קטגוריה: אומת השירה

הבלוג, סיפורים לשינוי חברתי, מציין שש שנים להולדתו. את הסדנה הראשונה בנושא סיפורים לשינוי חברתי תכננתי והעברתי לפני 9 שנים, אבל הדרך שלי כמספרת סיפורים לשינוי חברתי החלה שנים רבות לפני כן.

לרגל יום הולדת שש או תשע או חמישים ושש, ישבתי לכתוב על כמה תחנות במסע שלי, המתחקה אחר החיבורים שבין סיפורים לשינוי חברתי. הוא מורכב ממשפחה ועבודה, לימודים, מחקר והגות, אקטיביזם ופעולה. זהו מסע שפרקיו נכתבים תוך כדי הליכה וחלקם עוד מחכים להתגלות.

תחנה ראשונה: "עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם"

הייתי בת 26, בהריון מתקדם מאוד ומובטלת. סוכנות כוח האדם שלחה אותי לעבודה זמנית כעוזרת אדמיניסטרטיבית ועורכת לשון בשתי"ל – שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי. על הקיר במשרד ששכן אז בדירת מגורים ברחוב רמב"ן הייתה תלויה כרזה באנגלית:

הכרזה הזו הייתה אחת הסיבות שנשארתי שם והפכתי לאשת צוות מן המניין משך 18 שנה. הפתגם הזה מתמצת במילים פשוטות את חשיבותם של סיפורים בעיצוב של תודעה ציבורית וההשפעה שיש למתעד ההיסטוריה על יחסי כוח פוליטיים. 

כאשר חיי האישיים התהפכו על פיהם והשליכו אותי להיאבק במפלצות, למדתי על בשרי את חשיבותם של סיפורים בתהליכים של החלמה והתעצמות אישית. הכאב שלי לימד אותי שמה שמעצב אותי ואת חיי הם לא רק זיכרונות צורבים, אלא הסיפור שאני יוצרת מהם.

תחנה שנייה: סיפורי אגדה 

את לימודי התואר הראשון התחלתי באמצע שנות ה-80. הנשירה מהלימודים הפכה לסיפור של כישלון; הרגשתי כמי שעומדת אבודה בתחנת רכבת סואנת בה כולם רצים כאילו הם יודעים לאן ורק היא תקועה במקום. רק בשנת 2003 חזרתי ללמוד באוניברסיטה העברית, להשלים תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודים כלליים. חזרתי ללימודים מתוך החלטה שהגיע הזמן לספר סיפור חדש שיש בו טעם של השלמת משימה וסגירת מעגלים. אחד הקורסים הראשונים שלקחתי היה בתיאוריות פמיניסטיות על סיפורי עם ואגדה. צללתי בשקיקה אל תוך קנון של סיפורי עם והקולות החותרים תחתיו. התחלתי לחקור את הכוח הקסום של סיפורי עם ואגדה עתיקים, כאלה שעברו כמסורת שבעל פה ונועדו להתריע מפני סכנות, להכין לקראת טקסי מעבר ולשמר רגעי גבורה ותושייה. רבים מן הסיפורים הללו, שנהוג לייחס את תיעודם לאחים גרים, סופרו על נשים ועל ידי נשים כחלק ממסורת של חניכה. במסגרת המחקר מצאתי את הסיפור הזה, המובא כאן בתרגום שלי לעברית, מתוך ספרה של מרינה וורנר:^[1]:

""פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר אצל האיכר העני ושאל אותו הכיצד זה שאשתו כה פורחת ומאושרת, בעוד הגבירה בטירתה המפוארת הולכת ומתכווצת מיום ליום. "אני מזין אותה בבשר הלשון", השיב לו האיכר. הגביר, אשר הבין את דבריו של האיכר כפשוטם, שילח מיד את ציידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  טעמה מהאוכל כזית והמשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בביתם של האיכרים, החלה הגבירה להבריא ולהתחזק; הצבע חזר ללחייה והשחוק אל שפתיה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. האיכר הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט".

