האם אפשר למחול לאלה שפגעו בנו וביקר לנו מכל? השאלה הזו מעסיקה אותי מה זמן רב, אישית ופוליטית גם יחד. היא התעוררה ביתר שאת כאשר קיבלתי הזמנה לשני כנסים שהתקיימו באותו שבוע בירושלים. האחד שעסק בריפוי שנאה והשני שהוקדש כולו למחילה, אישית וקולקטיבית.
סליחה ומחילה. בכנסים בהם נכחתי דובר רבות על סליחה ומחילה כפעולות של היענות לציווי אלוהי. אך מאיפה אמורה אני, למשל, שאינני אישה מאמינה במובן המקובל של המילה, למצוא את הכוחות לסלוח? זה לא פשוט בכלל וזה דורש נכונות לוותר על העמדה של זו שפגעו בה.
לא פשוט בכלל. בכל פעם שקראתי בסיפור "עמי ותמי" (הנזל וגרטל) התעכבתי על העובדה שהילדים, שעברו מסכת התעללות קשה מצד המכשפה ובסוף נאלצו לשרוף אותה כדי לברוח על חייהם, סלחו לאביהם על כך ששילח אותם ליער והפקיר אותם לסכנות, רק מפני שהיה חלש כדי להילחם למענם. היכולת – ואולי הצורך – של עמי ותמי לסלוח לאביהם העסיקה אותי עד מאוד. אני, הקוראת, חשתי כלפי האב זעם ובוז עמוקים כל כך; היה לי היה קשה להבין אותו ועל אחת כמה וכמה, לסלוח לו. אבל עמי ותמי סלחו כי הם רצו את המשפחה שלהם בחזרה.
אז מאיזה מקום בנפש מגיעה המחילה?
אישה חכמה אמרה לי שהמחילה נולדת מההכרה שהיא משחררת אותנו מעול הכאב שנגרם לנו. כל עוד איננו מוחלות, כאב הפגיעה ממשיך לפעול את פעולתו המרעילה על הנפש. כלומר, אנו מוחלות למען עצמנו; על מנת שנוכל להמשיך בחיינו, משוחררות מלפיתת הפוגע על נפשנו.
כנראה שהנפש שלי ידעה את הדברים הללו. כשבחרתי לסלוח היה זה משום שנשיאת הכאב והזיכרונות הצורבים הפכה לנטל מיותר שהתעקש לשוב ולמשוך אותי אל העבר ומנע ממני לחיות את ההווה ולחלום על העתיד.
לסלוח זה לא בהכרח לשכוח. הסליחה לא מחקה את הזיכרון, היא פשוט העבירה אותו לעליית הגג הקטנה בלב; זו הסגורה במפתח שאני עושה בו שימוש כאשר אני יודעת שנכון לי לבקר בה. זו שבה אני שומרת את המפלצות שנאבקתי בהן ויכולתי להן.
אבל לא יכולתי לסלוח בשם אף אחד אחר; רק בשמי. לא בשם בני. לא בשם הוריי המבוגרים שאל סף ביתם הגעתי עם מזוודה קטנה ועיניים שעייפו מבכי. ולא בשם הסיוטים שרדפו את לילותיי עד לאותו רגע.
מהאישי לפוליטי
האם יש לנו בכלל זכות – או יכולת – לסלוח בשם מישהו אחר? כאמור, אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת מחילה קולקטיבית? האם יש לנו זכות או יכולת לבקש סליחה בשם מישהו אחר? אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת בקשת סליחה קולקטיבית? במילים אחרות, כיצד יכולים שני עמים המצויים בסכסוך דמים לבקש סליחה או למחול? כמעט שלא עולה על הדעת שמישהו יכול למחול על גירוש, על כיבוש, על גלות, על הרג היקרים והיקרות לו בפיגוע; על קסאם שנפל על ביתו והרס אותו או הרג את בנו הקט.
וכך אנחנו ממשיכים, שנה אחר שנה, במעגל דמים של כובשים ונכבשים, הורגים ונהרגים, מפגעים ונפגעים. הורים קוברים את ילדיהם הרכים. ילדים גדלים ללא אם ואב. בתים נחרבים. האדמה זועקת והרחמים והחמלה כמו נסתלקו מהעולם.
האם אפשר באמת לרפא שנאה ולחולל תהליכי פיוס בין עמים יריבים? האם אנו יכולים ויכולות להשיב את הרחמים, החמלה והתקווה אל מקומותינו? אני מאמינה שכן. אבל זה דורש מעמנו, מכולנו, לוותר על עמדת הקורבן. וזה קשה, קשה מאוד.
ולפני שתפסיקו לקרוא כי האמירה האחרונה מקוממת או נראית כמו נפיחה פוסט-מודרנית שמשטיחה ומבטלת את עומק הכאב, אני מפצירה, אנא המשיכו לקרוא.
זה קשה כי הסבל והאובדן הם אמתיים מאוד. זה קשה כי מנהיגים פוליטיים הופכים את הטראומות הקולקטיביות שלנו לנכסים במשא ומתן. הם הופכים את השואה ואת הנכבה ואת המלחמות לנרטיבים מעגליים של קורבנות ונקמה. הם הופכים את האבל הפרטי לקרדום פוליטי לחפור בו. הם מלבים שנאה ופחד במקום לעשות את הדבר הנכון היחיד: לאזור אומץ ולומר: "די. שום דבר לא שווה את כל זה".
ואנחנו, האזרחים והאזרחיות בשני הצדדים, אלה שמשלמים את מחיר השנאה והפחד והאלימות, משתפים פעולה. מתבצרים בעמדות. חוזרים על סיסמאות חבוטות. ממחזרים הצהרות ומשננים שפה של אינטרסים. במקרה הרע מדברים על סיפוח, במקרה הרע פחות מדברים על הפרדה והיפרדות. מיעוט עוד מדבר על עוולות הכיבוש וסופג את עודפי השנאה שנותרה ולא הופנתה כלפי האויב.
ושום דבר חדש וטוב לא צומח מכל זה.
לסלוח אין פירושו לשכוח. הרי לעולם איננו שוכחים את אוהבי ואהובות הנפש שאבדו לנו. איננו שוכחים את הבית שהיה. איננו שוכחים את הכמיהה אליו. לסלוח, פירושו לשמר את הזיכרון, אך לוותר עליו כדבר הראשון והיחיד שמנחה את הפעולות שלנו.
ועד שיתעוררו ויחפצו החמלה והתקווה, אולי הגיעה העת לקחת אחריות. אחריות לעתיד שלנו ושל הדורות שעוד יבואו. אחריות כלפי הילדים והילדות שבאים לעולם. אחריות כלפי האדמה היפה והטובה הזו שעייפה ממלחמות. אחריות כלפי עצי הזית שתשו מלהיעקר. אחריות כלפי הים המזדהם מהביוב של עזה כי אין לו לאן ללכת. אחריות כלפי אחים ואחיות, בני ובנות אנוש כמונו. כולנו, אני חושבת, עייפנו ממלחמות. כולנו, למעט אלה שיש להם מה להרוויח מהן.
הגיעה העת לעורר את החמלה והתקווה. המחילה תבוא גם היא בסופו של דבר.
חמוטל זה מקסים
תודה
תודה רבה ענת יקירה
באישי אני מסכימה שיותר קל לי תמיד לסלוח למי שפגע בי מאשר למי שפגע או יפגע במעגל הרגשי הקרוב אלי וזה יכול להיות בני משפחה או חברות.
בלאומי הכללי
מחילות על עוולות גדולות שנגרמות לעמים שלמים מעמים שלמים אחרים לא מגיעות מוכנות באריזה במשלוח הביתה
אם מסתכלים על ההיסטוריה ועל השלבים שאנחנו עברנו מול הגרמנים או היפנים מול האמריקאים
רואים שהשלב הראשון הוא הכרה בעוול שהייתי שותף ביצירתו
אחר כך יכולה להתחיל יצירת יחסים עצמאיים בין הצדדים, ללא שכחה של מה שהיה ואפילו ללא אמון בהתחלה.
תוך כדי מערכות יחסים ואינטרסים, הדורות הבאים יוצרים תקשורת אחרת
לא שוכחים ולא מוחלים לאנשים מהדורות הקודמים
אבל מתחילים לפתח יחסים עם מי הצאצאים שלהם, עם מי שנמצאים שם מולנו בהווה ליצירת עתיד טוב יותר.
אבל כאמור כדי שכל זה יקרה
צריך להתחיל מהכרה בסבל שגרמנו והם בסבל שהם גרמו
ולקבל החלטה מנטלית הדדית שרוצים שזה יהיה אחרת.
ולצערי אני חושבת ששני הצדדים לא מוכנים להרפות מפוזיציית הקורבן ואינם מוכנים להודות שיש להם חלק ביצירת הסיטואציה בה כולנו חיים ומתמודדים היום
תודה שלי אהובה. מסכימה איתך. הזמן אמנם לא מרפא הכל, אבל הוא נותן רחב והזדמנות ליצירה של יחסים חדשים, משוחררים יותר מעול המלחמה והשנאה. ומסכימה עמך מאוד שצעד ראשון הוא הכרה בסבל ובעוול ולקיחת אחריות על העוול שגרמנו וקבלת הכרה בסבל שנגרם לנו.
הי חמוטל,
הקריאה של התובנות והפרשנות שלך מעלה בי הרהורים. אני אוהבת במיוחד את המשפט "לסלוח, פירושו לשמר את הזיכרון, אך לוותר עליו כדבר הראשון והיחיד שמנחה את הפעולות שלנו."
אני חושבת שיש הבדל בין סליחה אישית ופוליטית, בשנייה יש הכרה ציבורית רחבה, ולפעמים גם פעולה בשם אחרים.
לגבי עמי ותמי, אנחנו לא באמת יודעים מה קרה אחרי שהם חזרו הביתה. יכול להיות שהם הסתדרו עם אבא שלהם כי הוא ראה שהם מספיק חזקים ויש להם תושיה לדאוג לעצמם.
הי מעיין, אני מסכימה איתך שיש הבדל בין סליחה אישית ופוליטית, ועם זאת יש גם דמיון. תהליכי סליחה ומחילה פירושם להשיב לעצמנו שליטה על חיינו. ולגבי עמי ותמי, את צודקת שהסיפור מסתיים מבלי שנדע כיצד התפתחו היחסים ביניהם לבין אביהם ואפשר רק לשער או לדמיין מה עבר להם בראש. אולי הם בחרו שלא להאשים אותו, אלא את האם החורגת, ואולי היה חשוב להם לשמר את המשפחה, גם אם היא לא מושלמת, בלשון המעטה.
חמוטל יקרה, נפלאים וחכמים הדברים שכתבת, כהרגלך.
ממליצה לקרוא את הספר של יותם בנזימן- לסלוח ולא לשכוח- האתיקה של הסליחה.
כל החלטה לסלוח כרוכה בעיצוב של מערכת יחסים עם הפוגע בפועל או בדמיון. עיצוב של מערכת יחסים ולא כינון של מערכת יחסים כיוון שמערכת היחסים כבר קיימת. הפגיעה מעידה על כך. היא אפשרית רק בתוך מערכת יחסים.
מי שפשוט הפסיק לכעוס , לא קיבל החלטה כזאת. אבל מי שמחליט לסלוח, מחליט להמיר את הגישה העוינת המוצדקת שלו כלפי הפוגע. אם אני כבר לא כועס לא התרחשה סליחה אלא פשוט שכחה. בסליחה אנשים נאבקים כדי להתגבר על הטינה שלהם, או הסולח צריך לעבור טרנספורמציה רגשית. יוז ומקגרי (65).
בדמיון:
. "סליחה היא בראש ובראשונה עניין הכרוך בשאלה איך אני מרגיש כלפיך (ולא איך אני מתייחס אליך), ולפיכך אני יכול לסלוח לך במסתרי ליבי, אפילו כאשר אתה כבר מת" (Murphy 1988,21).
או בפועל:
בתהליך הסליחה האמתי יש לסולח בן שיח של ממש שעמו הוא מכונן את הקשר- הוא מקבל אותו אל ליבו. אני לא ממלא את שני התפקידים של הנפגע ושל הפוגע, כלומר מקיים מערכת יחסים חד צדדית עם הפוגע שבדמיוני ( הכוונה שאני מדמיין וסולח בלי שיש לי פרטנר לשיח).
אני מאמינה שסליחה שלמה היא תהליך דיאלוגי שהפוגע והנפגע נושאים בו את זיכרון העוול בצוותא ומשקעים אותו במרקם חייהם, מבלי לטשטש את אשמתו של האחד ואת הצלקות שהותיר בנפשו של האחר.
פני
פני יקרה, תודה לך על הדברים הללו. הם מחזקים ומעמיקים את עומק המורכבות של סליחה ומחילה. ההבחנה בין עיצוב מערכת יחסים לקיום מערכת יחסים היא חשובה עד מאוד ומשמעותית הן לתהליכי סליחה אישיים והן תהליכי פיוס פוליטיים.
איזו זכות גדולה נפלה בחלקי לקרוא את הפוסט הנפלא שלך על- סלחיה. היכולת היחודית שלך לתת עוצמת ביטויי כזו לחשיבותה וכוח הריפויי של הסליחה מרגשים אותי מאוד. כמי שפעילה שנים הארגון המפגש של הנקבה-עצמאות, שמטרתו היא לעשות מפגש של סליחה והכרה בכאב ההדדי ובתקווה, אני לוקחת את הספור שלך כמסר מחזק ומעצים. אשמח לקבל את רשותך להשמש בו באירוע שאנחנו מתחילים בקרוב בהכנתו. אשמח להיות בקשר אתך בפרטי. עלינא אדמונדס מקבוצת "יחד", ימים טובים.
תודה רבה לך, עלינא. התגובה שלך מרגשת אותי עד מאוד. וכמובן שיש לך רשות לכלול את הטקסט באירוע שאתם שוקדים על הכנתו. אשמח להיות עמך בקשר. מוזמנת לכתוב לי למייל: consult4good@gmail.com