העולם הזה צריך אמהות

אימהות איננה תולדה של מעשה הלידה. אימהות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים.

מילים אלה לקוחות מדברים שאמרתי בטקס שקיימנו, תנועת נשים עושות שלום, באתר הטבילה בצפון ים המלח, במסגרת אירועי צעדת התקווה במהלך חודש אוקטובר.

זה היה אירוע היסטורי; לראשונה מזה זמן רב נפגשו וצעדו יחד נשים יהודיות ופלסטיניות, מישראל ומרחבי הרשות הפלסטינית.

זה היה אירוע פוליטי; אמירה צלולה וברורה של נשים שקצו במלחמות ובאלימות; שמאסו בכך שמדירים אותן מהשיח על שלום וביטחון.

וזה היה אירוע מכונן גם מבחינה אישית; הוא נתן לי הזדמנות להרהר על דרכי הפעולה שלי בזירה הציבורית והמקצועית.

כשהתכוננו לצעוד, לקול הלמות התופים והשירה המשותפת, דמעות של התרגשות עצומה הציפו אותי. גדולות ומתוקות ומתגלגלות. שבועות וחודשים של הכנות ועבודה סביב השעון של עשרות נשים הגיעו לעוד שיא. אחוזה ואוחזת בזרועות הנשים שלצדי, תומכת ונתמכת, צעדתי בידיעה ברורה שאנחנו הולכות רחוק וביחד.

פני היו שילוב של בכי וצחוק; הם נתנו ביטוי לרגשות של הוקרת תודה ונחישות עמוקה. הם נתנו ביטוי לתחושה הפיזית והנפשית של היות בתוך מעשה של גדולה משותפת.

וכשעלינו על הבמה, הודא אבו אלערקוב ואני, להנחות את הטקס, הגדולה הזו הקיפה אותנו מכל עבר והעניקה לנו השראה. קולה המהדהד של הודא שקרא: “נשות העולם, היום הוא היום שלנו!” העצים את קולי שלי. הפנים הקורנות של היושבות מולנו האירה אותנו יחד עם השמש שעמדה באמצע שמיים.

qasr-march
צעדת התקווה בצפון ים המלח. צילום: ענת סרגוסטי

הרגעים האלה ממשיכים לחיות בי, עם החזרה לשגרת העבודה, ואיתם המחשבות על נשיות ומנהיגות. המחשבות על כל מה שלמדתי ואני לומדות מהשותפות שלי לדרך בכל שנותיי בעולם השינוי החברתי.

כפעילה ואשת מקצוע פמיניסטית אני מודעת היטב ששיח על אימהות הוא מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר חול טובעני של הבניות חברתיות על “נשיות” ו”גבריות” שעושות אי צדק לשני המגדרים. ובכל זאת, אני כותבת, כי האימהות כעמדה של מנהיגות מוסרית ופוליטית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי בכלל ומהשיח על שלום וביטחון בפרט.

אימהות נתפסת על פי רוב כמעשה פרטי ואישי שמקומו במרחב הביתי והמשפחתי. הרוך, הדאגה וההכלה שמתלווים למלאכת גידולם של ילדים נתפסים כמתאימים לתפקידים “נשיים” של טיפול, אבל פחות למשימות ניהול ומנהיגות שדורשים החלטיות, נחישות וקשיחות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לניהול של משפחות ומערכות יחסים נחשבות כאורחות זרות ולא רלוונטיות בחדרי ישיבות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לקיומם של חיי אנוש נתפסות כחולשה סביב שולחן משא ומתן.

התרגלנו לחשוב כך. במיוחד באזור שלנו, ש”אינו מרחם על החלשים”, כמאמר השיר.

האמנם?

כל מפגש אנושי;  אישי, מקצועי, עסקי או פוליטי מעורר בנו שלל רגשות; לוחץ לנו על כפתורים, נוגע בנו במקומות לא מודעים. משברים קטנים וגדולים נוצרים כשאנו נוהגים בעיוורון, ביוהרה או בכוחניות. התגובות שלנו יכולות להסלים או להרגיע את המשבר. ההיסטוריה מראה שברוב המקרים בהם בחרו המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים להעצים את הכוחניות, התוצאה הייתה עוד אלימות, שפיכות דמים, כאב ואובדן. במקרים שבהם בחרו אחרת; כאשר הושיטו יד או נענו ליד מושטת, הם שינו את פני ההיסטוריה. היכולת לעשות ויתורים כואבים והנכונות להניח למחלוקות העבר הם שיצרו פריצות דרך ביחסים בין מדינות ועמים במזרח התיכון ובעולם כולו. חלק מהמנהיגים הללו שילמו על כך בחייהם; יריביהם הפוליטיים ראו במהלכים שלהם מעשים של חולשה.  אבל אנחנו זוכרים עד היום את תמונותיהם של מנחם בגין ואנואר סאדאת ושל יצחק רבין עם יאסר ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן לוחצים ידיים. התמונות הללו מזכירות לנו שהסכמי שלום הם דבר אפשרי.

אני נזכרת בעצמי, ילדה בת 4, רצה עם אמי ואחיותיי למקלט בשיכון בירושלים במלחמת 67. ושוב ב-73. אני זוכרת את עצמי מלטפת את בני בכורי בן השנה וחצי דרך שרוול פלסטיק במלחמת המפרץ ב-91. אני זוכרת את עצמי מחשבת מסלולים בראשי שוב ושוב כאשר אוטובוסים מלאים באזרחים התפוצצו בירושלים. אני זוכרת את בתי הצעירה ואותי תופסות מחסה בעת אזעקות צבע אדום במלחמת צוק איתן. אני זוכרת את עצמי יושבת מול תמונות של ההרס והחורבן בעזה, מול תמונות של אימהות ואבות הממררים בבכי על ילדיהם. יושבת מול התמונות ובוכה על הילדים והילדות.

אימהות, כבר אמרתי, היא לא רק תולדה של מעשה הלידה או של טיפול בילדים שהבאנו לעולם. אימהות והורות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם בו אנו חיות וחיים; אחריות כלפי הסובבים אותנו. זוהי עמדה של ריסון עצמי, הקשבה והכלה. זוהי עמדה שיש בה תשוקה ואהבה יחד עם היכולת להציב אמות מידה גבוהות. זוהי עמדה שיש בה חמלה ומסירות, נחישות וחוסן. ואומץ, הרבה אומץ.

העולם שלנו הוא מורכב וקשה. יש בו יותר מדי אי צדק ואלימות; יותר מדי אומללות ואכזריות. העולם שלנו זקוק לחמלה וליכולת לבקש סליחה ולמחול. העולם שלנו זקוק לכך שנראה בעיניים פקוחות את הזולת במלוא האנושיות שלו ושנזעק נגד מעשים לא אנושיים.

“אני רואה את האנושיות שלך. האם את רואה את שלי?” אמרה לימה בואי, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011 מליבריה, אשר הגיעה לישראל כאורחת מיוחדת של צעדת התקווה. ועוד הוסיפה, כי לעורר תקווה בלבבות אלה אשר ידעו כל כך הרבה סבל ואובדן היא אחריות גדולה. “אל תיכנסו לזה אם אתן לא רציניות”.

אנחנו רציניות. בדיוק כמו הענקיות שסללו את הדרך לנשים להיות סוכנות שינוי פעילות ושוות ערך. כמו הנשים שנאבקו למען זכות הצבעה; כמו הנשים שנאבקות לצדק מגדרי, חברתי וגזעי. כמו הנשים שנאבקו להיות חלק מסיום המלחמות בארצן.

אנחנו רציניות ולא עוצרות עד הסכם מדיני. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע ליצירת שיח פוליטי חדש שמבוסס על היכרות ודאגה הדדית. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע להחזרת השלום אל לב העשייה של הקהילות בהן אנו חיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאב, זיכרון ותקווה

הימים הלאה, שבין יום השואה ועד יום הנכבה, ימי אביב השזורים בחורף המסרב להיפרד.
ואלה הם ימים של זיכרון קולקטיבי וזהויות קולקטיביות ומתח אישי שנובע מהילוך זהיר בין זהויות והשתייכויות.
לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף בטקס הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ההזמנה הזו, שריגשה אותי מאוד, גם חייבה אותי לחפש ולמצוא את הקול שלי בהקשר של מעמד קולקטיבי.
מלאכת הכתיבה, כרגיל, הייתה רצופה כתיבות ומחיקות, מתוך מודעות עמוקה לדברים השייכים למעמד לבין אלה השייכים לי. אבל דבר אחד היה לי ברור; אני כותבת כאישה, ואני רוצה להביא קולות של נשים אל המעמד הזה, כי לנשים יש דברים חשובים לומר על אובדן וזיכרון ועל הנפש הנקרעת מרצון.
הנה הדברים שנשאתי בטקס ההבדלה. על הבמה היו איתי לא רק סבתי ואמילי דיקנסון, שאותן בחרתי לצטט, אלא עוד נשים רבות, הנושאות בנפשן סיפורים של כאב, זיכרון ותקווה לעתיד טוב וצודק יותר.

כאב, זיכרון ותקווה

“אין חגים קבועים לנפש”, אמרה סבתי עליה השלום, גילה גורי. משפט קצר בן ארבע מילים הטומן בחובו חוכמה והבנה עמוקה של הנפש האנושית, שאינה כפופה למחזוריות של לוח השנה. האמרה הזו של סבתי מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות; המעבר מהתייחדות עם זכר הנופלים לחגיגות של שמחת העצמאות והריבונות. זהו מעבר קשה, מפני שלנפש יש קצב משלה והיא אינה יכולה לכאוב או לשמוח על פי המחזוריות של השמש הזורחת ושוקעת.
“אחרי כאב גדול, משתררת תחושה רשמית”, כתבה אמילי דיקנסון בשירה הנפלא, על תחושת הכאב המאבנת, המקפיאה, הגורמת ללבנו להישבר. זהו כאב האובדן; זהו הצער על לכתו של היקר לנו מכל, זהו יגון הגעגוע שלעולם אינו בא על סיפוקו . וביום הזה, אלה אשר איבדו את היקרים להם מכל חווים את הכאב הזה אולי ביתר שאת. ביום הזה אנו נדרשים לזכור את הנופלים, אך גם את אלה שנושאים בלבם בכל יום ובכל רגע את הכאב ואת הזיכרון. במעמד ההבדלה הזה אנו נדרשים להכיר בכך כי יש בקרבנו רבים אשר בעבורם הזיכרון – בין אם טרי או כזה הנישא שנים רבות – נמשך ומתמשך גם כאשר תם הטקס וזיקוקין בשלל צבעים מאירים את השמיים.

גילה גוריסבתי, גילה גורי ז”ל
ועוד אמרה סבתי גילה, כי “אנו חיים כל עוד חיים אלה הזוכרים אותנו”. הזיכרון הוא דרכנו להותיר את הנופלים עמנו, לשאת אותם אתנו. הזיכרון מעורר ביתר שאת את כאב האובדן, אך באותה נשימה הוא משמר את האהבה שרחשנו לאלה שהלכו מאתנו כרגש חי ופועם.
השעה הזו מסמנת את המעבר מזיכרון לתקווה, מכאב האובדן להתרגשות החגיגות. הלב האנושי הוא השריר החזק מכולם. הכאב מאבן ומקפיא אותו, עד כי הוא חושב להישבר. השמחה, האהבה והתקווה מרחיבות את הלב עד אין גבול. במעמד ההבדלה הזה, אנו דורשים מלבנו להתכווץ בכאב הזיכרון ולהתרחב באהבה ובתקווה; במעמד ההבדלה הזה אנו מבקשים מלבנו להכיל בתוכו את המכאיב ואת המרחיב. הלב מסוגל לכך, אנו מסוגלים לכך, ומעמד ההבדלה הזה נועד לאפשר לנו כקהילה לעשות יחדיו את המעבר המורכב הזה.
ברגעים הללו, במעמד ההבדלה בין קודש לקודש, אנו זוכרים את הנופלים ומתחייבים בפניהם לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להבטיח כאן חיים של תקווה ושלום, חיים שהחמלה שורה עליהם.

לא מכשפה. לא “בת שלך מלך”.

רק עליהם אני חושבת, כי זה נותן לי כוח. אם אחשוב יותר מדי על עצמי אשתגע, ואז מה יהיה על המעילים? הכאב לא חשוב. גם השקט לא. רק הפחד. מה יקרה אם לא אסיים בזמן את המעילים והם יצטרכו להמשיך ולעוף כל החיים שלהם. הלוואי וגם אני יכולתי לעוף. להיות גם קצת ציפור, והם היו יושבים כאן ואורגים לי מעיל מעלי סרפד. לפחות הייתי יוצאת מהמערה הזו.

אני הייתי היחידה שלא שנאה אותה מהתחלה, את האישה הזו שאבא שלי התחתן איתה כדי לא להיות לבד. האחים שלי שנאו אותה כי ידעו שהיא תנסה לקחת מהם את הירושה. אני הייתי קטנה ולא הבנתי. רק רציתי אמא, כי את זו שלי לא הכרתי אף פעם. כולם היו מספרים לי עליה. כמה יפה וטובה ואצילית ונדיבה ורחומה היא הייתה וכמה אני דומה לה.

אני לא שנאתי את האישה החדשה  כי נורא רציתי אמא; כזו שתסרק את שערי ותקלע לי צמות ותספר לי סיפורים לפני השינה ותרגיע את הפחדים שלי ותריב איתי על שטויות. אבל היא לא סבלה אותנו מהרגע הראשון. גם את אבא שלי היא לא אהבה. היא חשבה שהוא רכרוכי ולא שאפתן מספיק. אני חושבת שהיה לה נורא משעמם אתנו. היא הייתה מלכה והיא לא הייתה שמחה. משהו היה חסר לה. אני זוכרת אותה מסתובבת ברחבי הארמון הענק והחשוך וממלמלת לעצמה. אמרתי לעצמי שכבר תעשה משהו, ואולי אז היא תפסיק למלמל כל הזמן.

והיא עשתה. אוף, כמה שהיא עשתה. היא כישפה את האחים שלי והפכה אותם לבעלי כנף ועכשיו אני צריכה לשבת כאן ולשתוק ולארוג להם מעילים מעלי סרפד ולשתוק עוד, עד שהמעילים יהיו מוכנים ואז אני אגאל אותם מהכישוף. אני נורא חשובה, וזה מה שחשוב עכשיו. כשאני והם נוכל שוב לדבר אז אולי נוכל לברר את כל העניין הזה, ואיך זה שהם עפים ביחד ואני יושבת כאן לבד לגמרי ושותקת את עצמי לדעת.

SIX SWANS

הם לא סבלו אותה מהתחלה כי ידעו שהיא מאיימת על הירושה שלהם. לי ממילא לא הייתה זכות לירושה, אז מה אכפת לי. אותי היו מחתנים בבוא העת עם מישהו שיש לו ירושה. איזה נסיך. ואני הייתי אמורה להעמיד פנים שאני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. כי איך אפשר לא להיות מאושרת כשההחלטות הכי קשות שאת צריכה לקבל זה איזה פרחים להניח על שולחן הארוחה? בעצם גם את זה אני לא הייתי צריכה לעשות.

