אפריל הוא האכזר בירחים
“אפריל הוא האכזר בירחים, מצמיח/ לילכים מן הארץ המתה, מערב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים במטרות אביב./ החורף שימר את חומנו, מכסה/ את הארץ בשלג שכחה, מזין/ מעט חיים לפקעות שיבשו” (טי. אס. אליוט, מתוך “קבורת המתים”, ארץ השממה. תרגמה מאנגלית: אסתר כספי).
נדרשת מידה של גאונות כדי לכתוב שורה כזו: אפריל הוא האכזר בירחים. לא ינואר הקר והקודר ולא אוגוסט הצהוב והלוהט. אפריל, החודש של הפריחה והלבלוב. נדמה לי שמעולם לא קראתי שורות שמדברות באימה שכזו על הכאב שמסבה לנו התעוררות עזה של רגש. מעולם לא קראתי שורות שמדייקות כל כך את הזעם שמתעורר מול זה אשר מאיים להפר את הנוחות הקרה והרדומה של ייאוש.
נדרשת מידה של גאונות כדי לומר שההבטחה להתחדשות, לפריחה מחודשת ולחיים חדשים היא האכזרית. היא, ולא ההרס והחורבן שהמין האנושי גוזר על עצמו פעם אחר פעם.
השורה הזו מהלכת עמי כבר זמן רב. אבל כמו הרבה שורות וחצאי מחשבות היא חיכתה שאבין מדוע היא מהלכת עמי וטורדת את מנוחתי. היא שבה ועלתה בימים אלה, ימי הפסח, בהם אני עסוקה מדי שנה בוויכוח עקשני עם הטקסט העתיק של ההגדה המסורתית של פסח. ימי אפריל האלה, ימי האביב הקצר והחמקמק, הם זמן טוב להתווכח עם טקסטים קנוניים.
“והגדת לבתך ביום ההוא”
לפני ליל הסדר, לקחתי עמי את נעמה בתי למשמרת של נשים עושות שלום מול משרד הביטחון בקריה בתל-אביב. המשמרת נועדה להציב ולשמר על סדר היום הציבורי את מסקנות דו”ח מבקר המדינה על מלחמת צוק איתן ואת הביקורת הנוקבת של המבקר על כך שהקבינט המדיני-בטחוני לא שקל חלופות מדיניות למלחמה. 45 יום חלפו מיום פרסום הדו”ח ו-22 יום מאז שהחלנו במשמרות יומיות (למעט ימי שבת וחג) כי כל כך הרבה התרחש כאן מאז פרסום דו”ח המבקר. אנחנו שם כדי להזכיר לכולנו את החובה לשקול חלופות מדיניות ולעצור את המלחמה הבאה.
אז יחד עמדנו עם חברותינו למשמרת, אוחזות שלטים והזמנו את העוברים ושבים לשיח על שלום, על חלופות מדיניות למלחמה ועל תקווה. משך ארבע שעות נחשפנו למגוון רחב של תגובות: מקריאות שטנה של נהגים חולפים, דרך שיחות ממושכות, טובות ונוקבות, ועד לדברי תמיכה חמים.
הנוכחות המתוקה של נעמה נתנה לי כוח. היא הייתה תזכורת חיה ונושמת מדוע אנחנו עומדות שם, בגשם ושמש, מטרידות את מנוחת הרחוב במובן החיובי ביותר של המילה.
ניסיתי להתבונן בחוויית העמידה במשמרת דרך עיניה של נעמה. ראיתי את השמחה שלה בכל פעם שאנשים עצרו כדי לקחת את הגלויה שהושיטה להם וחייכו או אמרו מילים של תמיכה. הבחנתי בפניה שהתעננו לרגע כאשר אנשים חלפו במהירות, מעמידים פנים שלא הבחינו בידה המושטת. אבל הרגעים המאתגרים ביותר היו בשיחות עם אלה שהנוכחות שלנו שם עוררה בהם זעם גדול. לפעמים הזעם הגדול התפוגג והפך תוך כדי שיחה לספקנות או חוסר אמון באפשרות של הסכם מדיני ולפעמים אף עבר מהפך שלם והיה להבעה של תמיכה. ולפעמים הזעם נותר בעינו; יוקד וסרבני. הזעם של הסירוב העיקש להרפות מהייאוש.
אחרי ליל הסדר נסענו שוב יחד, הפעם לבית שאן, שם התקיים אירוע “נשים נוסעות שלום[1]”. ביום אחד עברנו יחד שלושה אזורי אקלים. השמש קפחה על ראשנו במסע הרגלי מתחנת הרכבת של בית שאן לפארק האקליפטוס. בסופו של האירוע ירדו עלינו גשמי ברכה שגרמו לנו לרקוד ריקוד עליז בגשם ובסופו של יום שבנו אל הקרירות ההררית של ירושלים.
