מכתב פתוח לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ

מאת: ליאורה הדר וחמוטל גורי

ברוך בואך לאזורנו ולעיר ירושלים, העיר החשובה והקדושה הזו, האוחזת בין חומותיה ורחובותיה את ההיסטוריה של בני ובנות שלוש הדתות: היהדות, האסלאם והנצרות.
אנו, ליאורה הדר וחמוטל גורי, חברות בתנועת נשים עושות שלום, קוראות לך לפעול במסגרת ביקורך ופגישותיך עם מנהיגי האזור לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולקידום הסכם מדיני הדדי ומכבד שישים קץ לסכסוך.
אני, ליאורה הדר, אם ל4 ילדים, מתגוררת בעלי זהב שבשומרון. נשואה לבן לעולים מעיראק, שהגיעו לכאן עם קום המדינה, ובעצמי בת להורים אמריקאים שגדלו בארה"ב, ועלו לארץ מתוך ציונות ואהבת הארץ והמדינה.
אני בוחרת כל יום מחדש לחיות בארץ הזו למרות כל הקשיים, מתוך אמונה שאפשר גם אחרת, שאנו יכולים ומסוגלים לשנות מציאות. ומתוך הבנה שאין לנו ברירה אלא לקבל שכולנו כאן מתגוררים יחד בפיסת הארץ הקטנה הזו, אוהבים אותה, ומוכרחים למצוא דרך לחיות בה יחדיו בשלום.
אני חמוטל גורי, בת לחיים ועליזה, מדור מייסדי מדינת ישראל, נשואה לדורון, גם הוא יליד ירושלים ואם לדניאל ונעמה, פמיניסטית הפועלת מזה 35 שנה למען שלום, זכויות אדם וצדק חברתי. אני חיה בירושלים; כאן נולדתי וכאן אני מגדלת את ילדיי. ירושלים, העיר שמיליוני אנשים: יהודים, מוסלמים ונוצרים נושאים עליה עיניים. העיר שהפכה לסלע מחלוקת דתי ופוליטי. העיר הזו יכולה להיות המקום ממנו תצא בשורה חדשה על עתיד האזור שלנו; בשורה של שלום וביטחון לכל תושבי האזור.
אנו מצרפות את קולותינו יחד ופונות אליך, הנשיא טראמפ, מי שיכול כעת להוביל פריצת דרך משמעותית ולקדם הסכם מדיני שיביא קץ לסכסוך הקשה והעקוב מדם בין ישראל לפלסטינים. אנו גם דורשות ומצפות שנשים ייקחו חלק פעיל בפתרון הסכסוך ובהשגת הסכם מדיני. אנו, נשים מכלל הקהילות, מביאות לשולחן המשא ומתן את הקולות שלנו ואת הידע הרב שיש לנו כאזרחיות, כפעילות וכמי שמטיבות לדעת כיצד באמת נראה ביטחון לנו, למשפחות, לקהילות שלנו ולחברה בכללותה. מחקרים שנערכו ברחבי העולם מעידים כי השתתפותן הפעילה של נשים בפתרון סכסוכים מרים ברחבי העולם כבר הוכיחה את עצמה כתורמת לבניית הסכמים טובים ויציבים יותר לאורך זמן.

שלט אנושי שיצרו חברות תנועת נשים עושות שלום בפארק מדרון יפו, מאי 2017

אנו מאמינות בכוחן ויכולתן של נשים לקדם פתרונות יצירתיים ומעשיים ולגשר על פערים ומחלוקות בדרכים של קשב, כבוד והכלה. אנו מאמינות בכך מפני שזוהי מציאות חיינו בתנועת נשים עושות שלום המחברת בין נשים מקהילות שונות ובעלות תפיסות פוליטיות שונות. אנו מאמינות בכך מפני שבחרנו לפעול בדרכים של דיאלוג מכבד, פוליטיקה של היכרות, דאגה ואחריות לזולת כדי לקדם מטרות משותפות וקיום משותף למרות המחלוקות.
אנו, ליאורה וחמוטל, מדגימות זאת בכך שאנו כותבות יחד, למרות ההבדלים והמחלוקות בינינו.
ממש כשם שמצאנו את הדרכים לשלב את הקולות שלנו וליצור קול משותף, נשי ורב עצמה, הקורא למצות את כל האפשרויות על מנת להגיע להסכם מדיני.
אנו מצפות ממך ומהמנהיגים הנבחרים שלנו לפעול כמונו: לחפש את המשותף ולא את המפריד. לפעול למען עתיד ילדינו ולמען עתיד האזור. אנו מצפות מכם לקחת בחשבון את הביטחון שלנו כנשים ולשתף אותנו בתהליכים שיביאו להסכם מדיני.

