Four Stories of Hope, Persistence and Leadership

Last week I spent a while inside a hole in time. In the early hours of Saturday morning I flew to Washington DC and on Wednesday I was already back in Israel, enveloped in the warmth of my family, everyday life, work, home and activism.

I traveled to DC in for the JStreet National Conference, as a representative of Women Wage Peace, to speak at a panel sponsored by the JStreet Women's Leadership Forum. The conference this year was organized in the theme of “Defending Our Values, Fighting For Our Future” – a strongly appropriate title given the public and political climate since the election of Trump as president. 3,500 participants from all over the US, Israel and the Palestinian Authority came together to think, listen and voice ideas about how to keep moving toward a two-state solution in a time when no politician in Israel or the US persist in this.

I came to the conference to express a gendered, critical view, a perspective which is not sounded enough even in the progressive Jewish left. I came because I believe that In times like these, it is critical that we work closely together to promote our shared values of peace and democracy and hold courageous and vital conversations about resistance and hope

As a story teller, I was constantly looking for stories I would want to cherish and take with me. Here are 4 short stories and an epilogue.


The panel I participated in, sponsored by the Women’s Leadership Forum, was titled "Change makers on the Ground in Israel". I talked about Women Wage Peace, and why I am so committed to this movement. I told the listeners that we view the Israeli-Palestinian conflict through a powerful inter-sectional gender lens.

The audience, mostly women, were nodding in agreement and understanding. The attentive faces told me my words were welcome and relevant. I hoped my message would trickle and resonate outside that room and was overjoyed when my friend and collaborator Nancy Kaufman, CEO of the National Council of Jewish Women, echoed my words in a panel that took place the following day in the plenum.

I did come out feeling that we still have a long way to go until women from diverse communities are equally represented in formal negotiations and in civil society efforts to end this conflict. However, in order to demand that of our elected officials, we must implement principles of inclusion and diversity in our own spaces. The gender lens is not a “prop”, it is a way to examine our political reality fully and comprehensively, without overlooking the perspectives, needs and assets brought to the table by 51% of the participants.


I also talked about the significance of hope and the notion that we cannot live without hope. During the conference, speakers kept stating that “despair is not an option”, which is very true. Despair, in the sense of apathy, indifference and resignation is, indeed, not an option.

But sometimes we’re moved to action by a sense of desperation and urgency, driven by the feeling that we have nothing to lose. Alongside that, there must be hope. Hope in the sense of believing in future good even when it seems despairingly remote and impossible.

Hope means insistence on believing in that good even when it seems we got dealt a lousy hand this round. Hope is the stuff from which the greatest stories about the human ability rise above hardships and challenges, above the doubts and disregard are made of. Do not mistake hope. It is not a “nice feminine quality”. Hope is a radical idea that sees far and beyond. Hope, if you will, is a very serious business.


In my last day in DC I got to meet Congresswoman Barbara Lee for the 13th District of California in the Democratic Party. Lee was elected to congress for the first time in 1998 after a long and impressive career as a civil rights activist, a member of the Black Panthers and a Senator in California State Senate.

I admit I was nervous before the meeting. This was my first time meeting a Congresswoman, not to mention a woman who is a model of brave leadership, determined and committed to justice and equality through and through.

We had 15 minutes together. I told her about my work in the Dafna Fund and about Women Wage Peace. I spoke of the magic that was created in the Palestinian and Israeli women’s march Qasr Al Yahud, on October 19th, 2016. I told her about the tears and joy of women who had only met for the first time, falling into each other’s arms in an embrace that spoke closeness and faith in partnering for peace. As I spoke with a trembling voice, I knew she understood.



All the while, I kept getting updates on current affairs in Israel: the State Comptroller’s report on the 2014 Operation Protective Edge and the winds of war stirred in order to distract public attention from the high ranking political officials’ oversights that cost us in dear life.

From time to time I stole a glance at my email and IM messages from Israel. I read the Letter of the Mothers, which my friends at Women Wage Peace had written and watched as they stood firm outside the Ministry of Defense, demanding the defense cabinet to take responsibility for the Comptroller’s report and act immediately to end the conflict by resuming negotiations to reach a mutually binding peace agreement.

I saw, in the pictures of my friends’ faces, the hope, determination, persistence and willingness to lay everything aside and rise again and again to act in favor of the only logical solution that will end the bloodshed, suffering and loss that is binding us in a forcible grip for too many years.

Written in Jerusalem, in deep appreciation to our dear partners of the JStreet Women's Leadership Forum.

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

יומן מסע: סיפור של נחישות ותקווה

השבוע הייתי בקרע בזמן. בשבת לפנות בוקר טסתי לוושינגטון הבירה וביום רביעי כבר הייתי כאן חזרה, בחיק החמים של המשפחה ושל שגרת החיים של העבודה, הבית והאקטיביזם.

שנים רבות של נסיעות עבודה קצרות לארה"ב לימדו אותי כמה מיומנויות חשובות: ראשית, לדלג על השלב של הג'ט לג. מיותר לגמרי. שנית, איך להזמין את הקפה שאני אוהבת (כדי לא לקבל כוס ענקים עם המון חלב מוקצף ומעט מאוד קפה) ושלישית, איך להשקיט את רגשי האשם עם מתנות שוות.

