בין באב אל ואד לבינו נא מורדים

על הציווי לזכור: בין באב אל ואד לבינו נא מורדים

לפני כמה שנים השתתפתי בטקס ההבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות בתחנה הראשונה בירושלים. אני מוצאת שהמרחב הטקסי הזה  – אשר מסרב לדלג בין שני הימים הטעונים הללו ומתעקש לעצור ולציין את המעבר ביניהם – חשוב לי עד מאוד. הנה הדברים שכתבתי לקראת הטקס, והם ממשיכים להיות רלוונטיים:

נרות נשמה

האם חברה שסועה יכולה לזכור יחד  או לחגוג יחד? נדמה שימים אלה של זיכרון מדגישים ביתר שאת דווקא את הקושי שלנו כחברה ליצור הסכמות משותפות בסוגיות של מוסר, של גבורה ושל זיכרון.

במולדת הזו שוכנים שני עמים עם זיכרונות שונים ומתנגשים. ואנחנו מתקשים ליצור סביב ההתנגשויות הללו שיח שיש בו קבלה ותקווה.

ועל כל אלה נוסף הקושי למצוא את החיבור המתאים והמדויק בין אבל אישי לבין טקסיות של זיכרון לאומי. כל משפחה שכולה כואבת בדרכה ועולה תמיד השאלה האם יש לנו הזכות להלאים את הכאב הזה.

ולכן, בטקס ההבדלה הזה, אנו מבקשים ליצור מרחב של נשימה ושירה ושיח למעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אנו מבקשים ליצור מרחב לרגעי הסף האלה שבין זיכרון לתקווה, שבין אבל לשמחה.

בעבורי, זהו תמיד מעבר מורכב; מפני שביום הזיכרון האבל האישי הופך לציבורי ומשותף, והנה, עוד בטרם הספקתי לאחוז בו עד תום, אני נדרשת להניח לו ולפנות מקום לחגיגות.

זהו מעבר מורכב כל כך ולכן הנפש מחפשת לחלוק אותו עם אחרים; יש משהו בהיות ביחד; לצרף את קולותינו השונים בשירה ובתפילה, שהופך את המעבר הזה למשמעותי .

השנה בחרנו לשזור יחד שני טקסטים שונים עד מאוד; שירו של חיים גורי באב אל ואד, והפיוט של רבי דוד בוזגלו, בינו נא מורדים, שהוא תגובה ביקורתית על באב אל ואד. השזירה הזו היא דרך לפרק ולבנות מחדש מסורת של זיכרון שאין בה אחידות, אבל יש בה רצון לחיבור.

אלה הם שני טקסטים שונים כל כך החולקים לחן משותף; שני טקסטים שונים כל כך שמתחברים במרחב מלודי אחד ומצווים עלינו – כל אחד בדרכו – לזכור. בשוני שביניהם וביופי שבכל אחד מהם הם מצווים עלינו – דור הבנים והבנות, הנכדים והנכדות – ליצור כאן ביחד מרחב של ריבוי, מרחב של שיח ושל דיאלוג מתמשך. דיאלוג מתמשך בין הדורות, מימי אברהם ויעקב ועד ימינו אנו; דיאלוג מתמשך בין הציווי לזכור לנצח את שמות הנופלים לבין הציווי לזכור שיש דרכים שונות להתבונן גם על יחסינו עם העמים השוכנים לצדנו.

אני רואה בשזירה הזו הזמנה לשיח מתמשך והזמנה לחיפוש מתמיד אחר השורשים העמוקים ביותר בהם הדברים מתאחים; במחויבות העמוקה לשלום ולתקווה, לאהבה רכה של האדמה; אהבה שיש בה פחות הקרבה ויותר מחויבות לקדושתם של החיים ולרוח האדם כמי שנועד לטפח את האדמה ולהפריח אותה, כמאמר הפיוט של רבי דוד בוזגלו:

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כְּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
והנה, פריחת האביב מתפרצת בשלל צבעים ונושאת עמה תקווה שיכול  להיות כאן אחרת. אך הפרחים שמכסים על צלקות המלחמה, מתעתעים גם בזיכרון, כמאמר השיר של גורי:

יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.