הסיפור הזה, כמו הפתגם על האריות וההיסטוריונים שלהם, הפך למכונן בחיי. עד היום, בכל פעם שאני מספרת אותו, אני חשה שהוא גם שלי ושל המאבק שלי להפר את השקט. יש בי צורך עז להאמין ששינוי והחלמה יכולים להתרחש כאשר השתיקה נשברת. כאשר אנו נוטלות לידינו את הזכות לספר את הסיפור שלנו, להנכיח אותו, לשחרר אותו ולתת לו לחתור תחת הסיפורים שמספרים עלינו בלעדינו.

תחנה שלישית: חיוך של אריה 

בשנת 2009, נסעתי במסגרת עבודתי לסמינר בקליפורניה של מכון רוקווד למנהיגות לשינוי חברתי. בערב הראשון, לאחר מספר סבבי היכרות, התבקשנו לעמוד במעגל ולומר במשפט אחד, ללא הכנה מוקדמת, מהו הייעוד שלנו. וכך, בקליפורניה הרחוקה, במעגל עם א/נשים שזה עתה פגשתי, שמעתי את עצמי אומרת: "הייעוד שלי הוא לספר את מה שלא מסופר, להשמיע את הקולות שלא נשמעים". האריות נטולי היסטוריונים, שנכנסו לחיי 20 שנה קודם לכן, ודאי חייכו לעצמם חיוך קטן.

בקליפורניה הרחוקה הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות; כמוה, חשתי רוב הזמן שלא במקום; קטנה או גדולה מדי, זרה לכללי המשחק והשפה ואחרת לעצמי. ואולי דווקא בגלל אי הנוחות ואי הנחת, למדתי כל כך הרבה. עם שובי לארץ הדפסתי כרטיס ביקור חדש ועליו היה כתוב: מספרת סיפורים, יועצת ומנחת קבוצות לשינוי חברתי.

תחנה רביעית: הקול שלך יכול לשנות את הסיפור

ב-2012, לקראת הבחירות לכנסת ה-19, פתחתי בלוג בפייסבוק בשם: הקול שלך, הסיפור שלך. הכוונה הייתה להשתמש במדיה החברתית כדי לקרוא לא/נשים לקחת אחריות, ולממש את היכולת  להשפיע על מהלך ותוצאות הבחירות. ההשראה הגיעה הפעם מספר עב כרס של כריסטופר בוקר^[2]. טענתו המרכזית של בוקר היא שכל סיפור שסופר ויסופר אי פעם – מסיפורי עם, דרך ספרות ושירה, סרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, מחזות קלאסיים ועד סיפורים לפני השינה – מעוצב על פי אחת (או יותר) מתוך שבע תבניות עלילה: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש. 

בכל יום שיתפתי סיפור אחד תחת הכותרת של אחת מתבניות העלילה. זו הייתה הדרך ליצור בעבור הקוראים/ות את החיבור בין הסיפור שהם חווים בחייהם לבין התמות המושרשות בסיפורים הללו; המטרה הייתה לתת שם למאבקים שלהם/ן לשינוי חברתי, ולחשוף את הנרטיבים העמוקים הפועלים על מנת להחליש ולפרק את המאבקים האלה.

כך הפך המחזה של ויליאם שייקספיר, "אותלו", לדוגמא לאופן בו פועל ראש ממשלת ישראל, וסיפור העם הידוע "כחול הזקן" היה לנקודת המוצא של שיח על אלימות מינית ופרקטיקות של השתקה. הסיפורים התפתחו לכלי פרשנות של ופעולה על הפוליטי.  

תחנה חמישית: האם המוכפפים יכולים לדבר

לימודי התואר השני, אף שנמשכו על פני שמונה שנים תמימות עמוסות ברגשי אשם – כלפי העבודה, כלפי המשפחה וכלפי הלימודים – היו אחד המרחבים שאפשרו לי לחקור, לגלות ולמזג סוגי ידע שונים.

