רק עליהם אני חושבת, כי זה נותן לי כוח. אם אחשוב יותר מדי על עצמי אשתגע, ואז מה יהיה על המעילים? הכאב לא חשוב. גם השקט לא. רק הפחד. מה יקרה אם לא אסיים בזמן את המעילים והם יצטרכו להמשיך ולעוף כל החיים שלהם. הלוואי וגם אני יכולתי לעוף. להיות גם קצת ציפור, והם היו יושבים כאן ואורגים לי מעיל מעלי סרפד. לפחות הייתי יוצאת מהמערה הזו.
אני הייתי היחידה שלא שנאה אותה מהתחלה, את האישה הזו שאבא שלי התחתן איתה כדי לא להיות לבד. האחים שלי שנאו אותה כי ידעו שהיא תנסה לקחת מהם את הירושה. אני הייתי קטנה ולא הבנתי. רק רציתי אמא, כי את זו שלי לא הכרתי אף פעם. כולם היו מספרים לי עליה. כמה יפה וטובה ואצילית ונדיבה ורחומה היא הייתה וכמה אני דומה לה.
אני לא שנאתי את האישה החדשה כי נורא רציתי אמא; כזו שתסרק את שערי ותקלע לי צמות ותספר לי סיפורים לפני השינה ותרגיע את הפחדים שלי ותריב איתי על שטויות. אבל היא לא סבלה אותנו מהרגע הראשון. גם את אבא שלי היא לא אהבה. היא חשבה שהוא רכרוכי ולא שאפתן מספיק. אני חושבת שהיה לה נורא משעמם אתנו. היא הייתה מלכה והיא לא הייתה שמחה. משהו היה חסר לה. אני זוכרת אותה מסתובבת ברחבי הארמון הענק והחשוך וממלמלת לעצמה. אמרתי לעצמי שכבר תעשה משהו, ואולי אז היא תפסיק למלמל כל הזמן.
והיא עשתה. אוף, כמה שהיא עשתה. היא כישפה את האחים שלי והפכה אותם לבעלי כנף ועכשיו אני צריכה לשבת כאן ולשתוק ולארוג להם מעילים מעלי סרפד ולשתוק עוד, עד שהמעילים יהיו מוכנים ואז אני אגאל אותם מהכישוף. אני נורא חשובה, וזה מה שחשוב עכשיו. כשאני והם נוכל שוב לדבר אז אולי נוכל לברר את כל העניין הזה, ואיך זה שהם עפים ביחד ואני יושבת כאן לבד לגמרי ושותקת את עצמי לדעת.
הם לא סבלו אותה מהתחלה כי ידעו שהיא מאיימת על הירושה שלהם. לי ממילא לא הייתה זכות לירושה, אז מה אכפת לי. אותי היו מחתנים בבוא העת עם מישהו שיש לו ירושה. איזה נסיך. ואני הייתי אמורה להעמיד פנים שאני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. כי איך אפשר לא להיות מאושרת כשההחלטות הכי קשות שאת צריכה לקבל זה איזה פרחים להניח על שולחן הארוחה? בעצם גם את זה אני לא הייתי צריכה לעשות.
אז אולי זה לא כל כך נורא בעצם, כל התפנית הזו בעלילה. ככה לפחות יש לי תפקיד. הגורל של האחים שלי תלוי בי. אני לא יכולה לפרוץ פתאום בשיר, או לצרוח או לקלל או סתם להשמיע קול, כי אז הכישוף יישאר לנצח, וזה יהיה נורא, כי אז באמת לא תהיה לי משפחה.
וממילא אין כאן עם מי לדבר במגדל המבודד הזה. הייתי רוצה לדבר איתה, עם האמא החורגת שלי. הייתי שואלת אותה למה היא כל כך שנאה אותנו, אותי. הנשים בארמון אמרו שהקנאה העבירה אותה על דעתה. אמרו, שדמותה של אמי – שהמשיכה לרדוף את הארמון במושלמות השמורה למלכות טובות שעברו מן העולם – שיגעה אותה.
אני לא אהבתי את ההסבר הזה. אני חושבת שהיא רצתה להיות מישהי, לעשות דברים, לנהל עניינים, ומהר מאוד הבינה שזה לא עובד ככה בארמון. היו לה יכולות ואנרגיות מטורפות, ולא היה לה מה לעשות איתן, אז היא פנתה לכישוף, כי הרי זה מה שאנחנו הנשים בסיפורי העם של האחים גרים יכולות לעשות; להיות יפות ושותקות, או מכשפות שיש להן הכוח להפוך אנשים לבעלי כנף.
האמת, אני מבינה אותה. גם אני, כמוה, שבויה בין דפי ספר האגדות המצהיב הזה, הבלתי תקין פוליטית לחלוטין. גם אני, כמוה, הייתי רוצה לבחור לעצמי תפקידים אחרים. אז בינתיים אני יושבת כאן ואורגת מעילים מעלי סרפד ושותקת ונושכת שפתיים עד שתגיע מישהי שתקרא את הסיפור שלי ותבין ותשחרר אותי מנדר השתיקה.
מוקדש באהבה לגיבורת הסיפור “שבעת העורבים”: https://did.li/3X3w5
את המונולוג הפנימי הזה של העלמה שאמה החורגת הטילה כישוף על אחיה כתבתי כבר לפני כמה שנים. אז, כמו היום, הייתי עסוקה בסוגיות של שתיקה והשמעת קול, של דיכוי וחופש, ושל ייצוגים סטריאוטיפים של נשים בספורי העם שגברים מכובדים כמו האחים גרים העלו על הכתב והוסיפו להם טוויסט חינוכי שהשאיר לנשים בגדול שני תפקידים: עלמה במצוקה או מכשפה. התפקיד נקבע על פי רוב לפי הגיל ויכולת הפיריון.
אבל על זה כבר נכתב רבות. חוקרות פולקלור פמיניסטיות השיבו לנשים את סיפורי העם שהן סיפרו ואת כבודן כגיבורות שניחנו באומץ, בתושיה ובסקרנות, באכפתיות עמוקה ובמחויבות לצדק.
לכל טקסט יש כמה רגעים של לידה. בפעם הראשונה שאת כותבת אותו. ואז, בכל פעם שמישהי או מישהו קוראים בו. וגם, כאשר את חוזרת אליו. חזרתי אל הטקסט הזה אחרי שנים, בגלל המאבק בהפיכה המשטרית. בוויכוח שבין המאבק הפמיניסטי לשוויון לבין אלה שטענו שאנחנו ממש מגזימות ולא תהיה שום פגיעה בזכויות נשים. שאנחנו, המתנגדות להפיכה, סתם הזויות, ותומכות הרפורמה הן פשוט “בנות של מלך”.
אבל אנחנו ידענו שאנחנו לא מגזימות. וההוכחות הלכו ונערמו. פה הגדלה של סמכויות בתי הדין הרבניים, שם נערה שמותקפת ברכבת או נשלחת עם חברותיה לאחורי האוטובוס. פה פיילוט – ממש בקטנה – של רחצה נפרדת, ושם פירוק הרשות לקידום מעמד האישה.
“בנות של מלך” אומרים לכן.