מן השזירה של השיר ושל הפיוט אנו מצווים לזכור; לזכור את הנופלים ואת החיים, לזכור את תפקידנו כשומרי.ות העולם בו אנו חיים וחיות. לזכור את שהיה ולזכור את המחויבות שלנו לשלום, למען הדורות הבאים.

לפיוט בינו נא מורדים של ר' דוד בוזגלו: http://www.piyut.org.il/textual/268.html

למילות השיר בא אל ואד: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=945&wrkid=515

למאמר של ד"ר מאיר בוזגלו על הפיוט: http://www.piyut.org.il/articles/185.html

ולצפייה במפגש בין ד"ר מאיר בוזגלו לחיים גורי לשיחה על השיר והפיוט: https://www.youtube.com/watch?v=obFBLCAqfoc&feature=youtu.be

רעש עירום: שיח אלים בראי הסיפורים 2018

חלק א': שתי חביות

שינוי מתחיל כשהשתיקה נשברת. זהו המוטו שלי כמספרת סיפורים מזה שנים רבות.

במציאות בה הממשלה מתגייסת לרדוף את מי שעוד מתעקשים לדבר על הכיבוש, אין ספק שהזכות לדבר ולהביע, להעיד ולהתנגד אינה מובנת מאליה בכלל.

השתקה יכולה ללבוש צורות שונות; גלויות ובוטות או סמויות אך לא פחות מסוכנות. לכן מאמצים לשינוי חברתי חייבים להיאבק נגד השתקה על כל צורותיה.

אבל לפעמים שינוי מצריך גם שקט. שייפסק כבר הרעש הרעיל והאלים של שיח שהוא משחק סכום אפס.

זוכרים את המשל של קרילוב על שתי החביות, האחת ריקה והשנייה מלאה בשמן משובח או יין ישן וטוב? שתי החביות מתגלגלות במורד הרחוב; הריקה מהר וברעש גדול והמלאה בשקט ובכבדות. מוסר ההשכל של המשל היה שהריקנות היא פזיזה ורועשת ואילו החכמה העמוקה היא שקטה וכבדת ראש.

אבל אצלנו, כל יום יש "חגיגה" תקשורתית חדשה בעקבות איזו אמירה בוטה, גזענית או פוגענית.  מסתבר שרעש זה טוב לחשיפה. דיבור שקט ומדוד נעלם ברעש הגדול מסביב ומה שצף ועולה בכותרות העיתונים הן האמירות הפשטניות, הגזעניות, מלאות שנאה ושטנה ועם אפס סובלנות לכל דעה אחרת. בקיצור, מה שנשאר לנו זה קרב אגרופים מילולי שכולו מכות זולות מתחת לחגורה.

החבטות הזולות והרועשות הללו מעוררות בעיקר שני סוגים של תגובות: תשואות סוערות או זעם קדוש; שמחה לאיד ("סוף סוף מישהו/י אומר/ת את הדברים כפי שהם") או קריאות בוז. אה, וכמובן, קריאות לגינוי או גינוי בחצי פה.

פרובוקציה היא אסטרטגיה חשובה; היא אמורה לטלטל, לעורר דיון סוער, להטיח בפני חברה שבעה ומרוצה מעצמה מראה שתזעזע את שביעות הרצון העצמית המנומנמת שלה. אבל כשהשיח הציבורי סביבנו מורכב מפרובוקציה אחת אחרי השנייה, מה שמתקבל הוא משחק פינג פונג של רעש ורעש נגד.

בתוך הרעש האלים מתהווה מחנה השותקים/ות; אלה שבוחרים/ות להימנע מהתייחסות לנושאים שנויים במחלוקת; שמעדיפים/ות להעלות תמונות של חתולים ואוכל ולקוות שלא ייתפסו באש הצולבת ושאף טוקבקיסט זועם לא יאחל להם מוות בייסורים קשים או אונס ברוטאלי.

בתוך הרעש, יורד עלינו שקט רע; שקט של פחד; שקט של עייפות, שקט של ייאוש.

דברים רעים קורים כשאנו נכנעים לרעש. הבריחה מזירת השיח משאירה אותה פנויה וריקה לעוד ועוד חביות ריקות המתגלגלות ברחובות התקשורת והמדיה החברתית. וכדי שהרעש יישמע מעל הרעש החביות הריקות נהיות ארסיות יותר, רועשות יותר. ומה שבאמת צריך לדבר עליו נמוג אל תוך ענן עכור של רעש.

fox and crow1

רעש עירום חלק ב': השועל והעורב

זוכרים/ות את משל העורב והשועל? השועל, שחשק בפיסת גבינה שהייתה נעוצה במקורו של העורב, פיתה אותו בדברי חנופה לשאת קולו בשיר. העורב הנרקיסיסט התלהב כל כך מהמחשבה שהעולם אכן יתענג למשמע קולו, פצח בשיר ופיסת הגבינה נפלה הישר אל פיו המשתוקק של השועל.

המשל עוסק בעצם במפגש שבין נרקיסיזם לעורמה וחנופה ומציע שיעור מהיר בכלכלה של פוליטיקה ויחסי כוח.  אמנם לעורב יש יתרון התחלתי; הוא עומד על העץ, ואילו השועל למטה. אבל השועל החכם יודע שנקודת התורפה של העורב היא שהוא אוהב לעוף על עצמו ומנצל זאת לטובתו.

אכן שיעור חשוב בניהול של יחסי כוח.

אבל המשל לא מספר לנו דבר על החיות האחרות; אלה שלא קיבלו פיסת גבינה עסיסית ורק נאלצו לשמוע את שירת העורב.

שירת העורב היא הרעש שמלווה את העסקאות שבין הצמאים/ות לפרסום לבין המחויבים/ות לרייטינג. ברעש שנוצר מסביב אנחנו מתחילים/ות להאמין שכדי להשתתף במשחק צריך להיות עורב או שועל. לספק סנסציות או לפרסם אותן.

והנה, גם אני הכותבת הגעתי לנקודה בה אני משכנעת את עצמי שהשתתפות בשיח אפשרית רק לעורבים ושועלים. לכמה רגעים גם אני מצטרפת למקהלה שמשננת את המשפט המאוס עליי ביותר: "זו דרכו של עולם".

לא, זו לא דרכו של עולם. יש לנו זכות ויכולת לבחור אם להצטרף למעגלי הרעש או לפרק אותם.

וצריך לפרק את מעגל הרעש; צריך לייצר סוגי שיח חדשים ואחרים גם סביב המחלוקות הקשות והמרות ביותר; צריך ליצור מרחבים בהם אפשר לדבר על מה שלא עושה מספיק רעש כדי להגיע לכותרות.

פירוק הרעש דורש מאתנו מחויבות לבטא מורכבות ולהקשיב לה; הוא דורש כוונה ונכונות לנהל דו שיח. פירוק הרעש דורש נכונות לתת ביטוי מדויק וכן לקולות השונים שקיימים בנו. הוא דורש לא להיכנע לדרישה להגיד הכל במשפט אחד חד ובוטה. הוא דורש לצאת לפעמים נגד "השבט".

פירוק הרעש דורש מאתנו עבודה קשה והימנעות מודעת מסיפוקים מידיים. פירוק הרעש דורש מאתנו לפתח שפה אחרת. פירוק הרעש דורש קצת שקט.

אני חורגת ממנהגי הפעם ומסיימת בשיר של משורר מוכר מאוד, חיים גורי. אני בוחרת להביא את השיר הזה כי אני חבה למחברו תודה גדולה. על ההתעקשות שלו לשיח מורכב, רב ממדי, שיש בו גם תוכחה וגם חמלה לקיום האנושי. אני אוהבת ומעריכה אותו על ההתמדה שלו ביצירת שירה שתמיד אומרת עוד, שמחלחלת בשקט, שאוחזת בשולי הבגד ותובעת השתהות, הקשבה והתבוננות.

אני והשקט/חיים גורי

שמעתי על השקט
לא פגשתי בו עדיין.
הוא שייך לארץ
שאת שמה איני יודע.
הוא קשור בעיר
שלא עברתי ברחובה
הוא שוכן בבית –
לא נשענתי בחלונותיו.

נדמה לי כי השקט הוא ככלות.
ואני בטרם. כמו רעב.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות
ואני בטרם כמו רעב.

והנה השיר גם בלחן ובביצוע של יוני רכטר

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=395&wrkid=16013

 

%d בלוגרים אהבו את זה: