חטפתי מכות בהפסקה. בהתחלה האמנתי להם, לכולם, שאני טיפש, כי הם באמת נראו אחרת ממני, והם היו הרוב.

אבל עכשיו אף אחד כבר ל מעז לקרוא לי ג'ף הטיפש, כי ניצחתי את הענק הרשע, כלומר, כולם מאמינים שגירשתי אותו לנצח, אחרי שטיפסתי על הגבעול של אפון הפלא, עד לעננים, ושם נלחמתי בו והצלחתי להערים עליו וניצחתי אותו וזכיתי בכל האוצרות שלו. עכשיו כולם רוצים להיות חברים של ג'ף הטיפש.

האמת, הרבה זמן האמנתי להם. כשאומרים לך כל כך הרבה פעמים משהו, בסוף אתה מאמין. שמעתי אותם מדברים עליי כל הזמן  ש"יש לי קוצים בישבן", ושאולי כדאי לחשוב על "מסגרת אחרת שתתאים לו יותר".

אבל עכשיו כמו שאמרתי כולם רוצים להיות חברים שלי, של ג'ף הטיפש, כי אם הצלחתי כל כך ונהייתי כזה עשיר וחזק אז כנראה שהם טעו לגביי ואני בכלל סיפור הצלחה. והכול בזכות הענק.

כשהגעתי למעלה, לעננים, לבית שלו, לארמון שלו, הוא נתן בי מבט ארוך ובוחן.

–          מי אתה?

–          ג'ף, אדוני הענק. ג'ף הטיפש.

–          טיפש? טיפש אתה בטח לא אם הגעת עד הנה. שנים אני מחכה שמישהו יהיה לו השכל לקחת את האפונים היבשים, לשתול אותם, לחכות שיצמחו ולעלות הנה. אתה הראשון שהיה לו מה שצריך כדי לעשות את זה.

–          מה שצריך?

–          נו, אני צריך לאיית לך את זה כמו מוסר השכל בסוף סיפור עם? היו לך הדמיון, התקווה, האמונה, הסבלנות, האומץ. נו בקיצור, כל התכונות של גיבור של סיפור.

אף אחד אף פעם לא דיבר אליי ככה. לא ראה אותי ככה. הפסקתי לגמרי לפחד. התקרבתי והתיישבתי לידו.

–          אז מה קורה עכשיו? למה כל כך חיכית שמישהו יבוא?

–          כי אני רוצה כבר לפרוש. עייפתי מלהטיל פחד על כולם. לא תיארתי לעצמי כמה נזק אנשים מפוחדים יכולים לגרום.

–          אז למה המשכת להפחיד אותם?

–          כי היה בזה המון כוח והיה לי קשה לוותר….

טוב, אז הענק ואני ניהלנו שיחה ארוכה. לא נהיינו חברים או משהו כזה. אבל המבט הזה שהוא נתן בי אז, שינה לי את החיים. פעם ראשונה שמישהו באמת הסתכל עליי ולא צחק עליי או גער בי כשהבטתי בו בחזרה. להיפך, היה נראה לי שהוא היה זקוק לזה. כאילו גם הוא לא ראה את עצמו הרבה זמן.

בסוף הוא היה ממש בסדר איתי, הענק. הוא הסכים שאני אספר לכולם שנלחמתי בו והבסתי אותו, כדי שכולם עכשיו יחשבו שאני גיבור וידעו שאני לא טיפש. אני חושב שהוא היה הפיה הטובה שלי, הענק, כי הוא באמת נעלם אחרי שהשלים את המשימה שלו.

מאז מזמינים אותי להופיע בכל מיני מקומות ולספר את הסיפור האישי שלי. בכל פעם, בכל בית ספר, אני מחפש בעיניים את הילדים; את אלה שמושיבים אותם ליד המורה כדי שלא יפריעו. את אלה שנראה שהם חולמים ולא מקשיבים. את אלה שמקווים נורא שהיום, בגלל שזה "יום הילד השונה", הם לא יחטפו מכות בהפסקה. אני מחפש את העיניים שלהם.

redirect2

איור: דניאל גורי דה-לימא

"המבטים", היא אמרה, היו הכי מכאיבים"

"יום יום הייתי הולכת לבקר אותה במקום הזה ששמו אותה בו, אמרו שהיא סובלת מתשישות נפשית, ואני ידעתי שדעתה נטרפה עליה בגלל כל מה שקרה. יום יום הייתי הולכת ברגל, בקור, בגשם, בשלג, משתדלת להביא לה משהו קטן שאולי יגרום לעיניים שלה לראות אותי שוב. שום דבר אף פעם לא. המבטים של האנשים היו הכי מכאיבים. מבטים של רחמים ושל פחד ושל זלזול. מבטים יודעים. מבטים שצרבו פצעים של בושה בעור, והיא לא הייתה שם כדי להגיד לי שאין לי – או לה – במה להתבייש, כי היא הפסיקה להתבונן. כנראה שזה פשוט כאב יותר מדי."