באותן שנים הייתי גם שותפה לניהולה של קרן דפנה, הקרן הפמיניסטית הראשונה והיחידה בישראל, ואין ספק שרוחה של פרופ' דפנה יזרעאלי, מייסדת הקרן, ליוותה אותי. דפנה הייתה אקטיביסטית, מרצה, מנטורית והוגה פמיניסטית, ותמיד האמינה בחשיבות של שילוב בין המעשי לתיאורטי; זה שנולד מהשטח וזה המתגבש בספריות האקדמיה. עבורי השילוב היה טבעי ומתבקש; 25 שנות ניסיון מעשי בשינוי חברתי העניקו עומק ומשמעות לתיאוריות הביקורתיות שנחשפתי אליהן. במקביל, התיאוריות העניקו שמות  והקשרים ליחסי הכוח בחברה שלנו ולאי הצדק שנובע מהם.

אלא שלצד ההפריה ההדדית, הייתי גם מודעת מאוד לפער שבין התיאוריות לבין השטח. בין הרדיקליות ופוטנציאל השחרור שטמון בהגות פמיניסטית ופוסט קולוניאלית לבין הנגישות שלהן לאלה העוסקות ועוסקים במלאכה מדי יום. הסיפורים לשינוי חברתי נוצקו אם כן מתוכי אל המרחב הפעור הזה. הם היו ניסיון לבנות גשר בין הטקסטים המאתגרים של ההגות הביקורתית לבין העוולות הקטנות והגדולות שמתרחשות סביבנו יום וליל. כך נוצרו רשימות כמו שלוש קצרים על מבטים, ואילו הייתי אנושי ".

תחנה נוספת: אומת השירה והמחויבות לפיענוח

בשנים האחרונות אני חוקרת את יכולת הפעולה הפוליטית של שירה. יש אלה שירימו כעת גבה ויאמרו "אבל שירה תמיד שימשה ככלי לתעמולה או מחאה פוליטית", וזה כמובן נכון. אך המחקר שלי לא עסק ב"שירה פוליטית", אלא בתרומה האפשרית של שפת השירה ליצירת שיח עמוק, מורכב, אמביוולנטי ורב קולי בתוך אקלים פוליטי רעיל המשטח כל דיון לשדה קרב מילולי ולמשחק סכום אפס.  שירה היא צורת ביטוי ספרותית המודעת מאוד לעצמה, כזו הדוחקת גם בנו לשם לב ביתר שאת לאופן הפעולה של השפה. היא כמו מושכת בשולי הבגד שלנו ודורשת שנשים לב למילים ולמשמעויות שהן יוצרות, כל אחת מהן לחוד וכאשר הן ניצבות זו לצד זו. באופן מעניין, השפה השגורה אצלנו בשיח הפוליטי פועלת באופן הפוך לרוב; היא שוחקת את המילים עד דק, עד שהן ומה שהן מייצגות כמעט מאבדות משמעות.

התפקיד החשוב של שירה היא להחזיר למילים את משמעותם העמוקה ולהזמין אותנו לעצור ולהשתהות, לשים לב, לחוש הזדהות, אמפתיה וחמלה. להתבונן בעצמנו, באופן בו החיים בתוך מציאות פוליטית בלתי אפשרית שחקו גם אותנו, את היכולת להרגיש את העולם סביבנו ובעיקר, את האמונה בכוח לפעול ולשנות.  במסגרת המחקר הפעיל הזה נוצרו הרשומות משוררת מתבוננת, שיר אחד ועמידה בפיתוי "