ובין לבין, נעמה שלי זכתה לשמוע הרבה נשים חכמות, אמיצות ומעוררות השראה. עוד מעט היא כבר תהיה גדולה ואולי לא תסכים להצטרף אל אמה האקטיביסטית לאירועים, הפגנות, משמרות ומסעות רגליים. אבל באשר היא תלך, יהדהדו בלבה האמיץ ובראשה החכם המילים הנפלאות של חווה אלמו, פעילה חברתית מבית שאן: ” בזכות ההכרה באחר, אנחנו נבנה את השלום. לכל אדם מגיע שוויון ערך כאדם. אני מאמינה במנהיגות נשית. הגיע זמננו להתחיל ולהשפיע, הגיע זמננו לשלב ידיים ולהתחיל להוביל את מדינת ישראל, עד שתהפוך להיות למקום שנעים וטוב לחיות בו”.
וכשהיא תגדל ותגלה כמה נפלא וכמה מורכב זה להיות אישה בעולם הזה, יהדהדו בה מילותיה החזקות של יהלומה זכות, מייסדת מרכז החוסן באופקים: “לכל אחת מאתנו יש תפקיד משמעותי ומקום שמור בפזל ממנו ייחתם ההסכם המדיני ובלעדינו התמונה הישראלית לא תהיה שלימה ומושלמת. אנו יוזמות ויוצרות את הוודאות שתצית ותלבה את אש התקווה והשלום בלבבות”.
היא בת 11 כמעט אבל כבר יודעת כמה חשוב להיות אישה בעולם הזה. כמה חשוב לשמור את היד מושטת. ואני חושבת שהיא יודעת, כמוני, שהיא ניצבת על כתפיהן של דורות של ענקיות. של נשים שלחמו ונאבקו למען צדק, שוויון, שלום וחירות.
“ובנך יגיד לך ביום ההוא”
אחרי ליל הסדר, בנסיעה השקטה לירושלים, ראשה של נעמה כבד על כתפי וראשו של דניאל, בכורי, לידה, שקוע בשינה עמוקה השמורה לצעירים. גל עצום של אהבה מציף אותי. אחד מני רבים. גל של השתאות על הפלא הזה, על השניים הללו, הבן והבת שהגיחו מתוכי לאור העולם והם אנשים שלמים ועצמאיים ועזים.
אני אולי אימא פולניה שלא יודעת לשחרר, אבל דניאל בכורי הוא מזמן כבר איש. ואמנם ההגדה המסורתית מצווה עלינו להגיד לבנינו, אבל חשוב לא פחות שנשכיל ללמוד מהם. דניאל הוא אחד האנשים היותר מדויקים שאני מכירה והוא מספר סיפורים בחסד. בזכותו נחשפתי לעולם של סטנד-אפ חדש, מרענן ומשוחרר משטויות של “יש כאן מישהו מבת ים” ו”מכירים את הקטע הזה שאשתך אומרת לך…”.
אז ערב לפני ליל הסדר, ואחרי ששחררתי את עצמי לפני שנים ממלאכת הניקיון לפסח, הלכתי לפאב התקליט בירושלים למופע הסטנד-אפ שלו. כמו תמיד, הכפלתי את מפלס הגיל וצחקתי הכי חזק. כי אפריל הוא אולי האכזר בירחים אבל אפילו טי.אס. אליוט ודאי ידע שלא מתווכחים עם לב של אימא.
הומור הוא אחת הדרכים היותר יעילות לעורר מחשבה ולהפר את השקט סביב דברים ש”לא נעים/ראוי/יאה לדבר עליהם”. הומור הוא דבר רציני מאוד. סטנד-אפ היא אמנות מפשיטה. היא מחייבת אותנו להסיר מעצמנו שכבות של צדקנות וצביעות. זה לא פשוט לגרום לאנשים לצחוק. זה עוד יותר מורכב כשההומור עוסק בדברים לא מצחיקים בכלל. אבל דניאל לימד אותי שצריך ואפשר לצחוק גם על נושאים קשים ורגישים, כמו הטרדות מיניות:https://www.dropbox.com/s/x9c4zkm92xgeekq/2017-04-09%2020.00.20.mp4?dl=0
אפילוג
עוד כמה ימים יסתיים הפסח הזה. מזג האוויר המתעתע יתייצב לקיץ ארוך ולוהט ויבש. עוד כשבועיים יסתיים חודש אפריל. אפריל הנוכחי היה אכן אכזרי. לא רחוק מכאן, בסוריה, הנשיא אסד השתמש בנשק כימי נגד אזרחים. עשרות ילדים וילדות, נשים וגברים נרצחו באכזריות. ואז הנשיא טראמפ הראה לכל העולם ששלו יותר גדול ושיש לו את האם-אם-אם-אימא של הפצצות. מישהו שכח לספר לו שאימהות היא האמנות של יצירת חיים. אבל אל לנו להאשים את אפריל. האכזריות האמתית היא לא בהבטחה של התחדשות וצמיחה מחודשת. האכזריות האמתית היא של המין האנושי שגוזר על עצמו ועל האדמה הרס והרג וחורבן. ואל תגידו לי ש”זו דרכו של העולם”. לא מעניין אותי אם האכזריות האנושית עוטפת את עצמה בשפה של צדק או של קודש. בסופו של יום היא נותרת במערומי אכזריותה. בין הנוחות המדומה של הייאוש הקר והרדום לבין האימה שמעוררת התקווה, אני בוחרת להתעקש על ההבטחה של עתיד אחר, טוב יותר.