מפעם לפעם היא מרימה אלי מבט, לראות אם אני רושמת כל מילה שלה. מתבוננת כדי לראות אם גם אני מרחמת, או מתביישת, או נועצת מבט, או מסיטה אותו, שחס וחלילה לא יידבק משהו מהכאב הנורא הזה שהיא נושאת לבד כבר המון שנים.

"המבטים שלהם, אף פעם אני לא אסלח להם על המבטים שלהם. כי הם ידעו ושתקו, הם לא עשו כלום כשהיא זעקה עד שנשברה. נכנסו לבתים שלהם והגיפו את החלונות והדלתות, והמשיכו לנעוץ מבטים מאחורי חלונות מוגפים כאילו מה שיש לה, או לי, זה מדבק, כאילו שאם הם יסתכלו כך עליי זה אומר שהם בסדר. שהם מוגנים".

היא מכורבלת בכורסא מולי, אישה קטנה, ילדית שכזו. היא מסמנת לי להפסיק לכתוב ולבוא לשבת לידה. אני ניגשת והיא אוחזת בחוזקה בידי, ידה צמוקה וגרומה וקטנה. "תבטיחי לי. תבטיחי שתספרי יום אחד את הסיפור שלה. שתעשי איתה צדק. שידעו כולם שהיא לא הייתה אשמה בכלום. זו האכזריות ששברה אותה. האכזריות של כולם; של מי שהכאיב לה, של מי שנטש."

היא מישירה אליי מבט. מחפשת בעיני את אשר חיפשה לשווא במבטיהם של האנשים ההם. אני יודעת שהיא מחפשת בעיניי את הזעם, את הכאב, את הזעקה שהיא לא יכלה לזעוק, שהיא מחפשת את החיוך הדומע שיגיד לה עד כמה אני שמחה בה.

אודות Hamutal Gouri

יועצת ומנחה לשינוי חברתי. מנהלת קרן דפנה - נשים מחוללות יחד שינוי - מספרת סיפורים המאמינה ששינוי מתחיל במקום בו השתיקה נשברת. Consultant, trainer and storyteller for Social Change; Executive Director of the Dafna Fund - Women Collaborating for Change. Believes that change begins when silence is broken
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על שלושה קצרים על מבטים

  1. shoshuas הגיב:

    לא מתאפקת, אולי יותר מאוחר אצליח להיות יותר רצינית כי אהיה כבר קצת יותר בוגרת 🙂

    א.
    המבט הראשון
    מסגיר את רמת הריכוז:
    האם הנבחן הוא נחשון
    או שואף לגמור ולזוז.
    המגע הראשון
    מסגיר את רמת הפינטוז:
    האם הבוחן הוא נחשון
    או שואף לקצר וחפוז.

    "מה בוחן, מה נבחן,"
    שמענו מפי העז,
    "אהבה זה לא טוטו –
    זה ה ע נ י י ן " –
    וחזרה בסלעים לענטז.

    ב.
    השוואות הן מרכיב חשוב ביותר
    ביסוד התרבות בעולם –
    איך אפשר להבדיל בין גנב ושוטר
    בלי שלבים מתאימים בסולם?

    עמד הבחור מול תרבות עתיקה,
    התבונן ואחר כך פתח החנות
    העמיד לבדיקה
    השווה בשקיקה
    והחליט: גם שלו יצירת אמנות.

  2. תודה על התגובה השנונה. אני מודה שמשמעותה טרם התפענחה לי.

    • shoshuas הגיב:

      את ודאי מתכוונת לסיבה שהעליתי את ה"שירים" האלה כאן. המבט, כמובן, שלכאורה הוא שטחי, אבל מחזיק מרובה, אני מקווה.
      א. מתייחס לנטייה להתייחס אל האחר/ת כאובייקט הנבחנ/ת על פי צורכי המסתכל/ת. כשמדובר באהבה, אומרת העז – אולי כהדהוד לדברי המלכה בסיפור הראשון – סוג המבט הזה, המשחק הזה, לא רלבנטי.
      ב. נראה לי, מדבר על הניסיון ליישב את המרחק בין הדימוי ובין המציאות. במקרה של השיר הזה – הניסיון הצליח 🙂 . בהרבה מצבים בחיים, הניסיון הזה עושה דברים איומים כמו אנורקסיה, כשמנסותים להידמות לדימויי התקשורת, או אונס, כשמתייחסים לדימויי הפורנו כאל סרטי הדרכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s