חלק א’: שתי חביות
שינוי מתחיל כשהשתיקה נשברת. זהו המוטו שלי כמספרת סיפורים מזה שנים רבות.
במציאות בה הממשלה מתגייסת לרדוף את מי שעוד מתעקשים לדבר על הכיבוש, אין ספק שהזכות לדבר ולהביע, להעיד ולהתנגד אינה מובנת מאליה בכלל.
השתקה יכולה ללבוש צורות שונות; גלויות ובוטות או סמויות אך לא פחות מסוכנות. לכן מאמצים לשינוי חברתי חייבים להיאבק נגד השתקה על כל צורותיה.
אבל לפעמים שינוי מצריך גם שקט. שייפסק כבר הרעש הרעיל והאלים של שיח שהוא משחק סכום אפס.
זוכרים את המשל של קרילוב על שתי החביות, האחת ריקה והשנייה מלאה בשמן משובח או יין ישן וטוב? שתי החביות מתגלגלות במורד הרחוב; הריקה מהר וברעש גדול והמלאה בשקט ובכבדות. מוסר ההשכל של המשל היה שהריקנות היא פזיזה ורועשת ואילו החכמה העמוקה היא שקטה וכבדת ראש.
אבל אצלנו, כל יום יש “חגיגה” תקשורתית חדשה בעקבות איזו אמירה בוטה, גזענית או פוגענית. מסתבר שרעש זה טוב לחשיפה. דיבור שקט ומדוד נעלם ברעש הגדול מסביב ומה שצף ועולה בכותרות העיתונים הן האמירות הפשטניות, הגזעניות, מלאות שנאה ושטנה ועם אפס סובלנות לכל דעה אחרת. בקיצור, מה שנשאר לנו זה קרב אגרופים מילולי שכולו מכות זולות מתחת לחגורה.
החבטות הזולות והרועשות הללו מעוררות בעיקר שני סוגים של תגובות: תשואות סוערות או זעם קדוש; שמחה לאיד (“סוף סוף מישהו/י אומר/ת את הדברים כפי שהם”) או קריאות בוז. אה, וכמובן, קריאות לגינוי או גינוי בחצי פה.
פרובוקציה היא אסטרטגיה חשובה; היא אמורה לטלטל, לעורר דיון סוער, להטיח בפני חברה שבעה ומרוצה מעצמה מראה שתזעזע את שביעות הרצון העצמית המנומנמת שלה. אבל כשהשיח הציבורי סביבנו מורכב מפרובוקציה אחת אחרי השנייה, מה שמתקבל הוא משחק פינג פונג של רעש ורעש נגד.
בתוך הרעש האלים מתהווה מחנה השותקים/ות; אלה שבוחרים/ות להימנע מהתייחסות לנושאים שנויים במחלוקת; שמעדיפים/ות להעלות תמונות של חתולים ואוכל ולקוות שלא ייתפסו באש הצולבת ושאף טוקבקיסט זועם לא יאחל להם מוות בייסורים קשים או אונס ברוטאלי.
בתוך הרעש, יורד עלינו שקט רע; שקט של פחד; שקט של עייפות, שקט של ייאוש.
דברים רעים קורים כשאנו נכנעים לרעש. הבריחה מזירת השיח משאירה אותה פנויה וריקה לעוד ועוד חביות ריקות המתגלגלות ברחובות התקשורת והמדיה החברתית. וכדי שהרעש יישמע מעל הרעש החביות הריקות נהיות ארסיות יותר, רועשות יותר. ומה שבאמת צריך לדבר עליו נמוג אל תוך ענן עכור של רעש.
רעש עירום חלק ב’: השועל והעורב
זוכרים/ות את משל העורב והשועל? השועל, שחשק בפיסת גבינה שהייתה נעוצה במקורו של העורב, פיתה אותו בדברי חנופה לשאת קולו בשיר. העורב הנרקיסיסט התלהב כל כך מהמחשבה שהעולם אכן יתענג למשמע קולו, פצח בשיר ופיסת הגבינה נפלה הישר אל פיו המשתוקק של השועל.
המשל עוסק בעצם במפגש שבין נרקיסיזם לעורמה וחנופה ומציע שיעור מהיר בכלכלה של פוליטיקה ויחסי כוח. אמנם לעורב יש יתרון התחלתי; הוא עומד על העץ, ואילו השועל למטה. אבל השועל החכם יודע שנקודת התורפה של העורב היא שהוא אוהב לעוף על עצמו ומנצל זאת לטובתו.
אכן שיעור חשוב בניהול של יחסי כוח.
אבל המשל לא מספר לנו דבר על החיות האחרות; אלה שלא קיבלו פיסת גבינה עסיסית ורק נאלצו לשמוע את שירת העורב.
שירת העורב היא הרעש שמלווה את העסקאות שבין הצמאים/ות לפרסום לבין המחויבים/ות לרייטינג. ברעש שנוצר מסביב אנחנו מתחילים/ות להאמין שכדי להשתתף במשחק צריך להיות עורב או שועל. לספק סנסציות או לפרסם אותן.
והנה, גם אני הכותבת הגעתי לנקודה בה אני משכנעת את עצמי שהשתתפות בשיח אפשרית רק לעורבים ושועלים. לכמה רגעים גם אני מצטרפת למקהלה שמשננת את המשפט המאוס עליי ביותר: “זו דרכו של עולם”.
לא, זו לא דרכו של עולם. יש לנו זכות ויכולת לבחור אם להצטרף למעגלי הרעש או לפרק אותם.
וצריך לפרק את מעגל הרעש; צריך לייצר סוגי שיח חדשים ואחרים גם סביב המחלוקות הקשות והמרות ביותר; צריך ליצור מרחבים בהם אפשר לדבר על מה שלא עושה מספיק רעש כדי להגיע לכותרות.
פירוק הרעש דורש מאתנו מחויבות לבטא מורכבות ולהקשיב לה; הוא דורש כוונה ונכונות לנהל דו שיח. פירוק הרעש דורש נכונות לתת ביטוי מדויק וכן לקולות השונים שקיימים בנו. הוא דורש לא להיכנע לדרישה להגיד הכל במשפט אחד חד ובוטה. הוא דורש לצאת לפעמים נגד “השבט”.
פירוק הרעש דורש מאתנו עבודה קשה והימנעות מודעת מסיפוקים מידיים. פירוק הרעש דורש מאתנו לפתח שפה אחרת. פירוק הרעש דורש קצת שקט.
אני חורגת ממנהגי הפעם ומסיימת בשיר של משורר מוכר מאוד, חיים גורי. אני בוחרת להביא את השיר הזה כי אני חבה למחברו תודה גדולה. על ההתעקשות שלו לשיח מורכב, רב ממדי, שיש בו גם תוכחה וגם חמלה לקיום האנושי. אני אוהבת ומעריכה אותו על ההתמדה שלו ביצירת שירה שתמיד אומרת עוד, שמחלחלת בשקט, שאוחזת בשולי הבגד ותובעת השתהות, הקשבה והתבוננות.
אני והשקט/חיים גורי
שמעתי על השקט
לא פגשתי בו עדיין.
הוא שייך לארץ
שאת שמה איני יודע.
הוא קשור בעיר
שלא עברתי ברחובה
הוא שוכן בבית –
לא נשענתי בחלונותיו.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות.
ואני בטרם. כמו רעב.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות
ואני בטרם כמו רעב.
והנה השיר גם בלחן ובביצוע של יוני רכטר
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=395&wrkid=16013