אפילוג

נולדתי אל תוך השירה, לאב משורר, חיים גורי ז"ל, אשר שמו מופיע לא פעם בסמוך לצמד המילים "המשורר הלאומי", ביטוי המסמל את היותו ממוקם עמוק בלב הקנון של השירה העברית; דובר של דור, של עידן. אבל מה שאני ראיתי, מעבר להגדרות ולתארים היה אדם שלא יכול היה שלא לכתוב; שהכתיבה נבעה ממנו מתוך צורך, ותחושה של שליחות. נולדתי וגדלתי אל "האישי הוא הפוליטי", כמו גם אל הציווי לשמר את מכלול הזהויות הקיימות בי, גם כאשר הן מצויות בסתירה פנימית ואף במלחמה זו עם זו. כמובן, המלחמות שלי היו אחרות ושונות משלו ומסלול חיי כלל גלות מרצון אל השוליים; אל העשייה הפמיניסטית לשינוי חברתי ואל הפרשנות המינורית של הפוליטי באמצעות סיפורים לשינוי חברתי. אבל השורש העמוק בו תמיד התאחו חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו היה בהסכמה שיש לחתור לכינונה של חברה המחוייבת לתת מקום למכלול הזהויות המרכיבות אותה.

אבל השירה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה חשובה. אני חבה תודה עמוקה לאבי ולכל המשוררות והמשוררים ששירתם טלטלה אותי, גרמה לי לעצור, להשתהות ולהשתאות על המילים ועל ריבוי המשמעויות שטמונות בהן.

אני מלאת הוקרה לסיפורים בצורותיהם השונות וליכולת שלהם לומר עוד, לומר בשם, לומר כדי להפר את השקט.

---

^[1] From the Beast to the Blond: On Stories and their Tellers

^[2] Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. 

 

 

השנה יצא לאור ספר השירים השני של המשוררת יונית נעמן, "אם לב נופל", בהוצאת לוקוס, הוצאה עצמאית קטנה, אמיצה ומשובחת .
התרגשתי מאוד כאשר יונית נעמן ביקשה ממני לדבר בערב ההשקה של הספר בירושלים, במקום קטן ונפלא בלבה של העיר בשם "באב אל ימן", עליו עוד יסופר בפעם אחרת.
מיהרתי לרכוש לי את הספר בפורמט דיגיטלי, כי לא רציתי לחכות כמה ימים עד למשלוח. פתחתי את הקובץ והתחלתי לקרוא. הרגע הזה של הישיבה לבד מול המחשב עם ספר השירים הדיגיטלי היה חגיגי. בכל הוצאה של ספר שירים חדש ובכל קריאה בו מן הראוי שיהיה משהו חגוג, כי שירה היא מעשה של בריאה; היא ממרקת את המילים ויוצקת בהן ובמה שהן מייצגות משמעויות חדשות.
שירה היא שפה שתמיד אומרת עוד ועוד ולכן צריך לקרוא כל שיר כמה פעמים.
הקריאה הראשונה היא הקריאה היחפה בה אני מהלכת בין מילות השירים בעור חשוף. ישבתי מול המחשב וקראתי בשיריה של נעמן מחויכת ודומעת, מחסירה פעימה ומוצאת בין השירים כאלה שמספרים את הסיפור שלי במילים מדויקות, כמו השיר הזה:
עֻבָּרי מת
אֵין דָּבָר שָׁתוּק יוֹתֵר מְעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
הַדְּמָמָה עֲתִידוֹ הַמֻּבְטָח, אוֹפֶפֶת אוֹתוֹ כְּרֶחֶם שֵׁנִי
מְזִינָה אוֹתוֹ טוֹב מִמֶּנִּי
לֹא הִתְהַלַּכְתִּי חִוֶּרֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
וְאֶקְרָא עֻבָּרִי מֵת, הֲתֵדְעוּ?
לִבְלִי שׁוּב
בְּטֶרֶם יָדַעְתִּי אֵיךְ יִפְקְחוּ עָלָיו יָמִים אֶת עֵינֵיהֶם הַבְּהִירוֹת
וְאִם יַלְדָּה הוּא
שֶׁגַּם לָהּ בְּקִרְבָּהּ בֵּית גִּדּוּל וְאַכְזָבוֹת
וְאִם
וְאִם
אֲפִלּוּ חֲרַךְ הֲצָצָה כְּמוֹ בַּקָּלֵידוֹסְקוֹפּ
אֲפִלּוּ שֵׁם
לֹא נָתַתִּי לָעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
מַדּוּעַ לֹא אֶתְהַלֵּךְ וְאֶקְרָא
מֵת, הֲתֵדְעוּ?