ועכשיו ברצינות.

הסיבה לגיחה הקצרה לוושינגטון הבירה הייתה הכנס הארצי של J Street בו השתתפתי כנציגה מטעם תנועת נשים עושות שלום . חברות פורום מנהיגות הנשים של הארגון חשבו שחשוב מאוד שבכנס המרשים והחשוב הזה יישמע קולה של העדשה המגדרית בסוגיות של פתרון הסכסוך, שלום וביטחון.  והן צדקו, כמובן.

הכנס התקיים השנה תחת הכותרת: "שומרים על הערכים שלנו, נאבקים למען העתיד שלנו". כותרת ראויה ביותר בהתחשב באקלים הפוליטי והציבורי בארה"ב מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא. כ-3,500 משתתפות ומשתתפים מכל רחבי ארה"ב וגם מישראל והרשות הפלסטינית התכנסו כדי לחשוב, לשמוע ולהשמיע דעות ורעיונות כיצד להמשיך ולקדם את פתרון שתי המדינות בעידן בו אין אף מנהיג פוליטי בישראל או בארה"ב הנחוש בדעתו לעשות זאת.

באתי לכנס כדי להביא לידי ביטוי את המבט הנשי, הביקורתי, זה אשר לא נשמע מספיק גם בכינוסים של השמאל היהודי הפרוגרסיבי. כמספרת סיפורים, חיפשתי כל העת את הסיפורים שארצה לשמור ולקחת עמי. הנה ארבעה קצרים ואפילוג אחד.


הפנל שהשתתפתי בו – בחסות פורום מנהיגות הנשים – עסק במובילי/ות שינוי בישראל. סיפרתי שם על תנועת נשים עושות שלום ומדוע אני מחויבת כל כך לעשייה שלה. אמרתי, שאנו מתבוננות בסכסוך הישראלי פלסטיני דרך עדשה נשית-מגדרית רחבה, מורכבת ורבת עצמה. הקהל, שהיה מורכב ברובו מנשים, הנהן בהבנה ובהסכמה. הפנים הקשובות של הא/נשים בקהל אמרו לי שהדברים נופלים על אוזניים חפצות. קיוויתי שהדברים יחלחלו ויישמעו גם מחוץ לכותלי החדר ושמחתי עד מאוד כאשר חברתי ושותפתי לדרך ננסי קאופמן, מנכ"לית National Council of Jewish Women  הדהדה את דברי בפנל שהתקיים למחרת היום במליאה. ועם זאת, יצאתי בתחושה שיש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות עד שאנו, הנשים ממגוון קהילות, נהיה שותפות מלאות למהלכים הגדולים בפוליטיקה ובחברה האזרחית שיביאו לסיום הסכסוך. החברה האזרחית היא זו שצריכה להוביל את השינוי הזה; לתבוע ייצוג שוויוני ומגוון לנשים בכל תהליכי קבלת החלטות ובכלל זה  בתהליכי פתרון הסכסוך. אך כדי שנוכל לתבוע זאת מנבחרי/ות הציבור, עלינו ליישם את עקרונות השוויון והמגוון גם במרחבים שלנו. עדשה מגדרית היא לא "אביזר"; היא דרך לבחון את המציאות הפוליטית בה אנו חיות וחיים באופן מלא ומקיף ומבלי להחסיר את נקודות המבט, הצרכים והנכסים של 51% מבעלות העניין.


דיברתי גם על חשיבותה של תקווה ועל כך שאי אפשר לחיות ללא תקווה. במהלך הכנס חזרו הדוברים ואמרו ש"ייאוש הוא לא אופציה", וזה נכון מאוד. ייאוש, במובן של אדישות, אפתיה ו"קבלת הדין", הוא אכן לא אופציה. אבל לפעמים מה שמניע אותנו לפעולה הוא תחושה של נואשות במובן של דחף אדיר לפעול, כי פשוט אי אפשר שלא. ולצד זה, חייבת להיות תקווה. תקווה במובן של אמונה בטוב עתידי גם כאשר הוא נראה רחוק מאוד ובלתי אפשרי. תקווה, זו ההתעקשות להאמין בטוב הזה גם כאשר נדמה שהקלפים שחולקו לנו בסיבוב הזה הם לא משהו. תקווה היא חומר ממנו עשויים הסיפורים הגדולים על היכולת של א/נשים להתרומם מעל לקשיים ולמכשולים, מעל לספקות ומעל ליחס המבטל שהוא לא פעם מנת חלקם/ן של אלה המתעקשים/ות לאחוז בתקווה. ואל תטעו בה, בתקווה. היא לא "תכונה נשית חביבה". תקווה היא מחשבה רדיקלית שרואה מעבר ורחוק. תקווה, אם תרצו, היא עניין רציני מאוד.


ביומי האחרון בבירה זכיתי לפגוש את חברת הקונגרס ברברה לי, נציגת המחוז ה-14 בקליפורניה מטעם המפלגה הדמוקרטית. ברברה לי נבחרה לקונגרס האמריקני בשנת 1998 אחרי קריירה ארוכה ומפוארת כפעילה בתנועה לזכויות האזרח ובפנתרים השחורים וכחברה בסנט של קליפורניה. בשנת 2001 הייתה לי חברת הקונגרס היחידה שהתנגדה – מול 420  תומכים – שהצביעה נגד ההצעה לאפשר לנשיא ארצות הברית להשתמש בצבא כנגד האחראים לפיגועי 11 בספטמבר.

הכניסה לבניין בו שוכנת לשכתה של ברברה לי התגלתה כתהליך מהיר וידידותי הרבה יותר מזה שאני מורגלת בו בכניסה לכנסת ישראל. מעבר לבדיקה ביטחונית שגרתית למדי, דבר לא עמד ביני לבין מחוז חפצי. לא התבקשתי להציג תעודת זהות או אישור כניסה ולא לציין את שם חברת הקונגרס עמה אני נפגשת. כאזרחית ממדינה זרה היה לי קל יותר להגיע אל חברת קונגרס אמריקנית מאשר אל חברת כנסת ישראלית.

אני מודה שהתרגשתי מאוד לפני הפגישה. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת חברת קונגרס ובמיוחד אישה שהיא מודל למנהיגות אמיצה, נחושה ומחויבת לערכים של צדק ושוויון לאורך כל הדרך. נדרשת יושרה אדירה כדי להתייצב בדד מול קונגרס שלם וכדי לא להיכנע למשחקי הכס של הפוליטיקה. חשתי שזכיתי לפגוש פוליטיקאית מזן נדיר שמתעקשת גם אחרי שנים רבות בזירה לשמור שפיה ולבה יהיו שווים.

היו לנו 15 דקות. סיפרתי לה על עבודתי בקרן דפנה ועל תנועת נשים עושות שלום. דיברתי על רגעי הקסם בצעדה המשותפת לנשים ישראליות ופלסטיניות ב-19 באוקטובר, 2016 בקסר אל יהוד ועל הדמעות והחיוכים של נשים שנפגשו לראשונה ונפלו זו לזרועות זו בחיבוק של קרבה ואמון בקיומן של שותפות לשלום. ובעוד קולי רועד ידעתי שהיא שמעה והבינה.



כמובן שלא חדלתי להתעדכן במתרחש בארץ; בפרסום דו"ח מבקר המדינה על מלחמת צוק איתן וברוחות המלחמה שנועדו להסית שוב את תשומת הלב מהאחריות של הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר למחדלים שעלו בחיי אדם. מפעם לפעם הספקתי להציץ בהודעות הדואל והווצאפ מישראל. קראתי את מכתב האימהות שניסחו חברותיי לתנועת נשים עושות שלום וציפיתי בתמונות שלהן, מול משרד הביטחון ותובעות מהקבינט הביטחוני-מדיני לקחת אחריות על מסקנות דו"ח מבקר המדינה ולפעול מידית בערוץ מדיני לסיום הסכסוך.

בפניהן של חברותיי לתנועת נשים עושות שלום ראיתי את התקווה, את הנחישות, את ההתמדה ואת הנכונות להניח לכל ולהתייצב שוב ושוב כדי לפעול למען הפתרון ההגיוני היחיד שישים קץ למעגל הדמים, הסבל והאובדן הלוכד אותנו בלפיתה עזה כבר שנים רבות מדי.


נשמע שרוחות מלחמה מתחילות שוב לנשב. בשבועות האחרונים מתחילים שרים בממשלה "לחמם מנועים" ולציין ש"אין מנוס מסבב נוסף". מבין הדברים הרבים ששמעתי בכנס ג'יי סטריט משפט אחד מנאומו של הסנטור ברני סנדרס ממשיך להדהד בי:

‘"It’s easy to give speeches in the safety of the floor of the Senate or the House. It’s a little bit harder to experience war and live through the devastation of war"

"קל לשאת נאומים מהדוכן המוגן בסנאט או בקונגרס. זה קצת יותר קשה לחוות מלחמה ולשרוד את ההרס המוחלט שהיא זורעת".


פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

"אילו הייתי אנושי"

"אילו הייתי אנושי"

אוירל:  כְּשָפֵיך טלטלו אותם חזק

כל כך, שאם תראה אותם עכשיו

לבך יימס.

פרוספרו:   אתה חושב כך, רוח?

אֲוִירֶל: אצלי היה נמס, אדון, אילו

הייתי אנושי[1].

ניטה שוחט, חוקרת ספרות פמיניסטית ופעילת שלום וזכויות אדם הלכה לעולמה בנובמבר 2016. מותה ללא עת הסב לי צער הן מפני שזכיתי להכירה אישית והן מפני שהיא נפטרה לפני שהגותה זכתה להכרה הראויה. ההסתלקות השקטה שלה מן העולם הכאיבה לי והחלטתי להקדיש לה רשומה זו. מעין תודה מאוחרת על כך שכתבה באופן כה מדויק ועמוק על חשיבותם של טקסטים ספרותיים ונרטיבים בתהליכים עמוקים של שינוי חברתי. אני זוכרת שלקחתי לידי את ספרה: Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel[2] וקראתי בו בשקיקה השמורה לספרים שגורמים לנו לחוש שהם נכתבו במיוחד בשבילנו. הספר הוא מלאכת מחשבת של אינטרטקסטואליות וכבוד לטקסטים היסטוריים, ספרותיים, מחקריים ודיאלוגיים, ממחזהו של שייקספיר, "סערה", דרך שיריה של רייצ'ל צביה בק וספרו של ג'ונתן ליר Radical Hope[3].

הכותרת הראשית של הספר לקוחה מנאומו ההיסטורי של אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארה"ב, ב-1 בדצמבר 1862, בו קרא לשחרור של העבדים השחורים:

“The dogmas of the quiet past are inadequate to the stormy present. The occasion is piled high with difficulty and we must rise with the occasion. As our case is new, we must think anew and act anew. We must disenthrall ourselves, and then we shall save our country.”

הנאום הוא קריאה להשיל דוגמות, דרכי חשיבה ומנהגים מהעבר, למען עתיד טוב יותר. בנאומו קרא לינקולן לאומה האמריקנית לאחוז בציצית ראשה הקולקטיבית ולהיות גרסה טובה יותר של עצמה. הוא קרא לעם האמריקני לברוא את עצמו מחדש.

כתיבה היא גם מעשה של בריאה. היא דרך ליצור משהו חדש מחומר הגלם החבוט והמוכר כל כך, המילים. לכתוב על ניטה שוחט ועל הגותה היא הדרך שלי להוקיר אותה ולתרום את חלקי הצנוע לקידום כתיבה והגות שמבקשות לחולל איזה טוב בעולם.

והעולם שלנו זקוק לזה כל כך. עכשיו ותמיד. במציאות של פוליטיקה של בריונים המזלזלת בשלטון החוק ואשר שמה ללעג ערכים של צדק ושוויון, העולם זקוק לפוליטיקה של אנושיות.

ועל כך כתבה ניטה שוחט בספרה. על האנושיות כזו אשר מציבה לעצמה רף מוסרי גבוה. על אנושיות כמה שדוחף אותנו להשיל מעצמנו התנהלות אלימה ודכאנית שמקורה בתודעה של קורבנות ונקמה.

ניטה כתבה בספרה על דמיון מוסרי החיוני לקידום תהליכים של שינוי חברתי ופוליטי. דמיון מוסרי מורכב משני רכיבים חיוניים: ראשית, היכולת לדמיין טוב עתידי משותף, גם כאשר הוא טרם נראה באופק, ושנית, היכולת לחוש אמפתיה וחמלה. ניטה האמינה בתפקיד החשוב שממלאים טקסטים ספרותיים ונרטיביים בפיתוחם של חוסן קהילתי ודמיון מוסרי החיוניים למהלך השינוי העמוק  מתרבות של קרבנות ונקמה ולקראת תרבות של פיוס:

"The catalyst for the essential change from collective repetition-memory to the recollection memory of reconciliation is the development of a moral imagination through active readings[4]".

את ספרה של שוחט קיבלתי במתנה מחברה יקרה, המשוררת הנפלאה רייצ'ל צביה בק . בספרה של שוחט מוקדש פרק למחזור השירים The Buffalo Poems מתוך ספר השירים השני שלה On Ruins and  Returns[5] שנכתבו בשנים הרעות של אירועי אוקטובר 2000 וימי האינתיפאדה השנייה.

שיריה של בק הם מלאי חמלה הנובעת מעמדה אימהית הכורכת את הדאגה לילדים הפרטיים שלה עם דאגה לילדיהן של אימהות אחרות, פלסטיניות ויהודיות.  העמדה האימהית אינה נגזרת בהכרח מהביולוגיה הנשית ומהיכולת להביא ילדים לעולם בלבד; זוהי עמדה מוסרית המדגישה ערכים של חמלה ודאגה אל מול מציאות של אלימות, הרג ואובדן.

ובאותה נשימה, השירה של בק היא חסרת רחמים כי היא מסרבת להסב את מבטה מהמוות, האובדן והכאב שהם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. השפה השירית שלה כמו מסירה את האבק שמעלות המילים שנשחקו מרוב שימוש, מלטפת אותן ביד רכה ולא מוותרת, עד שהיא משיבה להן את מלוא משמעותן. המוות בשיריה של בק הוא גרפי מאוד; חלקי גופות ואיברים פזורים, דם ניגר, רקמות וחלקי ציפורניים שהתפזרו לכל עבר, כמו למשל בשיר

Soldiers on their knees in the sand

Mothers watching

soldiers on their knees

sifting and searching for body parts

do not think of next worlds

they think only of

lost worlds

אני מקווה שבעקבות הקריאה בדברים אלה תרצו לקחת לידיכם/ן את ספרי השירה של רייצ'ל צביה בק ואת סיפרה של ניטה שוחט, שראה אור גם בעברית וזכה לשם: אילו אדם הייתי: רטוריקה של נקמה ושל השלמה בישראל[6].

ואני מקווה שכל ראש ממשלה וכל שר שרץ לספר לתקשורת ש"הסבב הבא הוא בלתי נמנע" יקראו בשירים הללו ויבינו גם הם את מלוא המשמעות הכואבת, המרסקת, המדממת והפצועה של עוד ועוד מלחמה.


[1] שייקספיר, ויליאם: הסופה, מערכה 5 תמונה 1, לעברית: דורי פרנס באתר שייקספיר ושות'
[2] Schechet, Nita. Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel, New Jersey: Fairleigh Dickinson University Press, 2009
[4] שוחט, ניטה. שם:  17.