כאשר יש לנשים השפעה משמעותית על תהליכי משא ומתן לשלום, יש סבירות גבוהה יותר להשגת הסכם שלום וליישומו

יומן מסע: סיפור של נחישות ותקווה

השבוע הייתי בקרע בזמן. בשבת לפנות בוקר טסתי לוושינגטון הבירה וביום רביעי כבר הייתי כאן חזרה, בחיק החמים של המשפחה ושל שגרת החיים של העבודה, הבית והאקטיביזם.

שנים רבות של נסיעות עבודה קצרות לארה"ב לימדו אותי כמה מיומנויות חשובות: ראשית, לדלג על השלב של הג'ט לג. מיותר לגמרי. שנית, איך להזמין את הקפה שאני אוהבת (כדי לא לקבל כוס ענקים עם המון חלב מוקצף ומעט מאוד קפה) ושלישית, איך להשקיט את רגשי האשם עם מתנות שוות.

ועכשיו ברצינות.

הסיבה לגיחה הקצרה לוושינגטון הבירה הייתה הכנס הארצי של J Street בו השתתפתי כנציגה מטעם תנועת נשים עושות שלום . חברות פורום מנהיגות הנשים של הארגון חשבו שחשוב מאוד שבכנס המרשים והחשוב הזה יישמע קולה של העדשה המגדרית בסוגיות של פתרון הסכסוך, שלום וביטחון.  והן צדקו, כמובן.

הכנס התקיים השנה תחת הכותרת: "שומרים על הערכים שלנו, נאבקים למען העתיד שלנו". כותרת ראויה ביותר בהתחשב באקלים הפוליטי והציבורי בארה"ב מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא. כ-3,500 משתתפות ומשתתפים מכל רחבי ארה"ב וגם מישראל והרשות הפלסטינית התכנסו כדי לחשוב, לשמוע ולהשמיע דעות ורעיונות כיצד להמשיך ולקדם את פתרון שתי המדינות בעידן בו אין אף מנהיג פוליטי בישראל או בארה"ב הנחוש בדעתו לעשות זאת.

באתי לכנס כדי להביא לידי ביטוי את המבט הנשי, הביקורתי, זה אשר לא נשמע מספיק גם בכינוסים של השמאל היהודי הפרוגרסיבי. כמספרת סיפורים, חיפשתי כל העת את הסיפורים שארצה לשמור ולקחת עמי. הנה ארבעה קצרים ואפילוג אחד.

עדשה

הפנל שהשתתפתי בו – בחסות פורום מנהיגות הנשים – עסק במובילי/ות שינוי בישראל. סיפרתי שם על תנועת נשים עושות שלום ומדוע אני מחויבת כל כך לעשייה שלה. אמרתי, שאנו מתבוננות בסכסוך הישראלי פלסטיני דרך עדשה נשית-מגדרית רחבה, מורכבת ורבת עצמה. הקהל, שהיה מורכב ברובו מנשים, הנהן בהבנה ובהסכמה. הפנים הקשובות של הא/נשים בקהל אמרו לי שהדברים נופלים על אוזניים חפצות. קיוויתי שהדברים יחלחלו ויישמעו גם מחוץ לכותלי החדר ושמחתי עד מאוד כאשר חברתי ושותפתי לדרך ננסי קאופמן, מנכ"לית National Council of Jewish Women  הדהדה את דברי בפנל שהתקיים למחרת היום במליאה. ועם זאת, יצאתי בתחושה שיש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות עד שאנו, הנשים ממגוון קהילות, נהיה שותפות מלאות למהלכים הגדולים בפוליטיקה ובחברה האזרחית שיביאו לסיום הסכסוך. החברה האזרחית היא זו שצריכה להוביל את השינוי הזה; לתבוע ייצוג שוויוני ומגוון לנשים בכל תהליכי קבלת החלטות ובכלל זה  בתהליכי פתרון הסכסוך. אך כדי שנוכל לתבוע זאת מנבחרי/ות הציבור, עלינו ליישם את עקרונות השוויון והמגוון גם במרחבים שלנו. עדשה מגדרית היא לא "אביזר"; היא דרך לבחון את המציאות הפוליטית בה אנו חיות וחיים באופן מלא ומקיף ומבלי להחסיר את נקודות המבט, הצרכים והנכסים של 51% מבעלות העניין.

תקווה

דיברתי גם על חשיבותה של תקווה ועל כך שאי אפשר לחיות ללא תקווה. במהלך הכנס חזרו הדוברים ואמרו ש"ייאוש הוא לא אופציה", וזה נכון מאוד. ייאוש, במובן של אדישות, אפתיה ו"קבלת הדין", הוא אכן לא אופציה. אבל לפעמים מה שמניע אותנו לפעולה הוא תחושה של נואשות במובן של דחף אדיר לפעול, כי פשוט אי אפשר שלא. ולצד זה, חייבת להיות תקווה. תקווה במובן של אמונה בטוב עתידי גם כאשר הוא נראה רחוק מאוד ובלתי אפשרי. תקווה, זו ההתעקשות להאמין בטוב הזה גם כאשר נדמה שהקלפים שחולקו לנו בסיבוב הזה הם לא משהו. תקווה היא חומר ממנו עשויים הסיפורים הגדולים על היכולת של א/נשים להתרומם מעל לקשיים ולמכשולים, מעל לספקות ומעל ליחס המבטל שהוא לא פעם מנת חלקם/ן של אלה המתעקשים/ות לאחוז בתקווה. ואל תטעו בה, בתקווה. היא לא "תכונה נשית חביבה". תקווה היא מחשבה רדיקלית שרואה מעבר ורחוק. תקווה, אם תרצו, היא עניין רציני מאוד.