אך ההתרגשות היא לא רק פרטית. כתיבה של שירה שעוסקת בטיפולי פוריות, בהפלה טבעית ובאובדן הריון מנכיחה את החוויות הללו ואת הסיפורים האלה והופכת אותם לפוליטיים מעצם היותם נוכחים וקיימים במרחב של קריאה, התכנסות סביב השירים ושיח עליהם. היא מתריסה נגד התפיסה ש"יש דברים שהשתיקה יפה להם".

אין כאב אנושי ואין כאב נשי שהשתיקה יפה להם.

כדי לשמוע את השקט הנשבר ואת הדיבור המתהווה יש צורך גם בקריאות הנוספות בהן נכנסת לפעולה מבקרת התרבות שבי; זו שעמלה שנים רבות לפתח את יכולות הפענוח שלה. כמו בלשית אני מסתובבת בתוך השירים וביניהם ותרה אחר וחושפת את רבדי השפה ורזי הרטוריקה הייחודית של המשוררת.
ובקריאה הבלשית הזו אני מוצאת גם אותם; את המבטים המרובים. יונית נעמן היא משוררת מתבוננת; בעצמה, בזולת ובמבטו עליה. לעתים המבט הוא חומל, כמו למשל בשיר "שיחה בסניף הדואר המקומי" (עמ' 57) ולעיתים הוא ביקורתי וכפול ומכופל, כמו למשל בשיר ר.מ.א.פ (ראיתי משוררת אוכלת פלאפל) בו המשוררת מתבוננת בעצמה דרך עיניו של המשורר הגבר התוהה – ממש כמו המשוררים של המאה ה-19 – מה עושה אישה משוררת כאן במרחב "שלנו". אך באותה נשימה, יש בשיר הזה גם מבט על אותו משורר וגם עלינו, הקוראים והקוראות, עם הציפיות הרומנטיות שלנו על דמותה של משוררת:

(ר.מ.א.פ (מחווה למאיר ויזלטיר
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת עִם פָלָאפֶל
אָצָה נֶחְבֵּאת בְּקֶרֶן רְחוֹב
עַל פָּנֶיהָ שְׁפוּכָה בֶּהָלָה
רֹאשָׁהּ בִּתְזָזִית
מְבַתֵּר בִּתְנוּעוֹת חַדּוֹת,
אֶת אֲוִירָהּ שֶׁל הָעִיר
תָּר אַחַר מָקוֹם לְהוֹשִׁיב בּוֹ
מֵהַמָּתְנַיִם וָמַטָּה
אוּלַי חֲדַר מַדְרֵגוֹת אַפְלוּלִי
נִכְנֶסֶת, יוֹצֵאת
כְּמוֹ מִבֵּית בֹּשֶׁת.
בַּסּוֹף בְּלִי עֶרְגָּה
לְלֹא נוֹף מִדְבָּרִי
הִיא בּוֹלַעַת אוֹתוֹ
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת א.פ.
כָּאן, אֶצְלֵנוּ בַּכְּרַךְ
אֵיךְ רָוַח לָהּ, הוּקַל לָהּ, נִמְלָא לָהּ,
ר.מ. אוֹכֶלֶת פ.
הַמַּאֲכָל הַלְּאֻמִּי תּוֹקֵעַ לָהּ
שֶׁמָּא יַבְחִינוּ בָּהּ
בָּאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה בְּגַפָּהּ
שֶׁמָּא תִּפָּתַח אֵיזוֹ דֶּלֶת
מִישֶׁהוּ עָשׂוּי לְהִפָּגַע

