סטוריטלינג של יום יום. והפעם: בין כישוף השיכחה ובאר הזכרונות

הסיפורים שלנו, ובעצם, החיים שלנו, עשויים מהדברים שהנפש מבקשת לזכור ולשכוח. ומה אם פיה טובה היית נותנת לך כפית קטנה שאפשר לדלות בה מבאר הזכרונות? או שיקוי שעוזר לשכוח?

For English: https://did.li/everyday-storytelling

בין כישוף השיכחה לבאר הזיכרון[1]בדרך פגשתי את הפיה הטובה

  • מה תבקשי? שאלה
  • לזכור. אמרתי. וגם לשכוח
  • מה תבקשי לשכוח? שאלה הפיה
  • את שרודף אותי בהקיץ
  • ומה תבקשי לזכור?
  • את כל היתר
  • תגידי על זה עוד משהו, אמרה הפיה (היא למדה הנחיית קבוצות בבית הספר הגבוה לפיות)
  • את הרעד ממש לפני הנשיקה. את הרגע שהניחו אותו ואותה על חזי החשוף. את הפסיעה לצדו לצלילי השיר ועד לחופה. את ידי בידו של אבי בטיול של שבת בבוקר. את הטעם של העוגה של סבתא לובה.
  • ומה עוד תבקשי לזכור? שאלה הפיה, כיודעת היטב את חשיבות השאלתיות החוזרת.
  • את שרודף אותי בהקיץ.

הפיה נראתה מבולבלת לרגע. אבל רק לרגע. היא הבינה.

הסיפורים שלנו עשויים מהדברים שהנפש מבקשת לזכור ולשכוח.  

הפיה הטובה…

שלפה מתיק הקסמים שלה מפתח, בקבוקון כחול, תפוח ודג זהב. וגם כפית קטנה. ונעלמה, כדרכן של פיות שתמיד יודעות בדיוק מתי ללכת, וגם לעשות את זה בסטייל.

נשארתי לבד על השביל שמוביל למעלה. רוכבי אופניים חרוצים שחלפו לידי, מתנשפים, תהו אולי אם הרגע ראו אישה שמדברת אל עצמה.

שמתי את הבקבוקון, המפתח, התפוח, הדג והכפית הקטנה בתיק והמשכתי בדרך. מקווה שאדע מה לעשות איתם.  אולי בבקבוק הכחול הקטן יש שיקוי שיכחה? ואולי דווקא נגיסה מהתפוח תעשה את הקסם? ואולי הכפית הקטנה היא בעצם מצפן שייקח אותי הישר לבאר הזיכרונות, ובעזרתה אוכל לדלות משם רק את  הטובים והמנחמים שבהם?

מה יש לי להפסיד?

שלפתי את הכפית מהתיק והנחתי לה להוביל אותי עד לבאר. גרם מדרגות מפותל, ללא מעקה, הוביל אל מעמקיה. התחלנו, אני ופחד הגבהים שלי, לרדת למעמקי הבאר. נצמדת לימין, כמו בתחנות הרכבת התחתית, כדי לאפשר לאמיצים ולזריזים ממני, לאוץ לדרכם.

ביד אחת נאחזתי בקיר ובשנייה המשכתי לאחוז בכפית הקטנה. הברכיים התחילו לרעוד ותחתית הבאר לא נראתה באופק. ואז הכפית התחילה לדבר. היא הסבירה לי שאני בוחרת כמה עמוק לרדת. ושאם אהיה קצת פחות אחוזת אימה מהמדרגות, אוכל לראות טוב יותר את הזיכרונות שלי, שדבקו עם השנים לדפנות הבאר.

  • ואיך אדע שאלה הם הזיכרונות שלי, ולא של מישהו אחר?
  • אם הם לא שלך, הם לא יידבקו בי, השיבה הכפית וחזרה לשתיקתה.

אור היום נעלם מזמן. גם יתר הזוכרים.ות שהיו שם נעלמו. שקט עמוק שרר בבאר, וריח שאני מתקשה לתאר במילים עמד באוויר. הוא היה עשוי מניחוחות מאכלים, בסומת בשמים וגוף וריח של מים עומדים, כנראה של זיכרונות ללא שלא באו לבקשם.

החושך כדרכו חידד את יתר החושים. שמעתי בכי של תינוק ואת קול ההתייפחות שלי. שמעתי מוזיקה שגרמה לגוף לנוע בשובבות. קירות הבאר היו לחים ויבשים למגע, כנראה מזיכרונות חדשים וישנים. הטעם של עוגת השמרים של סבתא עמד בפי, יחד עם טעם מריר של שברון לב, כנראה.

לא הגעתי לתחתית הבאר.

השארתי את זה לפעם הבאה. חזרתי לשביל המוביל למעלה, ובהמשכו, אל הבית. שם, בבריכה הקטנה שבחצר שיחררתי את דג הזהב.

את הסיפור הקצר הזה כתבתי בעזרת קלפי סיפורים מתוך ערכה שרכשתי לפני שנים במרכז הסקוטי לסטוריטלינג, בניין קטן השוכן במרכזה של אדינבורו היפה. יש בה קלפים של מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות וגם שומר חלומות ומראת קסמים, קסם מרפא, איש על הירח ועוד. פתחתי אותה שוב השבוע, כי לפעמים נחוץ איזה קסם, איזו התרחקות אל מחוזות הדמיון, כדי לאסוף את הנפש, לחזק אותה ולחזור אל הדרך "שעודנה נפקחת לאורך", כמאמר השיר.  

לו פגשת בדרך פיה טובה שיכולה להטיל כישוף שיכחה, מה היית מבקש.ת לשכוח? ולו אותה פיה טובה הייתה מעניקה לך כפית קטנה שמוליכה אל באר הזיכרונות, אילו זכרונות אבודים היית מבקש.ת לדלות משם?


[1] נכתב בהשראת: [1] https://www.goodreads.com/book/show/6712688-the-storyworld-box-the-storyworld-cards