היופי בעיניי המתבוננת: על אוהל צום איתן

שנה חלפה מאז המלחמה הארורה של הקיץ שעבר, וכבר התחלנו לקוות שהקיץ הזה – למעט השרב המעיק – יעבור בשקט יחסי. אבל אז בא פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים והרצח של שירה בנקי ז"ל בת ה-16 ופיגוע השריפה בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא שגבה עד כה את חייהם של עלי בן השנה וחצי ושל אביו סעד. ומעגל השנאה והנקם ממשיך ודורש את ליטרת הבשר שלו ולא באה מנוחה והחמלה מדירה רגליה.

ולאחר מעשי השנאה מגיע גל הגינויים –  האמתיים ואלה הנאמרים בחצי פה ושמינית לב – ולצדם תועפות של כאב וזעזוע, וצורך במפגש ובשיח, ושוב גינויים בחצי פה וניסיונות של פוליטיקאים למיניהם להתעקש על תחושת עליונות מוסרית (אצלנו מוקיעים טרוריסטים וכו') במרחב הכואב והמדמם הזה, שמשתוקק לקצת פחות צדקת דרך וקצת יותר חמלה וקצת יותר יושרה.

ואט אט חיי הציבור חוזרים למסלולם והמשפחות השכולות נותרות יותר ויותר לבד עם הכאב והאובדן ושברי החיים שצריך כעת לאסוף. כל כך מהר החיים כאן שבים למסלולם ושלל נרות הנשמה והודעות ההשתתפות באבל המשפחות נמוגים אט אט. התקשורת שוב מתעניינת יותר במלחמות בין אובמה לנתניהו על לבם ותמיכתם הפוליטית של ראשי הקהילה היהודית בארה"ב, מאשר באלה אשר מתעקשים ומתעקשות בתוך הטירוף הסובב אותנו לייצר איים של קשב, של שיחה, של התקרבות.  מהר מדי, הזוועות של שבוע שעבר מפנות מקומן לזוועות חדשות, כמו אונס קבוצתי אכזרי של אישה צעירה בדרום תל-אביב. אפילו מותו של סעד דוואבשה, אביו של עלי הפעוט והקורבן השני של פיגוע השנאה בכפר דומא לא מעורר זעזוע.

מפחיד כמה מהר מכסה אבק היום יום על הפצעים הטריים.

ובשל כך, אני שבה לפקוד את אוהל צום איתן של תנועת "נשים עושות שלום" בה אני חברה מיום הקמתה. אני שבה ופוקדת את האוהל כי שם אני מוצאת שוב ושוב את החמלה, את היכולת האנושית לסלוח ולהילחם בשנאה, את היכולת לשוחח בלי לטרוק דלתות, את היכולת לשיר יחד שירי שלום ותקווה בלי טיפה של ציניות ומתוך כוונה גדולה.

נערה הייתי וגם בגרתי, ויש באמתחתי הומור בריא ויכולת מפותחת לסרקזם ומידה נכונה של רשעות שנונה ובלתי מזיקה בעיקרה. וכמובן שאני יודעת שטבעת של נשים חבוקות ושרות לא תביא כאן לבד את השלום. אבל זו התחלה וזה בעיקר סירוב עיקש להיכנע לייאוש; זו הזמנה לצאת מהרפיון, מההדחקה, לצאת מהאדישות, ולעשות מעשה. וכמו שאמרה מרגרט מיד, הנחישות הזו, המסירות הזו, אי הנכונות לוותר ולהיכנע לייאוש, הם הדברים היחידים שאי פעם עשו הבדל בעולם.

יש ימים בהם פוקדים ופוקדות את האוהל א/נשים מפורסמים/ות; חברי וחברות כנסת, שרים/ות, מוזיקאים ונשות קולנוע, סופרים וסופרות. ויש ימים בהם אנו יושבות שם עם עצמנו, נשים, יהודיות, ערביות, דתיות וחילוניות, מבוגרות וגם צעירות, מכל רחבי הארץ. לפעמים יש הסכמות ולפעמים מחלוקות, לפעמים המפגש מסתיים בשירה משותפת ותמונה קבוצתית מחויכת למצלמה, אבל מה שיש בעיקר זה שיח שמתעקש לחפש דרכים חדשות.

כבר קראו לנו בכל שם אפשרי: הזויות, נאיביות, סתומות, פתטיות וגם בלות, בלתי מסופקות ועוד כהנה וכהנה. הכל כבר נאמר ועוד יותר מזה. נערה הייתי וגם בגרתי וכבר ממש לא אכפת לי להיות דביקה, פתטית, הזויה ונאיבית, וגם את בלותי המלבלבת הרווחתי ביושר. כאישה אני יודעת שהרוע לא יותר מתוחכם מהטוב, הייאוש לא יותר חכם מהתקווה, הציניות לא יודעת שום דבר שהאמונה בטוב לא יודעת.

שלחו אותנו לעזה ולרמאללה, אמרו לנו שאנחנו מכוונות את העשייה שלנו לכתובת הלא נכונה. "אנחנו" רוצים שלום, זה "הם" שלא. זו טענה ראויה שצריך להקשיב לה ולתת לה מענה אמיתי. מה שלמדתי באוהל, משיחות עם נשים וגברים שבאו לבקר, לתמוך, לשוחח, הוא משהו חשוב, גם אם לא חדש; בשני הצדדים יש מי שרוצים באמת לפתור את הסכסוך בדרך של הסכם הדדי ומכבד והם לדעתי הרוב. בשני הצדדים יש א/נשים מעוררי/ות השראה שידעו אובדן ושכול ומצאו את הדרך לסלוח, לא לשנוא, להושיט יד. וכן, בשני הצדדים יש מי שמרוויחים כנראה מהסטטוס קוו, מהכוח הפוליטי שהם שואבים מהקיפאון בתהליך המדיני ובהסלמה באלימות. בשני הצדדים יש פחד וחוסר אמון, וזה מובן. פחד משתק ומאבן ומעוגן במציאות בלתי נסבלת של אלימות ונקמה, ושוב אלימות ועוד נקמה.

אבל הביקורת לא באה רק מבחוץ, ולא רק מימין. גם משמאל יש ביקורת, בעיקר על הניסיון של התנועה להיות פוליטית מבלי לדבר על הכיבוש. איך אפשר להיות פוליטית ולא לדבר על הכיבוש? אישית, כמובן, אני מסכימה. להיות פוליטית בשבילי זה לדבר על מציאות פוליטית של כיבוש. ובכל זאת, מיום שהצטרפתי לתנועה לא זו בלבד שלא התניתי את חברותי בכך שהתנועה תביע התנגדות ציבורית לכיבוש, אלא אף הסכמתי שאי התייחסות לכיבוש היא מהלך אסטרטגי נכון, גם אם לפעמים היא גורמת לי לכאבי בטן. לנשים כמוני, המתנגדות לכיבוש ואומרות זאת, יש מרחבים להיות פעילות. בתנועה שלנו רצינו ליצור מרחב אחר, מכיל יותר, מגוון יותר, גם בעבור נשים שלא חשות נוח עם הזיהוי האידיאולוגי הזה, אבל עדיין מאמינות שהדרך היחידה לפתרון המצב היא בדרך של הידברות והשגת הסכם מדיני. הנשים הללו – גם אם יש ביני לבינן מחלוקות פוליטיות קשות – הן מבחינתי שותפות לדרך.

האם תמיד נוח לי עם זה? ודאי שלא. אבל להיות חלק מתנועה זה גם להשלים עם זה שהתנועה אינה מייצגת אותי באופן מלא ושלם כל הזמן. לשם כך יש לי הקול האישי שלי ויש לי היכולת והפריבילגיה שאינה מובנת מאליה – להשמיע את הקול שלי בדרכים שאבחר. להיות חלק מתנועה זה לגלות את הרווח – וגם את אי הנוחות – שבהקשבה למי שאינה חושבת בדיוק כמוני. להיות חלק מתנועה זה להבין שהדבר היחיד שאי פעם חולל שינוי אמיתי ועמוק זה עשייה משותפת של א/נשים שיש להם/ן חזון משותף. להיות חלק מתנועה זה להקשיב לזו שלצדי, להבין שהיא אומרת את הדברים אחרת ממני, ולהבין שזו המשמעות של תנועה. הכוח שלנו הוא בריבוי, לא באחידות.

היופי, כך אומרות, הוא בעיניי המתבוננת. ואני מוצאת באוהל צום איתן יופי וחמלה שנוסכים בי כוח להמשיך הלאה.

מאת: Hamutal Gouri

מייסדת ומנהלת consult4good, חוקרת תרבות, מרצה ומנחה ומספרת סיפורים לשינוי חברתי. Founding Director, Consult4good & Impact Storytelling. Believes that change begins when silence is broken הצג פוסטים מאת Hamutal Gouri