על לחם, אהבה וזקנה

For the English version: https://wp.me/p93DD7-ce

יש משהו בסיסי, מנחם וממלא בלחם. אני אוהבת לאפות, למרות הפער בין התשוקה שלי לאפייה לבין יכולות המוטוריקה העדינה שלי. איכשהו זה לא תמיד יוצא כמו בתמונות. אבל בימים אלה חיינו הרי ממילא מתנהלים בפער הזה שבין ההשתוקקות לבין מה שאפשרי.

שעות ארוכות מדי במשרד הקטן מול הזום. מוצאת הפוגה בהכנת לחמניות פרצל. אני מנסה ליצור כדורים, אבל הבצק רך מדי ונוזל בין אצבעותיי, אז אני מוסיפה לו אהבה וגעגוע, כדי לעבות אותו. אני חושבת על אמי, בת ה-90, ועדיין מתקשה לחשוב עליה כעל קשישה. אבל לפי הסטטיסטיקה היבשה, היא בקבוצת סיכון, יחד עם כל בני ובנות ה-60+.  וכמו רבות ורבים בנות ובני הגיל השלישי, הרביעי והחמישי, היא ספונה בביתה בימים אלה, ימי קורונה. הקשישות והקשישים הם המבודדים ביותר. חלקם רואים את המשפחה והנכדים בשיחות וידאו, אבל מה עם אלה שאין להם גישה לטכנולוגיות הללו? מה אם אלה שאפילו לא יכולים ויכולות לקבל מדבקה של חיבוק וירטואלי?

ומאחר שהרשומה הזו מוקדשת ללחם, לאהבה וגם לזקנה, אין הולם יותר מאשר השיר הזה:

אמי אפתה לי את כל העולם//יהודה עמיחי

אמי אפתה לי את כל העולם

בעוגות מתוקות.

אהובתי מלאה את חלוני

בצימוקי כוכבים.

והגעגועים סגורים בי כבועות אויר

בכיכר הלחם.

מבחוץ אני חלק ושקט וחום.

העולם אוהב אותי.

אך שערי עצוב כגמא בביצה המתייבשת והולכת –

כל הצפרים הנדירות ויפות הנוצה

נסות ממני.

ולמתכון ללחם טורקי שטוח: https://thecafesucrefarine.com/greek-yogurt-turkish-flatbread-bazlama/

נתראה בקרוב, עם עוד מאפים, שירים, ספרים וסיפורים.