כיפה אדומה 2017

היום היא מכינה דונאטס אפויים. המטבח הקטן כבר נמלא ניחוחות של חמאה נמסה, וניל ושוקולד. היא טובלת כל מאפה חמים בציפוי מתוק ודביק ומניחה אותם בזהירות רבה בקופסה. עוד מעט תיקח כיפה אדומה את הסל המלא כל טוב שהכינה ותיקח אותו אל סבתה.

היא שוקלת אם לפזר סוכריות צבעוניות על ציפוי השוקולד המבריק. אולי זה יותר מדי. ואמה ממילא איננה אוהבת סוכריות צבעוניות. אבל אולי הם ישמחו אותה בכל זאת? הם ודאי ישמחו את בתה, שעדיין איננה מתביישת בחיבתה הגלויה לממתקים.

והנה היא מגיחה אל המטבח. לחייה סמוקות ותלתליה הסוררים אסופים מתחת לשכמיה האדומה שסבתא תפרה לה. "אני מוכנה", היא אומרת. והיא חושבת לעצמה האם אי פעם היא תהיה מוכנה באמת לשלח את בתה לבד אל העולם שם בחוץ מבלי שלבה יחסיר כמה פעימות ומבלי שבראשה ירוצו תרחישים שהיא מעדיפה שלא לחזור עליהם בקול רם.

היא מביטה בבתה, בילדה-נערה שהיא; ברעמת שערה השופע, בעיניה, שזיק צוחק בהן. היא מתקרבת לנשק אותה על לחייה ורואה כמה היא גבהה. עוד מעט היא כבר תשאיר מאחוריה את אחרוני סממני הילדות. מעניין אם בתה יודעת כמה היא מתאפקת לא להציע לה שתלווה אותה או תקפיץ אותה במכונית.

"תתקשרי כשתגיעי אל סבתא", היא אומרת, משתדלת לשוות לקולה דרך אגביות קלילה. היא לא רוצה להדביק את בתה בחרדות שלה.

היא אומרת לעצמה כמה חשוב להן, לסבתה ולנכדה, הזמן הזה שלהן ביחד, רק שתיהן. היא משלחת את בתה ושבה לנקות את השיש מטפטופי השוקולד.

אבל הילדה כבר יודעת לפחד. היא יודעת לפחד מאנשים זרים וממבטים חודרים ומרחובות חשוכים. היא נולדה לעולם שבו ילדות מפחדות וילדים מפחדים.

המטבח כבר מצוחצח והילדה עוד לא התקשרה. היא מחליטה לנסות לכתוב, בניסיון להדוף את גל החרדה שגואה בה. "אולי אתקשר לאמי", היא חושבת, "כאילו כדי לשאול אם העוגות הקטנות ערבו לחיכה". היא לא רוצה להדאיג גם את אמה. מספיק אישה דואגת אחת.

ואז הטלפון מצלצל. אנחת רווחה. היא עונה ומשתדלת להישמע שגרתית. "אמא, אני עוד מעט חוצה את הגן הציבורי. את יכולה לדבר איתי עד שאגיע לבית של סבתא?" והיא מדברת אתה ומלווה אותה בקולה, תוהה אם די בכך כדי להרחיק אפילו את הזאב הרעב ביותר.  היא שומעת אותה מאיצה את צעדיה דרך הגן הציבורי ואת חריקת השער ואת הדלת הנפתחת. היא שומעת את אמא שלה,  הסבתא/ילדה שהשיבה כבר לוטפת את שערה, אוספת אליה לחיבוק את נכדתה.

הזאב הפעם נשאר מחוץ לסיפור. עד לפעם הבאה.

השבוע שאל אותי איש צעיר חכם ואהוב למה נטפלים לזאבים? איך קרה שהזאב הפך למקור הפחד לילדים וילדים ומטאפורה לתוקפן מיני?

אבל סיפור כיפה אדומה הוא כמובן משל. הזאב הוא סמל לכל הסכנות שאורבות לילדות  וילדים שמגלים סקרנות והרפתקנות. הגרסאות של סיפור כיפה אדומה שהועלו על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ'רלס פרו בצרפת היו "סיפורים מתריעים" שנועדו לחנך ילדים – ובעיקר ילדות – לגלות צייתנות.  בגרסאות של פרו והאחים גרים, כיפה אדומה נענשת קשות על שלא צייתה לאמה –  שאמרה לה ללכת ישר ולא לסטות מהשביל. היא נענשת שנענתה לסקרנותה הטבעית והלכה לשוטט ביער וללקט פרחים. גרסאות אלה מעבירות מסר ברור שסקרנות וחוסר צייתנות הן תכונות ראויות לגנאי אצל ילדה או נערה, שסופה מוות, במקרה הרע, או חילוץ מבטן הזאב על ידי ציד אמיץ, נציג הסדר הפטריארכלי, במקרה הטוב. מוסר ההשכל המופיע בסוף הגירסה שהעלה צ'רלס פרו על הכתב בצרפת במאה ה-17, מדגיש את המסר החינוכי והמרתיע של הסיפור, במיוחד בכל הנוגע לילדות יפות, מנומסות ומחונכות, שצריכות לדעת שאסור לדבר עם זרים:

From the story one learns that children,

Especially young lasses,

Pretty, courteous and well bred,

Are wrong to listen to any sort of man

זהו מסר מזעזע, המטיל את האשמה על הנתקפת ולא על התוקף. מוסר ההשכל האירופי-בורגני הזה אינו מאשים את הזאב שניצל והפר את האמון שנתנה בו כיפה אדומה, אלא מאשים את כיפה אדומה בכך שנתנה בו אמון. מוסר ההשכל הזה הופך את הסיפור הקלאסי לכלי של שיתוף פעולה עם שימור הסדר הקיים המשלים עם קיומם של תוקפנים, בבחינת "זו דרכו של עולם וזו דרכם של זאבים". אך המסר המעוות הזה לא נותר בין דפיו המצהיבים של ספר אגדות וסיפורי עם. הוא קיים ובועט עד עצם היום הזה. לאחרונה ממש נתקלנו בו בתגובות של גברים מסוימים שמיהרו להגן על הקולגות שלהם שהואשמו בהטרדה ובתוקפנות מינית תוך שהם משחררים לאוויר אמירות בסגנון: "מה בדיוק היא חשבה שיקרה שם"? או במילים אחרות, אם את מסכימה לפגישה עם בכיר בארגון בו את עובדת, צריך להיות לך ברור שהוא ינסה לכפות את עצמו עלייך, שהרי אחרת, למה שיהיה לו עניין להיפגש איתך?

אפשר וצריך לספר את סיפור כיפה אדומה לגמרי אחרת. חוקרות פמיניסטיות של סיפורי עם ואגדה כמו מריה וורנר וכריסטינה באכילגה איתרו גרסאות מוקדמות של הסיפור מתוך המסורת של סיפורי עם שעברו בעל פה מדור לדור ואשר סופרו על ידי נשים למען נשים וילדות. גרסאות אלה של הסיפור הן "סיפורי חניכה" שנועדו להכין ילדות ונערות לחיי הבגרות. להכין, לא במובן של להתריע מפני תכונות בריאות כמו סקרנות והרפתקנות, אלא על ידי העברת מסר מעצים ומחזק האומר: "יש בך עצמה, חוסן ותושייה כדי להתמודד עם הסכנות והאתגרים  של תהליך ההתבגרות". גרסאות אלה  מציגות את כיפה אדומה כילדה-נערה אמיצה ומלאת תושייה, אשר יחד עם סבתה, במאמץ משותף של סולידריות נשית ובין דורית, מצליחות להערים על הזאב.  גרסאות חניכה אלה מעבירות מסר אחר לחלוטין, הן בכל הנוגע לדמותה של כיפה אדומה כדמות אקטיבית ובעלת סוכנות, והן לגבי היכולת שלה לגלות סקרנות בריאה מחד ולהתמודד עם השלכותיה של סקרנות זו, כפי שטוענת כריסטינה באכילגה:

“As an initiatory tale in the oral tradition, ‘”Red Riding Hood”’ did more than symbolize the child’s ability to defeat danger and evil by resorting to cunning: it also demonstrates the woman’s knowledge to survival[1]

העולם מלא בילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגם גברים שיש להם סיפורים של מפגש ביער עבות ואפל עם זאב שאיננו יודע שובע, ושבעבורו היו חפץ שנועד להפיג את הרעב, את השעמום או את הצורך בשליטה אכזרית. העולם מלא בא/נשים שחיים עם הפחד מהזאבים מבית ומבחוץ. הזאבים הללו ימשיכו לשוטט בינינו ולהטיל אימה כל עוד נמשיך לספר סיפורים שמוסר ההשכל שלהם הוא שהבעיה היא באלה שנפגעו; בעצם כך שיצאו אל היער, בעצם כך שגילו עניין וסקרנות בעולם או נתנו אמון במי שלא היה אמור לפגוע בהם מלכתחילה. הגיע הזמן לספר סיפורים שיאירו את היער במיליון אורות ויהפכו אותו למקום בטוח; מיליוני אורות שייחשפו את הזאבים האמתיים; מיליוני סיפורים שיגידו בקולות רמים וצלולים: אף אחת ואף אחד לא יוצאים ליער כדי להיטרף. זו האחריות שלנו כחברה להפוך את המרחבים הפרטיים והציבוריים לבטוחים ומיטיבים.

[1] Postmodern Fairy Tales Gender And Narrative Strategies)

מאת: Hamutal Gouri

מייסדת ומנהלת consult4good, חוקרת תרבות, מרצה ומנחה ומספרת סיפורים לשינוי חברתי. Founding Director, Consult4good & Impact Storytelling. Believes that change begins when silence is broken הצג פוסטים מאת Hamutal Gouri