השיר הזה החזיר אותי כמעט 40 שנה אחורה, אל ספרן המכונן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר אשר עסק במאבקן של נשים סופרות במאה ה-19 על הזכות לכתוב ולפרסם ספרות במרחב שהיה שמור לגברים בלבד; הם היו החברים ושומרי הסף של המועדון האקסלוסיבי. הגדיל לעשות המשורר ג'רארד מאנלי הופקינס אשר דימה את הקולמוס לפאלוס. אמנם חלפו ארבעים שנה מאז ראה הספר אור וגם המאה ה-19 חלפה לה, אך השאלה שמציבות גילברט וגובאר בספרן עודנה מהדהדת: אם הפאלוס הוא המטפורה של העט הכותב, עם איזה איבר בגופן יכולות נשים לייצר טקסטים ?
יונית נעמן יוצרת שירים עם גוף שלם ונוכח; עם עיניים רואות ומתבוננות; עם פה מדבר ואוכל ובולע ועם כל היתר. היא יוצרת בשיריה דמויות נוכחות פיזית, נפשית ורוחנית. השפה השירית שלה נעה בטבעיות בין עכשוויות יומיומית למרחביות פיוטית; בין דיאלוג עם המקורות ולשון התפילה לבין הומור שמעלה חיוך תוך כדי קריאה, כמו למשל בשיר הבא:
תשליך
לְיַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הַזֶּה עוֹמֶדֶת פְּשׁוּטָה
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
בְּעֵינָיו הָרָעוֹת
חָשַׁבְתִּי שֶׁרַק מֵאֱלֹהִים אֲנִי מְפַחֶדֶת
כְּבָר עִדָּנִים שֶׁלֹּא הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֲבָנָה
שֶׁלֹּא יִחַר בְּאַפּוֹ וְיַבְעִיר שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת מְטֻרְלָל
תָּפוּר לְמִדּוֹתַי
בְּמֵי קוֹלְחִין יַרְבִּיצֵנִי
לָמָּה לֹא לָמַדְתִּי לִבְכּוֹת אֶת הַפֻּרְעָנוּת הַזֹּאת הַפּוֹשַׁעַת
שֶׁהִתְקַבְּצָה רְשָׁעִים רְשָׁעִים וְנִגְּפָה עָלַי לְמַעֵךְ
תְּרֵיסַר יְרֵחִים לֹא חָסָה עָלַי
לְיַד הַנָּהָר פְּשׁוּטָה אַפְסַיִם
קוֹרֵאת לָרוּחוֹת לְנַדֵּף שֵׁדִים מֵעָלַי
זֵדִים שֶׁבְּצָעוּנִי נֶפֶשׁ הַשָּׁנָה הַזּוֹ
הַמְּעֻבֶּרֶת עָגְמָה
שֶׁתִּכְלֶה כְּבָר.
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
לֹא אִירָא
כָּל חַטְּאוֹתַי יְסַמֵּא הַזֶּרֶם
תִּפְלוּיוֹתַי
רְבִיצָתִי מִנֶּגֶד כְּשֶׁהַחַיִּים בַּסָּךְ
שְׁבִיתַת הַחֲשָׁקִים
צֵיד הַתְּהוֹמוֹת
הַיְדֶה, שֶׁתִּכְלֶה.
שֶׁיֻּתְּכוּ הַכּוֹכָבִים לִדְמָעוֹת
שֶׁיִּפְרֹץ וְיִנְהַר הָאֶשֶׁד
לְיַד הַנָּהָר נִכְנַעַת לְהַשְׁלִיךְ —
תִּכְלֶה שָׁנָה, יִכְלוּ קְלָלוֹת

יכולתי להמשיך ולבחור עוד ועוד שירים, אבל אני לא רוצה לקלקל לכם ולכן הקוראות/ים את הרגע החגוג הזה בו תפתחו את העותק שלכם/ן ותקראו בו ותחזרו אליו בחיפוש אחר המילים המדויקות שיספרו סיפור שצריך להיות מסופר ושתיקה שצריכה להישבר