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

"Were I Human"

"Were I Human"

Ariel: Your charm so strongly works 'em.
That if you now beheld them, your affections
would become tender.

Dost thou think so, spirit?

Mine would, sir, were I human[1].

Nita Schechet, a feminist literary scholar and peace and human rights activist passed away last November. I was deeply saddened by her untimely death not only because I knew her personally, but because she died before her writing and scholarship received proper recognition. I decided to write this blog post as a tribute to her contribution to the world of actively political literary critique. I wish I had thanked her sooner for the profound and wise way in which she wrote about the catalytic role that literary texts play in our work for social transformation. From the minute I first opened her book Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel[2], it felt like it was written especially for me. It is a book of artful intertextuality that pays tribute to texts – literary, scholarly and other forms of human discourse – from Shakespeare's Tempest, to Rachel Tzvia Back's On Ruins and Returns[3], and Jonathan Lear's Radical Hope[4]

Schechet's book title is inspired by Abraham Lincoln's address to the US Congress on December 1st, 1862, where he called for the emancipation of the slaves:

 “The dogmas of the quiet past are inadequate to the stormy present. The occasion is piled high with difficulty and we must rise with the occasion. As our case is new, we must think anew and act anew. We must disenthrall ourselves, and then we shall save our country.”

Lincoln called upon the American people to hold themselves to higher moral standards, to re-create themselves as a nation.

Writing is a form of creation. In writing, we take that all-too-familiar raw material called words to create new meaning. Writing about Nita Schechet is my way of recognizing and appreciating her scholarly legacy; it is my way to make a small contribution to a body of works that seeks to make this world a better place.

Oh. And how our world needs healing right now. In times of politics of hate, racism and misogyny, of politics that mocks the rule of law and the values of justice and equality, our world is in desperate need of politics of profound humanity.

Humanity. This is what Schechet's book is about. It is about the human potential capacity to hold itself to high moral standards; about humanity as that which urges us to disenthrall ourselves of violent and oppressive behaviors deeply rooted in a culture of victimhood and revenge.

Schechet wrote about the moral imagination as vital to achieving social transformation. Moral imagination requires two essential ingredients: first, the capacity to imagine a shared future good, even when it is out of sight, and second: the capacity for empathy and compassion. She believed that active reading of literary texts and narratives serves to spark moral imagination and foster communal resilience that can facilitate the transition from a culture of victimhood and revenge towards a culture of reconciliation:

"The catalyst for the essential change from collective repetition-memory to the recollection memory of reconciliation is the development of a moral imagination through active reading".

Rachel Tzvia Back, a wonderful Israeli poet gave me Nita's book as a gift. It dedicates a whole chapter to Back's second book of poems On Ruins and Returns that she wrote during the terrible years of the second Intifada.

Back's poetry is profoundly compassionate; her poems are woven with the deep concern for the safety and well-being of her own children, as well as for those of other mothers, Jewish and Palestinian. And at the same time, her poetry takes no mercy on its readers; it is a poetry that focuses its gaze on the death, loss and excruciating pain that are part and parcel of every war. Back's poetic language takes the dust off the worm out words; it caresses them with a loving, firm hand, and gives them back their full and deep meaning. Death, in Back's poetry is very graphic: dismembered bodies, blood, human tissues and nails scattered in the battlefield:

Soldiers on their knees in the sand

Mothers watching

soldiers on their knees

sifting and searching for body parts

do not think of next worlds

they think only of

lost worlds

I hope that after reading this blog post, you will want to read Rachel Tzvia's Back poetry and Nita Schechet's book. I hope that every elected politician that tells the world that "the next war in Gaza is inevitable" and every elected politician who will support this statement will read Back's poetry and be reminded of the devastating, tragic, shattering, wounded and bleeding meaning of war.

[1] Shakespeare, William: The Tempest, Act V, scene I
[2] Schechet, Nita. Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel, New Jersey: Fairleigh Dickinson University Press, 2009
[3] Back, Rachel Tzvia. On Ruins and Return. London: Shearsman Books, 2007

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

This world needs mothers

"Motherhood is not limited to the act of bearing and rearing our own children. Motherhood is a spiritual and ethical position of responsibility for the world and for future generations".

I spoke these words spoken at an event that Women Wage Peace held in the Baptism site north of Jericho on October 19th, 2016, as part of the movement's  March of Hope.

It was an historical event; for the first in a very long time, Jewish and Palestinian women from Israel and the Palestinian Authority met and marched together for a peace agreement in our region.

It as a political event; a clear and resounding statement by women who are tired of war and bloodshed; who have had enough of being excluded from discourse and action for peace and security.

It was a formative event for me, personally; an opportunity to reflect on my own actions and leadership.

As we were getting ready to march to the sounds of drums and joint singing, I shed sweet tears of excitement and joy. Months and weeks of preparations and hard work culminated in this watershed moment. Holding and being held by other women; supporting and supported, I marched knowing that we are going to get far, together.

My face was beaming with tears and laughter; it reflected deep feelings of gratitude and determination. I knew there and then the mental and physical sensation of being in the presence of collective greatness.