רצינות

ביומי האחרון בבירה זכיתי לפגוש את חברת הקונגרס ברברה לי, נציגת המחוז ה-14 בקליפורניה מטעם המפלגה הדמוקרטית. ברברה לי נבחרה לקונגרס האמריקני בשנת 1998 אחרי קריירה ארוכה ומפוארת כפעילה בתנועה לזכויות האזרח ובפנתרים השחורים וכחברה בסנט של קליפורניה. בשנת 2001 הייתה לי חברת הקונגרס היחידה שהתנגדה – מול 420  תומכים – שהצביעה נגד ההצעה לאפשר לנשיא ארצות הברית להשתמש בצבא כנגד האחראים לפיגועי 11 בספטמבר.

הכניסה לבניין בו שוכנת לשכתה של ברברה לי התגלתה כתהליך מהיר וידידותי הרבה יותר מזה שאני מורגלת בו בכניסה לכנסת ישראל. מעבר לבדיקה ביטחונית שגרתית למדי, דבר לא עמד ביני לבין מחוז חפצי. לא התבקשתי להציג תעודת זהות או אישור כניסה ולא לציין את שם חברת הקונגרס עמה אני נפגשת. כאזרחית ממדינה זרה היה לי קל יותר להגיע אל חברת קונגרס אמריקנית מאשר אל חברת כנסת ישראלית.

אני מודה שהתרגשתי מאוד לפני הפגישה. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת חברת קונגרס ובמיוחד אישה שהיא מודל למנהיגות אמיצה, נחושה ומחויבת לערכים של צדק ושוויון לאורך כל הדרך. נדרשת יושרה אדירה כדי להתייצב בדד מול קונגרס שלם וכדי לא להיכנע למשחקי הכס של הפוליטיקה. חשתי שזכיתי לפגוש פוליטיקאית מזן נדיר שמתעקשת גם אחרי שנים רבות בזירה לשמור שפיה ולבה יהיו שווים.

היו לנו 15 דקות. סיפרתי לה על עבודתי בקרן דפנה ועל תנועת נשים עושות שלום. דיברתי על רגעי הקסם בצעדה המשותפת לנשים ישראליות ופלסטיניות ב-19 באוקטובר, 2016 בקסר אל יהוד ועל הדמעות והחיוכים של נשים שנפגשו לראשונה ונפלו זו לזרועות זו בחיבוק של קרבה ואמון בקיומן של שותפות לשלום. ובעוד קולי רועד ידעתי שהיא שמעה והבינה.

congresswoman-barbara-lee

נחישות

כמובן שלא חדלתי להתעדכן במתרחש בארץ; בפרסום דו"ח מבקר המדינה על מלחמת צוק איתן וברוחות המלחמה שנועדו להסית שוב את תשומת הלב מהאחריות של הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר למחדלים שעלו בחיי אדם. מפעם לפעם הספקתי להציץ בהודעות הדואל והווצאפ מישראל. קראתי את מכתב האימהות שניסחו חברותיי לתנועת נשים עושות שלום וציפיתי בתמונות שלהן, מול משרד הביטחון ותובעות מהקבינט הביטחוני-מדיני לקחת אחריות על מסקנות דו"ח מבקר המדינה ולפעול מידית בערוץ מדיני לסיום הסכסוך.

בפניהן של חברותיי לתנועת נשים עושות שלום ראיתי את התקווה, את הנחישות, את ההתמדה ואת הנכונות להניח לכל ולהתייצב שוב ושוב כדי לפעול למען הפתרון ההגיוני היחיד שישים קץ למעגל הדמים, הסבל והאובדן הלוכד אותנו בלפיתה עזה כבר שנים רבות מדי.

אפילוג:

נשמע שרוחות מלחמה מתחילות שוב לנשב. בשבועות האחרונים מתחילים שרים בממשלה "לחמם מנועים" ולציין ש"אין מנוס מסבב נוסף". מבין הדברים הרבים ששמעתי בכנס ג'יי סטריט משפט אחד מנאומו של הסנטור ברני סנדרס ממשיך להדהד בי:

‘"It’s easy to give speeches in the safety of the floor of the Senate or the House. It’s a little bit harder to experience war and live through the devastation of war"

"קל לשאת נאומים מהדוכן המוגן בסנאט או בקונגרס. זה קצת יותר קשה לחוות מלחמה ולשרוד את ההרס המוחלט שהיא זורעת".