הימים הלאה, שבין יום השואה ועד יום הנכבה, ימי אביב השזורים בחורף המסרב להיפרד.
ואלה הם ימים של זיכרון קולקטיבי וזהויות קולקטיביות ומתח אישי שנובע מהילוך זהיר בין זהויות והשתייכויות.
לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף בטקס הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. ההזמנה הזו, שריגשה אותי מאוד, גם חייבה אותי לחפש ולמצוא את הקול שלי בהקשר של מעמד קולקטיבי.
מלאכת הכתיבה, כרגיל, הייתה רצופה כתיבות ומחיקות, מתוך מודעות עמוקה לדברים השייכים למעמד לבין אלה השייכים לי. אבל דבר אחד היה לי ברור; אני כותבת כאישה, ואני רוצה להביא קולות של נשים אל המעמד הזה, כי לנשים יש דברים חשובים לומר על אובדן וזיכרון ועל הנפש הנקרעת מרצון.
הנה הדברים שנשאתי בטקס ההבדלה. על הבמה היו איתי לא רק סבתי ואמילי דיקנסון, שאותן בחרתי לצטט, אלא עוד נשים רבות, הנושאות בנפשן סיפורים של כאב, זיכרון ותקווה לעתיד טוב וצודק יותר.
כאב, זיכרון ותקווה
“אין חגים קבועים לנפש”, אמרה סבתי עליה השלום, גילה גורי. משפט קצר בן ארבע מילים הטומן בחובו חוכמה והבנה עמוקה של הנפש האנושית, שאינה כפופה למחזוריות של לוח השנה. האמרה הזו של סבתי מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות; המעבר מהתייחדות עם זכר הנופלים לחגיגות של שמחת העצמאות והריבונות. זהו מעבר קשה, מפני שלנפש יש קצב משלה והיא אינה יכולה לכאוב או לשמוח על פי המחזוריות של השמש הזורחת ושוקעת.
“אחרי כאב גדול, משתררת תחושה רשמית”, כתבה אמילי דיקנסון בשירה הנפלא, על תחושת הכאב המאבנת, המקפיאה, הגורמת ללבנו להישבר. זהו כאב האובדן; זהו הצער על לכתו של היקר לנו מכל, זהו יגון הגעגוע שלעולם אינו בא על סיפוקו . וביום הזה, אלה אשר איבדו את היקרים להם מכל חווים את הכאב הזה אולי ביתר שאת. ביום הזה אנו נדרשים לזכור את הנופלים, אך גם את אלה שנושאים בלבם בכל יום ובכל רגע את הכאב ואת הזיכרון. במעמד ההבדלה הזה אנו נדרשים להכיר בכך כי יש בקרבנו רבים אשר בעבורם הזיכרון – בין אם טרי או כזה הנישא שנים רבות – נמשך ומתמשך גם כאשר תם הטקס וזיקוקין בשלל צבעים מאירים את השמיים.
סבתי, גילה גורי ז”ל
ועוד אמרה סבתי גילה, כי “אנו חיים כל עוד חיים אלה הזוכרים אותנו”. הזיכרון הוא דרכנו להותיר את הנופלים עמנו, לשאת אותם אתנו. הזיכרון מעורר ביתר שאת את כאב האובדן, אך באותה נשימה הוא משמר את האהבה שרחשנו לאלה שהלכו מאתנו כרגש חי ופועם.
השעה הזו מסמנת את המעבר מזיכרון לתקווה, מכאב האובדן להתרגשות החגיגות. הלב האנושי הוא השריר החזק מכולם. הכאב מאבן ומקפיא אותו, עד כי הוא חושב להישבר. השמחה, האהבה והתקווה מרחיבות את הלב עד אין גבול. במעמד ההבדלה הזה, אנו דורשים מלבנו להתכווץ בכאב הזיכרון ולהתרחב באהבה ובתקווה; במעמד ההבדלה הזה אנו מבקשים מלבנו להכיל בתוכו את המכאיב ואת המרחיב. הלב מסוגל לכך, אנו מסוגלים לכך, ומעמד ההבדלה הזה נועד לאפשר לנו כקהילה לעשות יחדיו את המעבר המורכב הזה.
ברגעים הללו, במעמד ההבדלה בין קודש לקודש, אנו זוכרים את הנופלים ומתחייבים בפניהם לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להבטיח כאן חיים של תקווה ושלום, חיים שהחמלה שורה עליהם.