על תבונה ורגישות

אולי נולדתי אישה ואולי הפכתי להיות אישה, כדברי סימון דה בובאר. כך או כך, להיות אישה הוא מרכיב מרכזי מאוד בפסיפס המרכיב את הזהות שלי, האישית והפוליטית. זוהי עדשה שדרכה אני מתבוננת בעצמי ובעולם.

אז אולי זה מיושן לכתוב על זהות נשית בעידן פוסט-מודרני. במיוחד אחרי שג'ודית באטלר טילטלה את עולמנו עם הרעיון שזהות מגדרית היא הבניה חברתית, סוג של מופע, יותר מאשר משהו "טבעי". אכן, בשיחים פמיניסטיים העיסוק בזהות נשית נדמה שניצב תמיד בפתחו של מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר הבניות חברתיות וסטריאוטיפים נשיים וגבריים שמהן אנו מבקשות להתרחק.

אבל בתוך המדרונות החלקלקים האלה אני לוקחת לעצמי את הזכות להגדיר באופן פעיל את זהותי כאישה במרחבים השונים שבהם אני פועלת.

הזהות שלי כאישה מורכבת מפיסות של היסטוריה נשית מתמשכת; משושלת מתמשכת של מכשפות ומספרות סיפורים, חקלאיות ומרפאות, נשים כותבות והוגות, נשים מבשלות ושרות, נשים שאוחזות בעט, נשים שמקרבות ילד ישן אל חיקן, נשים שנלחמות למען עתיד טוב יותר. היא מורכבת מסבתותיי ז"ל ואמי שתיבדל לחיים ארוכים, מאחיותיי מלידה ואלה שקירבתי אליי עם השנים. היא ניזונה ומתפתחת מהמפגש היום יומי עם אלה שלבי אוהב יותר מכל. היא מורכבת מנשים שלא פגשתי מימיי חיי, או נפגשתי איתן בין דפי ספרים, תמונות וסיפורים. היא מורכבת מנשים בשר ודם ומדמויות מיתולוגיות.

ובחודשים האחרונים למדתי שזהותי יונקת גם מנשות ליבריה האמיצות.

לפני כשנתיים התוודעתי לראשונה לסרט המתעד את מאבקן של נשות ליבריה, נוצריות ומוסלמיות, להשכין שלום ולהביא לסיומה של מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם בארצן. הסרט, Pray the Devil Back to Hell, הוא חלק מסדרה של סרטים תיעודיים על נשים כמשכינות שלום ברחבי העולם, בסכסוכים מרים וקשים.

הפעילות שלי בתנועת נשים עושות שלום העניקה לי הזדמנות לצפות סרט שוב ושוב, במסגרת הקרנות שעורכת התנועה ברחבי הארץ. כל צפייה בסרט חושפת פרט חדש, משפט שנחרת עמוק בזיכרוני או תמונה שטורדת ומבריחה את שנתי. אך כל צפייה בסרט גם מחזירה לי את האמונה ברוח האנושית כבעלת יכולת לחמלה עצומה, לחוכמה גדולה ולחוסן נפשי אל מול אכזריות שלא תתואר.

אחרי כל הקרנה של הסרט אנו מקיימות דיון ושיח עם הקהל. כל שיחה היא מיוחדת ושונה, ובכל מפגש עולות תובנות ומחשבות אחרות.

בלילה ירושלמי קר, לפני כמה שבועות, שבתי מהקרנה של הסרט במקלט הקטן והחמים של תיאטרון משו משו לשינוי חברתי, ומצאתי את עצמי, נרגשת, מתחילה לכתוב. לכתוב על ידע. על ידע נשי.

מצאתי את עצמי משחקת עם פירוק והרכבה מחדש של ניגודים שלמדנו לקבל כ"נכונים"; גבריות מול נשיות, שכל מול רגש, רציונליות מול אימפולסיביות, אקטיביות  מול פסיביות, כוח פיזי מול רוך. שיחקתי כמו שלמדתי בעמל רב מז'ק דרידה, שהיה לוקח צמדי מילים ומפרק אותן עד שהאחת הייתה לשנייה ולהיפך.

נשות ליבריה שרו ובכו, רקדו וחיבקו כל הדרך עד להסכם השלום ועד לכינונה של ממשלה נבחרת בבחירות דמוקרטיות. הן גם ניצבו בשמש הקופחת ובגשם, ישבו ולא זזו, פישרו בין הצדדים היריבים מאחורי הקלעים כאשר חשבו שכל אלה לא משיגים את המטרה. הן פעלו בקרב ילדים-חיילים לפירוק הנשק ועשו עבודה קהילתית פוליטית מעוררת השראה. וברגעי מבחן, הן עשו שימוש באימת הקללה…

נשות ליבריה חשפו בחוכמה ובסבלנות את העליבות של האכזריות ואת גבולותיו של הכוח החומס, האונס, הבוזז. הן חשפו את החמדנות, בצע הכסף, תאוות הכוח והשלטון שהסתתרו מאחורי הרטוריקה של מנהיגי הפלגים היריבים. הן נלחמו כדי להשיב לילדות ולילדים של ליבריה את הילדות שנגזלה מהם/ן.

Header-Our-History-1200x460-cropped

נשות ליבריה זיקקו בשבילי תובנה חשובה עד מאוד; רגש הוא ידע. היכולת לוותר ולהתפשר למען טובת הכלל היא סוג של ידע. היכולת להניח בצד חילוקי דעות והבדלים, היא סוג של ידע. היכולת להוביל קהילה פצועה, קרועה ומדממת בדרך ארוכה ומפותלת להחלמה היא סוג של ידע. היכולת לסלוח למי שביצעו פשעים איומים נגד האנושות היא סוג של ידע נשגב. היכולת לרתום אמונה דתית לטובת השכנת שלום היא סוג של ידע.

ידע הוא כוח. כוח יכול להיות רך וגמיש ומכיל ומודע לגבולותיו. כוח יכול להיות משהו שאנו בוחרות לחלוק בו, כדי להעצים אותו.

השיח על ביטחון, על מלחמה ועל האפשרות של שלום חייב להכיל בתוכו את הידע הזה. ביטחון אינו עניין לגברים בלבד או ללוחמים בלבד. להיפך, לכל אחת ואחד מאתנו יש ידע על ביטחון; על מהו ביטחון אישי, פיזי, כלכלי, מגדרי, חברתי ותרבותי.

שיח ששואף להשכנת שלום חייב להכיל את כל סוגי הידע הללו.

אני חשה הכרת תודה גדולה לכל הנשים בחיי שלימדו אותי את השיעורים הללו.

ואני מזמינה אתכם/ן לצפות בסרט.

קישור לאתר הסרט: http://www.forkfilms.net/pray-the-devil-back-to-hell/

לרשימת הקרנות הסרט ברחבי הארץ בדף הפייסבוק של נשים עושות שלום:

https://www.facebook.com/WomenWagePeace/events

או באתר התנועה: http://womenwagepeace.org.il/category/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/

 

 

 

מאת: Hamutal Gouri

מייסדת ומנהלת consult4good, חוקרת תרבות, מרצה ומנחה ומספרת סיפורים לשינוי חברתי. Founding Director, Consult4good & Impact Storytelling. Believes that change begins when silence is broken

10 תגובות בנושא “על תבונה ורגישות”

  1. תודה טולי יקרה
    על רשימה חשובה זו, המנסחת בחכמה
    גם את תחושות ותובנות שאספתי בחיי על הנושא.
    הזדהיתי לגמרי.
    מברוק על עבודתך המעולה
    גוני

    בתאריך 1 במרץ 2016 בשעה 20:32, מאת "סיפורים לשינוי חברתי Storytelling for

  2. כמה יפה יקירה, וכמה צריך ללמוד לעשות את כל מה שכתבת עליו.

  3. חמוטל, מאד נהנתי לקרוא את מה שכתבת וגם מאד התחברתי לתובנות מדויקות ויפות שלך. תודה שחלקת את מחשבותייך.

  4. תודה חמוטל, על שאת משתפת מהידע והתובנות שלך. נראה לי שלחלק ממה שאת קוראת כאן ידע אפשר לקרוא גם זיכרון. וזה קשור מאוד גם לעיסוק שלך בסיפור סיפורים. כשאנחנו מספרות לאחרים, אנחנו מספרות גם לעצמנו, כדי להבין, לדעת, לזכור ולקוות.

    1. את צודקת, מעיין, ידע קשור גם לזיכרון, להעברת חכמה מדור לדור, מכבוד לידע של אלה שבאו לפנינו, ושל הדורות הצעירים מאיתנו. זיכרון הוא שרשרת של ידע.

השאר תגובה

לגלות עוד מהאתר חמוטל גורי: סטוריטלינג לשינוי

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא