For English, clickhttps://storytellingforsocialchange.company/?p=793
כשהעבר בא לבקר
פטר אנגוסטין קפץ אתמול לבקר.
לא, הוא לא הפר את הסגר וגם אני לא. פטר הוא דמות פיקטיבית, בערך.
“פטר אנגוסטין איבד יום אחד את הצל שלו. יום אחד הוא שם לב שהצל שלו לא הולך אחריו, גם לא לצדו או לפניו. פטר אנגוסטין היה אדם בלי צל”.
הסיפור על פטר, האיש שאיבד יום אחד את הצל שלו, עודו כתוב בכתב יד במחברת בכריכה קשה שחברה טובה נתנה לי כדי שאכתוב. זה סיפור אפל, מין סרט אימה מתמשך בשחור לבן. הוא לא היה ראוי מבחינה ספרותית, אבל זו גם לא הייתה המטרה שלו. הסיפור על פטר היה הדרך שלי לתעד ולעבד את משבר הנישואים והגירושין תוך כדי התרחשות. משהו בכתיבה הפך את הדברים לאמתיים מאוד מחד, ומפחידים פחות, מאידך.
כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ופטר החליט לבוא לבקר. הוא פרץ את מערכת החיסון הרגשית שעובדת שעות נוספות בימי המגפה. הוא חזר לחלוק עמי את חדר העבודה הקטן ולהזכיר לי איך מרגישה פגיעות אל מול חיים שיוצאים לגמרי מהמסלול.
הקורונה מציפה אצלנו זיכרונות מתקופות שביקשנו להשאיר מאחור. היא לא המציאה את הפגיעות – לא את האישית ולא את הקולקטיבית – אבל היא חושפת אותן ביתר שאת וגם את האי צדק. כל יום היא מסמנת מחדש את הקו השברירי בין אלה שראשם עוד מעל למים, לאלה שעייפו מלהיאבק ושקעו. כל יום היא בוחנת אותנו מחדש, משרטטת שוב ושוב את הגבול העדין שבין חוסן לקריסה, בין מיקוד להצפה.
בהתחלה, כשההימנעות מקרבה לאנשים עוד הייתה בגדר המלצה, סירבתי להתרחק, להפריח נשיקות באוויר ולחכך מרפקים. סירבתי לחשוד באלה שישבו לצדי בקרון הרכבת או באוטובוס שהם נושאים וירוס קטלני. מיאנתי לוותר על המגע באבוקדו בדוכן בשוק מחנה יהודה. אבל בשלב מסוים, לא הייתה לי ברירה. החשש שאחשוף את עצמי ואת אהובי לבי לנגיף היה חזק מרוח המרדנות הראשונית שלי.
אז נכנעתי וגיליתי צייתנות. ההתנגדות עברה לדיגיטל: הפגנות בזום וחתימה על עצומות בדואל וכתיבה. . גם העבודה עברה לדיגיטל: סטוריטלינג בזום ובטלפון, סדנאות על נשים שלום וביטחון בזמן קורונה בזום, תכנון אסטרטגי בזום. מעולם לא ראיתי את פניי מתבוננים בי בחזרה כל כך הרבה שעות ביום.
“הדרך הטובה ביותר לגזול מא/נשים את האינטליגנציה ואת הקול שלהם/ן היא להפחיד אותם/ן עד מוות”.
נזכרתי בפטר, האיש שאיבד את הצל שלו, אולי מפני שדווקא בעת שציוו עלינו להיכנס למרחב הפרטי ולא לצאת ממנו, איבדנו גם חלקים גדולים מהזכות לפרטיות, בחסות ובהכשר התקנות לשעת חירום. ואולי גם מתוקף כשלי האבטחה של היישומים שפיתחנו בהם תלות כה גדולה בימים אלה.
העריצות של מודלים מתמטיים
ניהול משבר הקורונה מתבסס על מודלים מתמטיים; על אלגוריתמים המחשבים שיעורים וקצב הדבקה והתפשטות. אלה ניבאו תחילה מאות מיליוני חולים ומתים ברחבי העולם. המידע הזה שלט שלטון מצרים ללא עוררין עם פרוץ המגפה. אנו, בני התמותה שלא דוברים אלגוריתמית, נאלצנו לחיות בצל הנתונים הללו כאילו היו דברי אלוהים חיים ולא נותר לנו אלא לציית. נצמדנו למסכי טלוויזיה בהם כולם – מראש הממשלה ועד יצרני משקאות קלים וחטיפים עתירי נתרן – אמרו לנו להישאר בבית ולאהוב מרחוק. “רק כך”, אמרו לנו, “ננצח יחד את הנגיף”. עטנו על נייר טואלט, אלכוג’ל וביצים – על כל מה שהיה חסר במכולת – מתוך חשיבה מאגית שאם נהיה מצוידים ונציית, הנגיף יפסח על פתח ביתנו. נעצנו מבטים חשדניים בכל משתעל ושמרנו מרחק מהורים קשישים, כי טרם פותחו האלגוריתמים שיודעים לחשב כמה קטלנית יכולה להיות בדידות, למשל, או מהן ההשלכות ארוכות הטווח של הסתגרות מוחלטת בבית אלים.