As we took the stage, Huda Abu alarquob and I, to MC the ceremony, the collective greatness embraced and inspired us. "Women of the world, today is our day!" I heard Huda's voice resonating in the desert. Her voice empowered mine. The blazing sun and the beaming faces of the women sitting in front of us shed their lights on us both.


The March of Hope at the Baptism site near Jericho. Photo by Anat Saragusti

I continue to cherish these moments as I return to my daily routine. Thoughts of womanhood and leadership linger in my mind; thoughts of all that I am learning from my many partners to the March of Hope and the journey towards social change.

I am a feminist activist and professional; I am well aware that the discourse on the qualities of motherhood is a slippery slope towards essentialism; towards the quicksand of social constructs of "femininity" and "masculinity" that do injustice to all genders. Yet, I am compelled to make motherhood –  as position of moral leadership –  present in the political discourse on peace and security.

Society tends to perceive motherhood as a personal and intimate position that belongs in the private realm of the family. The tender care and containment that are essential to raising children are appropriate for "feminine" caring professions but less so executive positions of management and leadership that require firmness, decisiveness and determination. These "soft" qualities and skills that are vital for raising families and managing relationships are often shunned as unwelcome or irrelevant guests in the boardroom. The qualities that are the life line of human existence and perceived as signs of weakness at the negotiations table.

We tend to think it is so; especially in our region where the conflicts dictates a language of zero sum game.


In every human encounter; personal, professional or political a rainbow of emotions comes into play. Each situation triggers us and pushes unconscious buttons. Minor and major crisis erupt when we act out of blindness, vanity or aggression. In times of crisis, our own responses can calm things down or cause an escalation. History shows that in cases where political leaders on both sides of a conflict chose the path of increased aggression it only led to more violence and bloodshed; loss and grief. However, when leaders chose a different path; when they reached out and shook the hand of the enemy, they changed history. The willingness to make painful concessions and let go of past grievances led to breakthroughs in the relationship between people and countries in the Middle East and around the world. Some of those leaders paid with their life for their courage; their political adversaries made their peace seeking stance look like acts of weakness. However, the images of Menachem Begin and Anwar a-Sadat, of Yitzchak Rabin and King Hussein shaking hands are engraved in our collective memory. Those images remind us that peace agreements are possible.

I was only four years old when I ran with my mother and sisters to the bomb shelter in Jerusalem during the 67 war. I was ten when we ran for shelter in 73. I was a young mother when I caressed my 18-month-old son through a plastic sleeve during the first Gulf War in 1991. I can still recall myself considering how to get home when buses exploded in Jerusalem after the collapse of the Oslo Agreement. I recall my eight-year-old daughter and me venturing to walk to the community garden after a Red Alert during the Protective Edge war in 2014. I recall looking at images of the destruction on Gaza; images of parents on both sides of the border – their hearts broken – weeping over the bodies of their dead children. I sat and wept for those children.

Motherhood is not only about giving birth or raising our own children. Motherhood – or indeed parenthood –  is an ethical and moral position of responsibility towards the world we live in and towards our fellow human beings. It is a position of self-restraint, attentiveness and inclusion. It a position of passion and love and of setting high standards of human behavior.  It is a position of compassion and dedication; of determination and resilience.

The world we live in is harsh and complicated; it contains too much injustice and violence; too much cruelty and misery. Our world needs compassion and healing; forgiveness and reconciliation. The world we live in needs that we see the person in front of us in their full humanity; it needs that we raise our voices against acts on acts against humanity.

"I see your humanity; do you see mine?" said Leymah Gbowee, Nobel Prize Laureate in 2011 from Liberia who came to Israel for the March of Hope as a special guest of Women Wage Peace. She told us that raising hope in the hearts who have lost so much to conflict and war is a huge responsibility. "Do not get into it if you are not serious", she said.

We are serious. As serious as the giants who paved the way for women as equal and engaged agents of change. As serious as the giants who fought for women's voting rights; as serious as the giants who fought and are fighting for gender, social and racial justice and for human rights. As serious as the women who fought for peace in their countries.

We are serious and we will not stop until there is a peace agreement. We are serious about creating a new political discourse based on mutual recognition and care. We are serious about putting peacebuilding back at the heart of the work of our communities.

Motherhood is not only the act of baring and rearing our own children. Motherhood is a spiritual and ethical position of responsibility for the world and for future generations.

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , | כתיבת תגובה

העולם הזה צריך אמהות

אימהות איננה תולדה של מעשה הלידה. אימהות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים.

מילים אלה לקוחות מדברים שאמרתי בטקס שקיימנו, תנועת נשים עושות שלום, באתר הטבילה בצפון ים המלח, במסגרת אירועי צעדת התקווה במהלך חודש אוקטובר.

זה היה אירוע היסטורי; לראשונה מזה זמן רב נפגשו וצעדו יחד נשים יהודיות ופלסטיניות, מישראל ומרחבי הרשות הפלסטינית.

זה היה אירוע פוליטי; אמירה צלולה וברורה של נשים שקצו במלחמות ובאלימות; שמאסו בכך שמדירים אותן מהשיח על שלום וביטחון.

וזה היה אירוע מכונן גם מבחינה אישית; הוא נתן לי הזדמנות להרהר על דרכי הפעולה שלי בזירה הציבורית והמקצועית.

כשהתכוננו לצעוד, לקול הלמות התופים והשירה המשותפת, דמעות של התרגשות עצומה הציפו אותי. גדולות ומתוקות ומתגלגלות. שבועות וחודשים של הכנות ועבודה סביב השעון של עשרות נשים הגיעו לעוד שיא. אחוזה ואוחזת בזרועות הנשים שלצדי, תומכת ונתמכת, צעדתי בידיעה ברורה שאנחנו הולכות רחוק וביחד.

פני היו שילוב של בכי וצחוק; הם נתנו ביטוי לרגשות של הוקרת תודה ונחישות עמוקה. הם נתנו ביטוי לתחושה הפיזית והנפשית של היות בתוך מעשה של גדולה משותפת.

וכשעלינו על הבמה, הודא אבו אלערקוב ואני, להנחות את הטקס, הגדולה הזו הקיפה אותנו מכל עבר והעניקה לנו השראה. קולה המהדהד של הודא שקרא: "נשות העולם, היום הוא היום שלנו!" העצים את קולי שלי. הפנים הקורנות של היושבות מולנו האירה אותנו יחד עם השמש שעמדה באמצע שמיים.


צעדת התקווה בצפון ים המלח. צילום: ענת סרגוסטי

הרגעים האלה ממשיכים לחיות בי, עם החזרה לשגרת העבודה, ואיתם המחשבות על נשיות ומנהיגות. המחשבות על כל מה שלמדתי ואני לומדות מהשותפות שלי לדרך בכל שנותיי בעולם השינוי החברתי.

כפעילה ואשת מקצוע פמיניסטית אני מודעת היטב ששיח על אימהות הוא מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר חול טובעני של הבניות חברתיות על "נשיות" ו"גבריות" שעושות אי צדק לשני המגדרים. ובכל זאת, אני כותבת, כי האימהות כעמדה של מנהיגות מוסרית ופוליטית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי בכלל ומהשיח על שלום וביטחון בפרט.

אימהות נתפסת על פי רוב כמעשה פרטי ואישי שמקומו במרחב הביתי והמשפחתי. הרוך, הדאגה וההכלה שמתלווים למלאכת גידולם של ילדים נתפסים כמתאימים לתפקידים "נשיים" של טיפול, אבל פחות למשימות ניהול ומנהיגות שדורשים החלטיות, נחישות וקשיחות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לניהול של משפחות ומערכות יחסים נחשבות כאורחות זרות ולא רלוונטיות בחדרי ישיבות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לקיומם של חיי אנוש נתפסות כחולשה סביב שולחן משא ומתן.

התרגלנו לחשוב כך. במיוחד באזור שלנו, ש"אינו מרחם על החלשים", כמאמר השיר.


כל מפגש אנושי;  אישי, מקצועי, עסקי או פוליטי מעורר בנו שלל רגשות; לוחץ לנו על כפתורים, נוגע בנו במקומות לא מודעים. משברים קטנים וגדולים נוצרים כשאנו נוהגים בעיוורון, ביוהרה או בכוחניות. התגובות שלנו יכולות להסלים או להרגיע את המשבר. ההיסטוריה מראה שברוב המקרים בהם בחרו המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים להעצים את הכוחניות, התוצאה הייתה עוד אלימות, שפיכות דמים, כאב ואובדן. במקרים שבהם בחרו אחרת; כאשר הושיטו יד או נענו ליד מושטת, הם שינו את פני ההיסטוריה. היכולת לעשות ויתורים כואבים והנכונות להניח למחלוקות העבר הם שיצרו פריצות דרך ביחסים בין מדינות ועמים במזרח התיכון ובעולם כולו. חלק מהמנהיגים הללו שילמו על כך בחייהם; יריביהם הפוליטיים ראו במהלכים שלהם מעשים של חולשה.  אבל אנחנו זוכרים עד היום את תמונותיהם של מנחם בגין ואנואר סאדאת ושל יצחק רבין עם יאסר ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן לוחצים ידיים. התמונות הללו מזכירות לנו שהסכמי שלום הם דבר אפשרי.

אני נזכרת בעצמי, ילדה בת 4, רצה עם אמי ואחיותיי למקלט בשיכון בירושלים במלחמת 67. ושוב ב-73. אני זוכרת את עצמי מלטפת את בני בכורי בן השנה וחצי דרך שרוול פלסטיק במלחמת המפרץ ב-91. אני זוכרת את עצמי מחשבת מסלולים בראשי שוב ושוב כאשר אוטובוסים מלאים באזרחים התפוצצו בירושלים. אני זוכרת את בתי הצעירה ואותי תופסות מחסה בעת אזעקות צבע אדום במלחמת צוק איתן. אני זוכרת את עצמי יושבת מול תמונות של ההרס והחורבן בעזה, מול תמונות של אימהות ואבות הממררים בבכי על ילדיהם. יושבת מול התמונות ובוכה על הילדים והילדות.

אימהות, כבר אמרתי, היא לא רק תולדה של מעשה הלידה או של טיפול בילדים שהבאנו לעולם. אימהות והורות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם בו אנו חיות וחיים; אחריות כלפי הסובבים אותנו. זוהי עמדה של ריסון עצמי, הקשבה והכלה. זוהי עמדה שיש בה תשוקה ואהבה יחד עם היכולת להציב אמות מידה גבוהות. זוהי עמדה שיש בה חמלה ומסירות, נחישות וחוסן. ואומץ, הרבה אומץ.

העולם שלנו הוא מורכב וקשה. יש בו יותר מדי אי צדק ואלימות; יותר מדי אומללות ואכזריות. העולם שלנו זקוק לחמלה וליכולת לבקש סליחה ולמחול. העולם שלנו זקוק לכך שנראה בעיניים פקוחות את הזולת במלוא האנושיות שלו ושנזעק נגד מעשים לא אנושיים.

"אני רואה את האנושיות שלך. האם את רואה את שלי?" אמרה לימה בואי, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011 מליבריה, אשר הגיעה לישראל כאורחת מיוחדת של צעדת התקווה. ועוד הוסיפה, כי לעורר תקווה בלבבות אלה אשר ידעו כל כך הרבה סבל ואובדן היא אחריות גדולה. "אל תיכנסו לזה אם אתן לא רציניות".

אנחנו רציניות. בדיוק כמו הענקיות שסללו את הדרך לנשים להיות סוכנות שינוי פעילות ושוות ערך. כמו הנשים שנאבקו למען זכות הצבעה; כמו הנשים שנאבקות לצדק מגדרי, חברתי וגזעי. כמו הנשים שנאבקו להיות חלק מסיום המלחמות בארצן.

אנחנו רציניות ולא עוצרות עד הסכם מדיני. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע ליצירת שיח פוליטי חדש שמבוסס על היכרות ודאגה הדדית. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע להחזרת השלום אל לב העשייה של הקהילות בהן אנו חיות.































פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , | 8 תגובות

Autumn Time

Autumn. Such a poetic season; sweet melancholy, golden leaves and a sense of transition. Times of passage require that we let go of the past and wonder what the future will bring.  Rites of passage offer moments of discomfort and discontent intertwined with expectations and excitement of things to come.

Yom Kippur is an autumn High Holiday. It has nothing of the lightheartedness of summer. It is a time for contemplation and soul searching, asking for forgiveness and forgiving. It is an opportunity to let go and make new resolutions.

Asking for Forgiveness

Images of bodies of toddlers washed to the shore having drowned at sea in search of a sfae haven. Footage of a father holding his dead babies to his chest and refusing tp let them go. Images of terrible destruction, chaos and millions of refugees. Thousands of photos that show the naked horror. Good people providing aid and support to the lucky ones who found temporary shelter. Rare moments of human generosity.

But at the end of the day, no one has done anything to stop the carnage in Syria. Millions of words said and written in the news, in position papers and strategic plans and policy analysis on the "Syrian issue".

  But at the end of the day, no one has done anything to stop the carnage in Syria.

On good days, we do not look away from the photos; on bad days, we ignore them.

We must ask for forgiveness for our tolerance to human suffering.

Open S(c)ores

New age doctrine tells us to let go; to loosen up our clenched fists that hold long time angers, insults and unfinished businesses. In return, there is a promise of tremendous relief and a sense of well-being to those who take the higher ground.

It is important to let go; to forgive and to dump the unnecessary load of tormenting memories that take up way too much storage space. Genuinely forgiving those who have wronged against us releases us from the burden of pain and anger. Otherwise, they continue to nibble on and rattle our soul.

It is easier for us to forgive those human weaknesses that we see in ourselves: blindness, narcissism, vanity and insensitivity.

Then there are things that are almost unforgivable.

It is so hard to forgive where there is no show of remorse.

It is so hard to reconcile when the truth is not spoken.

It is impossible to let go of what still torments and damages.

There are still unsettled scores, both personal and political.  Forgiveness and reconciliation are still waiting for truths to reveal their faces. Only then can the healing begin.



Mad Cat Max was a simple little fabric doll, a sort of hybrid of a cat and a Panda bear. I won it at a street fair in a far and magical city in Brazil in the summer of 1986. I kept it for many years. It was a source of pride; the guy at the booth handed it to me while trying to hide his astonishment. I often wondered how I managed to bring down the pile of tin cans with shaky hands, eyes out of focus and a rag ball shot out of a toy cannon.

Mad Cat Max got his name and personality a few years later when I presented him to my first-born son, Daniel. He had a thick Argentinian accent, a quick temper, no manners whatsoever and a huge heart of gold. He knew how to make my son smile and laugh and they shared long intimate conversations. Mad Cat Max was what every child needs; a half-imaginary friend or simply a hilarious, crazy, footloose and more effective version of a mother.

I was reminded of Mad Cat Max this morning when my youngest daughter and I walked to school with our dogs, imagining a conversation between them about us. Then she went to class and I returned to my adult tasks, but I could not shake the notion of how important it is to imagine that dogs can talk and make fun of the funny human creatures they live with. I thought of Mad Cat Max who was really my alter ego.

I kept Mad Cat Max for almost 30 years and then I lost him. I still miss him sometimes.

May the year 5777 be good to you. May we create goodness in the world together, as much as we possibly can.


Illustration by Daniel Gouri De Lima

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , | כתיבת תגובה