על הציווי לזכור: בין באב אל ואד לבינו נא מורדים
לפני כמה שנים השתתפתי בטקס ההבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות בתחנה הראשונה בירושלים. אני מוצאת שהמרחב הטקסי הזה – אשר מסרב לדלג בין שני הימים הטעונים הללו ומתעקש לעצור ולציין את המעבר ביניהם – חשוב לי עד מאוד. הנה הדברים שכתבתי לקראת הטקס, והם ממשיכים להיות רלוונטיים:
האם חברה שסועה יכולה לזכור יחד או לחגוג יחד? נדמה שימים אלה של זיכרון מדגישים ביתר שאת דווקא את הקושי שלנו כחברה ליצור הסכמות משותפות בסוגיות של מוסר, של גבורה ושל זיכרון.
במולדת הזו שוכנים שני עמים עם זיכרונות שונים ומתנגשים. ואנחנו מתקשים ליצור סביב ההתנגשויות הללו שיח שיש בו קבלה ותקווה.
ועל כל אלה נוסף הקושי למצוא את החיבור המתאים והמדויק בין אבל אישי לבין טקסיות של זיכרון לאומי. כל משפחה שכולה כואבת בדרכה ועולה תמיד השאלה האם יש לנו הזכות להלאים את הכאב הזה.
ולכן, בטקס ההבדלה הזה, אנו מבקשים ליצור מרחב של נשימה ושירה ושיח למעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אנו מבקשים ליצור מרחב לרגעי הסף האלה שבין זיכרון לתקווה, שבין אבל לשמחה.
בעבורי, זהו תמיד מעבר מורכב; מפני שביום הזיכרון האבל האישי הופך לציבורי ומשותף, והנה, עוד בטרם הספקתי לאחוז בו עד תום, אני נדרשת להניח לו ולפנות מקום לחגיגות.
זהו מעבר מורכב כל כך ולכן הנפש מחפשת לחלוק אותו עם אחרים; יש משהו בהיות ביחד; לצרף את קולותינו השונים בשירה ובתפילה, שהופך את המעבר הזה למשמעותי .
השנה בחרנו לשזור יחד שני טקסטים שונים עד מאוד; שירו של חיים גורי באב אל ואד, והפיוט של רבי דוד בוזגלו, בינו נא מורדים, שהוא תגובה ביקורתית על באב אל ואד. השזירה הזו היא דרך לפרק ולבנות מחדש מסורת של זיכרון שאין בה אחידות, אבל יש בה רצון לחיבור.
אלה הם שני טקסטים שונים כל כך החולקים לחן משותף; שני טקסטים שונים כל כך שמתחברים במרחב מלודי אחד ומצווים עלינו – כל אחד בדרכו – לזכור. בשוני שביניהם וביופי שבכל אחד מהם הם מצווים עלינו – דור הבנים והבנות, הנכדים והנכדות – ליצור כאן ביחד מרחב של ריבוי, מרחב של שיח ושל דיאלוג מתמשך. דיאלוג מתמשך בין הדורות, מימי אברהם ויעקב ועד ימינו אנו; דיאלוג מתמשך בין הציווי לזכור לנצח את שמות הנופלים לבין הציווי לזכור שיש דרכים שונות להתבונן גם על יחסינו עם העמים השוכנים לצדנו.
אני רואה בשזירה הזו הזמנה לשיח מתמשך והזמנה לחיפוש מתמיד אחר השורשים העמוקים ביותר בהם הדברים מתאחים; במחויבות העמוקה לשלום ולתקווה, לאהבה רכה של האדמה; אהבה שיש בה פחות הקרבה ויותר מחויבות לקדושתם של החיים ולרוח האדם כמי שנועד לטפח את האדמה ולהפריח אותה, כמאמר הפיוט של רבי דוד בוזגלו:
נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כְּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
והנה, פריחת האביב מתפרצת בשלל צבעים ונושאת עמה תקווה שיכול להיות כאן אחרת. אך הפרחים שמכסים על צלקות המלחמה, מתעתעים גם בזיכרון, כמאמר השיר של גורי:
יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.
מן השזירה של השיר ושל הפיוט אנו מצווים לזכור; לזכור את הנופלים ואת החיים, לזכור את תפקידנו כשומרי.ות העולם בו אנו חיים וחיות. לזכור את שהיה ולזכור את המחויבות שלנו לשלום, למען הדורות הבאים.
לפיוט בינו נא מורדים של ר’ דוד בוזגלו: http://www.piyut.org.il/textual/268.html
למילות השיר בא אל ואד: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=945&wrkid=515
למאמר של ד”ר מאיר בוזגלו על הפיוט: http://www.piyut.org.il/articles/185.html
ולצפייה במפגש בין ד”ר מאיר בוזגלו לחיים גורי לשיחה על השיר והפיוט: https://www.youtube.com/watch?v=obFBLCAqfoc&feature=youtu.be