כאשר ההתמודדות עם המגפה מוגדרת כמלחמה, אזי גם ברור שמי שצריכים לנהל אותה הם הצבא וכוחות הביטחון. מצוידים בגרפים ועקומות, חבורה של גברים בעלי עבר צבאי מנהלים משבר בריאותי-אזרחי-חברתי וכלכלי. סוגי ידע ומומחיות רבים וחיוניים והקולות של מי שאינם ואינן גברים עם רקע בטחוני (שזה הרוב) נדחקים לקרן זווית.
” רגע רגע רגע.. אז לא משנה מה הניסיון מה למדו.. רק בגלל שהן נשים? מדהים!” כך כתב לי צייצן לא מוכר בתגובה לפרסום כתבה בעיתון גלובס על דרישת ארגוני הנשים לייצוג הולם מגוון לנשים בהרכב ועדת היציאה ממשבר הקורונה[1]:
שנים רבות של אקטיביזם פמיניסטי לימדו אותי שלא צריכה לספור אפילו עד עשר כדי שתגיע תגובה מסוג זה. גם את ההתנגדות לשוויון הקורונה לא המציאה. ובכל זאת, מסתבר שלא רק אותי לקח המשבר הזה 30 שנה אחורה. גם ארצנו הקטנה חזרה לעולם בו גברים מנהלים את המרחב הציבורי ונשים את הביתי והפרטי. כי הרי אם ממסגרים את משבר הקורונה כמלחמה, וברור שמי שצריך לנהל אותה הם גנרלים בהווה ובעבר, אז שכל תחומי הידע האחרים יסתדרו בשלשות ויתפנו ממגרש המסדרים. איך אמורה משפחה עם שלושה ילדים במערכת החינוך ולפחות הורה אחד – בדרך כלל האם – שעובדים מהבית, להסתדר? בכמה בתים יש מחשב לכל אחד ואחת?
במלחמה, הפחד והדחף לחסל את האויב מנהלים אותנו. זה אנחנו או הוא.
הדרך המהירה ביותר לשתק התנגדות היא להגיד שזו מלחמה. הרי לא נרצה שהנגיף יביס אותנו.
“אם באת לעזור לי, חבל על הזמן שלך. אבל אם באת כי השחרור שלך כרוך בשלי, בואי נפעל ביחד” (לילא ווטסון, סופרת ופעילה פמיניסטית אבוריג’ינית).
הפמיניזם לימד אותי שאנחנו חזקות רק כאשר כולנו חזקות וזה מחייב אותנו להתנגד רעיונית, מחשבתית ופיזית לתפיסת “הנזק ההיקפי” שמאפיינת את תפיסת המלחמה והופכת את ההרס שמלחמה זורעת למחיר בלתי נמנע. כך, במלחמה, אפשר להפקיר קשישים, נשים נפגעות אלימות, ילדים שעוברים התעללות, אנשים שחיים בעוני, ילדים וילדות בחינוך מיוחד וההורים שלהם, אנשים שמתמודדים עם דיכאון ופוסט-טראומה, להתנגד לתפיסה הניאו-ליברלית שתומכת בהתעצמות הכוח של מעטים על חשבון כל היתר.
מזיכרון לסיפור
אז פטר בא לבקר. לא גירשתי אותו, כי אין טעם. הזיכרונות הם חלק ממני, גם כאשר הם שמורים היטב במגירות האחוריות של התודעה. אל הזיכרונות האלה יתווספו יום אחד אלה הטריים, מימי המגפה. כנראה שהזיכרונות הללו ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן מה.
לאן נוביל את הזיכרונות האלה? והאם ניצור מהם סיפור חדש שיש בו תקווה וחמלה, משמעות וסולידריות?
כדי ליצור סיפור חדש אשר חומק משפת המלחמה ומחלץ אותנו מתרחישים דיסטופיים של המשך ההסתגרות התודעתית, חשוב שנזכור שיש לנו הידע, התבונה והתשוקה לעצב עולם טוב וצודק יותר.
[1] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001325103