For the English version, click here: https://storytellingforsocialchange.company/?p=746
לפעמים, דווקא חצי הכוס הריקה היא המפתח להתחדשות
מעשה שהיה, על אדם שהחליט לצאת למסע מפרך אל ביתו של החכם הגדול, בתקווה שזה יאציל עליו מעט מחוכמתו. וכדרכם של מסעות, הוא חצה עמקים וגאיות, הלך בשבילים לא סלולים והאפיל על הר גבוה מאוד, על פסגתו ניצב ביתו של החכם הגדול. והנה הגיע היום והוא ניצב אל מול דלת הבית של החכם הגדול. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ובתוך הבית הצנוע ניצב שולחן ועליו כד מים וכוס. ניגש האיש ומזג לעצמו כוס מים וכאשר עמד לגמוע ממנה, ראה כי החכם הגדול, זקן לבן וגלימה והכל, ניצב בפתח הדלת ומתבונן בו, ואז, סב לאחור ומתרחק מהבית מבלי לומר מילה. האיש עזב את הבית, מצא לו מקום לינה סמוך ולמחרת שב אל ביתו של החכם הגדול. ושוב, הדלת פתוחה לרווחה והבית ריק ועל השולחן קנקן מים וכוס. ושוב מזג לעצמו מלוא הכוס ושוב הופיע החכם הגדול, גלימה וזקן והכל, ושוב פנה לאחור והלך משם, מבלי לומר מילה. וכך גם ביום שאחריו וביום שאחריו. ביום החמישי הגיע האיש לבית הקטן, הדלת הייתה פתוחה לרווחה, הבית ריק ועל השולחן קנקן מים וכוס. ושוב מילא את הכוס במים, אך בעודו מוזג מלוא הכוס, הגיע החכם הגדול וניצב שוב בפתח. “חכה!” קרא האיש, “מדוע אתה פונה והולך ממני מבלי לומר מילה? באתי ממרחקים, חציתי עמקים וגאיות, טיפסתי עד קצה ההר. אנא ממך, למד אותי את כל מה שאתה יודע”. והחכם הגדול נתן בו את מבטו העמוק ואמר בקול שקט ורב משמעות, כדרכם של חכמים, “אי אפשר לצקת מים לכוס מלאה”. ובכך, סב לאחור והתרחק שוב מהבית.
הסיפור הזה נפל לידיי כפרי בשל כאשר עמלתי על הכנת סדנה בנושא למידה ארגונית ובעיצומו של מסע אישי ומקצועי של שינוי. כדרכם של סיפורי עם הוא נראה על פניו פשוט מאוד, כמעט פשטני. אבל בואו נתעכב רגע על מוסר ההשכל:
“אי אפשר לצקת (עוד) מים לכוס מלאה”.
השיח סביב למידה וחדשנות גדוש בקלישאות: “לחשוב מחוץ לקופסה”, “לצאת מאזור הנוחות”, ואפילו “כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים” החביב. אפשר לגחך מעט על הקלישאות הללו, אבל הן מצביעות לעבר אמת שחשוב לדבר עליה: בלי להתחדש, נתקע במקום או נלך לאחור.
קשה לרוקן את הכוס שלנו. אולי כי התרגלנו לחשוב על כוס מלאה כדבר חיובי. הביטוי “להסתכל על חצי הכוס המלאה” דוחק בנו לברך על היש ולא על הריק, שנתפס כדבר שלילי. אבל אולי דווקא בחסר, בהיעדר, טמון סוד הצמא האמיתי.
זה קשה כי “הרגלים ישנים מתים בקושי” ולפעמים הם יושבים לנו על שריטות ישנות. הרגלים הם כמו נעלי בית ישנות ונוחות שקשה להיפרד מהן.
זה קשה כי לפעמים למידה אמיתית מאתגרת ידע ותפיסות שאחזנו שנים רבות.
זה קשה כי לפעמים המסע הזה של למידה והתחדשות עובר דרך אזור הדמדומים של תחושת הטיפשות הקלה. אני זוכרת עד עצם היום הזה את המבט שנתן בי הפקיד במעונות לסטודנטים זרים כשאמר: “כן, הצרפתית שלך אכן קלוקלת”. משהו בי רצה להגיד לו שסביר להניח שהצרפתית שלי טובה מהעברית שלו, אבל זה לא היה משנה כלום. בעצם, הוא צדק, הרי באתי לפריז כדי ללמוד לדבר צרפתית.
ויש כמובן העניין הזה של פחד מכישלון. חדשנות מחייבת לקיחת סיכונים וגם כישלונות. מומחים לחדשנות קוראים לנו “לחבק ולחגוג” את הכישלונות שלנו וללמוד מהם. ועדיין, הצלחות נחגגות בפומבי; כישלונות הם לרוב סוד חמוץ שנשמר בסתר.
זה קשה. ולכן לפעמים צריך “בעיטה בישבן” שתאלץ אותנו לצאת למסע של התחדשות ותיתן לנו את הדחף ואת האומץ להתמודד עם ההתנגדויות, עם החשש מהלא ידוע ועם הקשיים שנפגוש בדרך.
זה קשה, כי משהו בנו מתקומם מול המחשבה שהידע, הניסיון והחכמה שרכשנו בעמל רב הם אולי לא מספיקים או אפילו לא רלוונטיים בעידן בו הטכנולוגיות ממציאות את עצמן מחדש כל יום ומשנות את השפה, התרבות והדרך בה התרגלנו להיות ולפעול בעולם. הקדשנו זמן, משאבים ומאמצים ניכרים למלא את הכוס שלנו ועכשיו צריך לשפוך?
בואו נחזור רגע אל הסיפור שלנו שהוא ישן וזקן מכולנו ועדיין מסתובב בעולם, רלוונטי ובועט כתמיד. סיפורים היו מאז ומתמיד הדרך לשמר ולמסור ידע, ניסיון וחכמה, חוויות, רגשות ותובנות. סיפורים היו מאז ומתמיד הדרך ליצור קהילה, לומר בפשטות שאנחנו לא לבד עם החששות והפחדים ושנמצא בדרך את האומץ והחוסן להמשך המסע.
אל תשפכו סתם את המים בכוס המלאה שלכם. תהפכו אותם לסיפורים. סיפורים של ידע וניסיון, הצלחות וכישלונות, אירועים מכוננים ורגעי שיא ושפל. תשמרו עליהם ותחלקו אותם בנדיבות עם מי שזקוקים/ות לסיפור טוב. ותזכרו להוקיר גם את חצי הכוס הריקה, כי בה טמון הצמא והצורך לצאת למסע חדש.