אז אולי זה לא כל כך נורא בעצם, כל התפנית הזו בעלילה. ככה לפחות יש לי תפקיד. הגורל של האחים שלי תלוי בי. אני לא יכולה לפרוץ פתאום בשיר, או לצרוח או לקלל או סתם להשמיע קול, כי אז הכישוף יישאר לנצח, וזה יהיה נורא, כי אז באמת לא תהיה לי משפחה.

וממילא אין כאן עם מי לדבר במגדל המבודד הזה. הייתי רוצה לדבר איתה, עם האמא החורגת שלי. הייתי שואלת אותה למה היא כל כך שנאה אותנו, אותי. הנשים בארמון אמרו שהקנאה העבירה אותה על דעתה. אמרו, שדמותה של אמי – שהמשיכה לרדוף את הארמון במושלמות השמורה למלכות טובות שעברו מן העולם – שיגעה אותה.

אני לא אהבתי את ההסבר הזה. אני חושבת שהיא רצתה להיות מישהי, לעשות דברים, לנהל עניינים, ומהר מאוד הבינה שזה לא עובד ככה בארמון. היו לה יכולות ואנרגיות מטורפות, ולא היה לה מה לעשות איתן, אז היא פנתה לכישוף, כי הרי זה מה שאנחנו הנשים בסיפורי העם של האחים גרים יכולות לעשות; להיות יפות ושותקות, או מכשפות שיש להן הכוח להפוך אנשים לבעלי כנף.

האמת, אני מבינה אותה. גם אני, כמוה, שבויה בין דפי ספר האגדות המצהיב הזה, הבלתי תקין פוליטית לחלוטין. גם אני, כמוה, הייתי רוצה לבחור לעצמי תפקידים אחרים. אז בינתיים אני יושבת כאן ואורגת מעילים מעלי סרפד ושותקת ונושכת שפתיים עד שתגיע מישהי שתקרא את הסיפור שלי ותבין ותשחרר אותי מנדר השתיקה.

מוקדש באהבה לגיבורת הסיפור “שבעת העורבים”: https://did.li/3X3w5

את המונולוג הפנימי הזה של העלמה שאמה החורגת הטילה כישוף על אחיה כתבתי כבר לפני כמה שנים. אז, כמו היום, הייתי עסוקה בסוגיות של שתיקה והשמעת קול, של דיכוי וחופש, ושל ייצוגים סטריאוטיפים של נשים בספורי העם שגברים מכובדים כמו האחים גרים העלו על הכתב והוסיפו להם טוויסט חינוכי שהשאיר לנשים בגדול שני תפקידים: עלמה במצוקה או מכשפה. התפקיד נקבע על פי רוב לפי הגיל ויכולת הפיריון. 

אבל על זה כבר נכתב רבות. חוקרות פולקלור פמיניסטיות השיבו לנשים את סיפורי העם שהן סיפרו ואת כבודן כגיבורות שניחנו באומץ, בתושיה ובסקרנות, באכפתיות עמוקה ובמחויבות לצדק. 

לכל טקסט יש כמה רגעים של לידה. בפעם הראשונה שאת כותבת אותו. ואז, בכל פעם שמישהי או מישהו קוראים בו. וגם, כאשר את חוזרת אליו. חזרתי אל הטקסט הזה אחרי שנים, בגלל המאבק בהפיכה המשטרית. בוויכוח שבין המאבק הפמיניסטי לשוויון לבין אלה שטענו שאנחנו ממש מגזימות ולא תהיה שום פגיעה בזכויות נשים. שאנחנו, המתנגדות להפיכה, סתם הזויות, ותומכות הרפורמה הן פשוט “בנות של מלך”. 

אבל אנחנו ידענו שאנחנו לא מגזימות. וההוכחות הלכו ונערמו. פה הגדלה של סמכויות בתי הדין הרבניים, שם נערה שמותקפת ברכבת או נשלחת עם חברותיה לאחורי האוטובוס. פה פיילוט – ממש בקטנה – של רחצה נפרדת, ושם פירוק הרשות לקידום מעמד האישה. 

“בנות של מלך” אומרים לכן. 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: