בין באב אל ואד לבינו נא מורדים

על הציווי לזכור: בין באב אל ואד לבינו נא מורדים

לפני שנה השתתפתי בטקס ההבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות בתחנה הראשונה בירושלים. אני מוצאת שהמרחב הטקסי הזה  – אשר מסרב לדלג בין שני הימים הטעונים הללו ומתעקש לעצור ולציין את המעבר ביניהם – חשוב לי עד מאוד.

אני מוצאת שציון המעבר הזה בחברותא, בשירה, תפילה ושיח, הוא נכון בשבילי.

הנה הדברים שכתבתי לקראת הטקס:

נרות נשמה

האם חברה שסועה יכולה לזכור יחד  או לחגוג יחד? נדמה שימים אלה של זיכרון מדגישים ביתר שאת דווקא את הקושי שלנו כחברה ליצור הסכמות משותפות בסוגיות של מוסר, של גבורה ושל זיכרון.

במולדת הזו שוכנים שני עמים עם זיכרונות שונים ומתנגשים. ואנחנו מתקשים ליצור סביב ההתנגשויות הללו שיח שיש בו קבלה ותקווה.

ועל כל אלה נוסף הקושי למצוא את החיבור המתאים והמדויק בין אבל אישי לבין טקסיות של זיכרון לאומי. כל משפחה שכולה כואבת בדרכה ועולה תמיד השאלה האם יש לנו הזכות להלאים את הכאב הזה.

ולכן, בטקס ההבדלה הזה, אנו מבקשים ליצור מרחב של נשימה ושירה ושיח למעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אנו מבקשים ליצור מרחב לרגעי הסף האלה שבין זיכרון לתקווה, שבין אבל לשמחה.

בעבורי, זהו תמיד מעבר מורכב; מפני שביום הזיכרון האבל האישי הופך לציבורי ומשותף, והנה, עוד בטרם הספקתי לאחוז בו עד תום, אני נדרשת להניח לו ולפנות מקום לחגיגות.

זהו מעבר מורכב כל כך ולכן הנפש מחפשת לחלוק אותו עם אחרים; יש משהו בהיות ביחד; לצרף את קולותינו השונים בשירה ובתפילה, שהופך את המעבר הזה למשמעותי .

השנה בחרנו לשזור יחד שני טקסטים שונים עד מאוד; שירו של חיים גורי באב אל ואד, והפיוט של רבי דוד בוזגלו, בינו נא מורדים, שהוא תגובה ביקורתית על באב אל ואד. השזירה הזו היא דרך לפרק ולבנות מחדש מסורת של זיכרון שאין בה אחידות, אבל יש בה ניסיון לחיבור.

אלה הם שני טקסטים שונים כל כך החולקים לחן משותף; שני טקסטים שונים כל כך שמתחברים במרחב מלודי אחד ומצווים עלינו – כל אחד בדרכו – לזכור. בשוני שביניהם וביופי שבכל אחד מהם הם מצווים עלינו – דור הבנים והבנות, הנכדים והנכדות – ליצור כאן ביחד מרחב של ריבוי, מרחב של שיח ושל דיאלוג מתמשך. דיאלוג מתמשך בין הדורות, מימי אברהם ויעקב ועד ימינו אנו; דיאלוג מתמשך בין הציווי לזכור לנצח את שמות הנופלים לבין הציווי לזכור שיש דרכים שונות להתבונן גם על יחסינו עם העמים השוכנים לצדנו.

אני רואה בשזירה הזו הזמנה לשיח מתמשך והזמנה לחיפוש מתמיד אחר השורשים העמוקים ביותר בהם הדברים מתאחים; במחויבות העמוקה לשלום ולתקווה, לאהבה רכה של האדמה; אהבה שיש בה פחות הקרבה ויותר מחויבות לקדושתם של החיים ולרוח האדם כמי שנועד לטפח את האדמה ולהפריח אותה, כמאמר הפיוט של רבי דוד בוזגלו:

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כְּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
והנה, פריחת האביב מתפרצת בשלל צבעים ונושאת עמה תקווה שיכול  להיות כאן אחרת. אך הפרחים שמכסים על צלקות המלחמה, מתעתעים גם בזיכרון, כמאמר השיר של גורי:

יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.

מן השזירה של השיר ושל הפיוט אנו מצווים לזכור; לזכור את הנופלים ואת החיים, לזכור את תפקידנו כשומרי העולם בו אנו חיים. לזכור את שהיה ולזכור את המחויבות שלנו לשלום, למען הדורות הבאים.

לפיוט בינו נא מורדים של ר' דוד בוזגלו: http://www.piyut.org.il/textual/268.html

למילות השיר בא אל ואד: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=945&wrkid=515

למאמר של ד"ר מאיר בוזגלו על הפיוט: http://www.piyut.org.il/articles/185.html

ולצפייה במפגש בין ד"ר מאיר בוזגלו לחיים גורי לשיחה על השיר והפיוט: https://www.youtube.com/watch?v=obFBLCAqfoc&feature=youtu.be

 

 

 

כאב, זיכרון ותקווה

הימים הלאה, שבין יום השואה ועד יום הנכבה, ימי אביב השזורים בחורף המסרב להיפרד.
ואלה הם ימים של זיכרון קולקטיבי וזהויות קולקטיביות ומתח אישי שנובע מהילוך זהיר בין זהויות והשתייכויות.
לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף בטקס הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ההזמנה הזו, שריגשה אותי מאוד, גם חייבה אותי לחפש ולמצוא את הקול שלי בהקשר של מעמד קולקטיבי.
מלאכת הכתיבה, כרגיל, הייתה רצופה כתיבות ומחיקות, מתוך מודעות עמוקה לדברים השייכים למעמד לבין אלה השייכים לי. אבל דבר אחד היה לי ברור; אני כותבת כאישה, ואני רוצה להביא קולות של נשים אל המעמד הזה, כי לנשים יש דברים חשובים לומר על אובדן וזיכרון ועל הנפש הנקרעת מרצון.
הנה הדברים שנשאתי בטקס ההבדלה. על הבמה היו איתי לא רק סבתי ואמילי דיקנסון, שאותן בחרתי לצטט, אלא עוד נשים רבות, הנושאות בנפשן סיפורים של כאב, זיכרון ותקווה לעתיד טוב וצודק יותר.

כאב, זיכרון ותקווה

"אין חגים קבועים לנפש", אמרה סבתי עליה השלום, גילה גורי. משפט קצר בן ארבע מילים הטומן בחובו חוכמה והבנה עמוקה של הנפש האנושית, שאינה כפופה למחזוריות של לוח השנה. האמרה הזו של סבתי מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות; המעבר מהתייחדות עם זכר הנופלים לחגיגות של שמחת העצמאות והריבונות. זהו מעבר קשה, מפני שלנפש יש קצב משלה והיא אינה יכולה לכאוב או לשמוח על פי המחזוריות של השמש הזורחת ושוקעת.
"אחרי כאב גדול, משתררת תחושה רשמית", כתבה אמילי דיקנסון בשירה הנפלא, על תחושת הכאב המאבנת, המקפיאה, הגורמת ללבנו להישבר. זהו כאב האובדן; זהו הצער על לכתו של היקר לנו מכל, זהו יגון הגעגוע שלעולם אינו בא על סיפוקו . וביום הזה, אלה אשר איבדו את היקרים להם מכל חווים את הכאב הזה אולי ביתר שאת. ביום הזה אנו נדרשים לזכור את הנופלים, אך גם את אלה שנושאים בלבם בכל יום ובכל רגע את הכאב ואת הזיכרון. במעמד ההבדלה הזה אנו נדרשים להכיר בכך כי יש בקרבנו רבים אשר בעבורם הזיכרון – בין אם טרי או כזה הנישא שנים רבות – נמשך ומתמשך גם כאשר תם הטקס וזיקוקין בשלל צבעים מאירים את השמיים.

גילה גוריסבתי, גילה גורי ז"ל
ועוד אמרה סבתי גילה, כי "אנו חיים כל עוד חיים אלה הזוכרים אותנו". הזיכרון הוא דרכנו להותיר את הנופלים עמנו, לשאת אותם אתנו. הזיכרון מעורר ביתר שאת את כאב האובדן, אך באותה נשימה הוא משמר את האהבה שרחשנו לאלה שהלכו מאתנו כרגש חי ופועם.
השעה הזו מסמנת את המעבר מזיכרון לתקווה, מכאב האובדן להתרגשות החגיגות. הלב האנושי הוא השריר החזק מכולם. הכאב מאבן ומקפיא אותו, עד כי הוא חושב להישבר. השמחה, האהבה והתקווה מרחיבות את הלב עד אין גבול. במעמד ההבדלה הזה, אנו דורשים מלבנו להתכווץ בכאב הזיכרון ולהתרחב באהבה ובתקווה; במעמד ההבדלה הזה אנו מבקשים מלבנו להכיל בתוכו את המכאיב ואת המרחיב. הלב מסוגל לכך, אנו מסוגלים לכך, ומעמד ההבדלה הזה נועד לאפשר לנו כקהילה לעשות יחדיו את המעבר המורכב הזה.
ברגעים הללו, במעמד ההבדלה בין קודש לקודש, אנו זוכרים את הנופלים ומתחייבים בפניהם לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להבטיח כאן חיים של תקווה ושלום, חיים שהחמלה שורה עליהם.