זיעה

פרולוג

הרשומה הזו נכתבה לפני כמה שנים, בשבוע בו נפרדנו מבוז'ה, כלבת הזאב המעורבת שלנו, אחרי 17 שנים שהייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו, ממשפחתנו. בשנתה האחרונה היא התקשתה כבר ללכת, אך התעקשה להמשיך ולהסתובב בבית, להיות חלק מהעניינים ובעיקר להיות לידנו. הרשומה הזו והאיור המרהיב הזה של דניאל מוקדשים לה באהבה.

הרשומה הזו נולדה במאמץ רב. היה לי קצה חוט ולא ידעתי לאן לקחת אותו. הייתי צריכה סיפורים שיעזרו לי "לעשות שכל", למולל את הדברים, לעבד את חומרי הגלם.

כמו שקורה לא פעם, גם הפעם זה התחיל בהבזק, בחלקיק מחשבה. לפני כמה שבועות, כשמשפט מסוים התיישב לי בראש וסירב לעזוב ולתת מנוח. דורש ממני התייחסות.

Never Let Them See You Sweat

המשפט הזה, סיסמא של פרסומת לדאודורנט, הגיע כאילו משום מקום וסירב להתפנות, עד שאקדיש לו את הזמן והמחשבה הראויים לו. עד שאבין למה הוא צץ שם מלכתחילה.

התחלתי לנהל איתו שיחות.

– למה? למה בעצם אסור שייראו אותנו מזיעים/ות? כולם/ן עושים את זה, לא? זו הרי דרכו הטבעית והבריאה של הגוף לקרר את עצמו, לשחרר רעלים. למה צריך לשמור את זה בסוד? להעמיד פנים שלנו זה לא קורה?

– מה את רוצה ממני, אמר לי המשפט. אני בסך הכול שורת מחץ מפרסומת. אולי תבדקי עם עצמך למה אני מטריד כך את מנוחתך.

והוא צדק, כמובן, הנודניק. זה לא היה קשור אליו, אלא אליי. הוא בא לטרוד את מנוחתי בימים שהייתי עסוקה במחשבות על זיעה. על זיעה שבאה ממאמץ גדול. ממאמץ של הגוף, של הנפש, של המחשבה. כן, הייתי עסוקה במחשבות על זיעה שניגרת מתוך מאמץ להכיל ולעבד את העצב ושלל הרגשות המתעוררים בעקבות אירועים ומפגשים המטלטלים אותי אישית ופוליטית.

אז כמו שקורה לא פעם, הכתיבה הפכה לתהליך של פענוח. הזיעה הפכה לדימוי, לסמל, למשהו שאומר משהו אחר. אולי דמעות. אולי עצב. בקיצור, מאמץ של הלב. ובסוף זה מה שנכתב: זיעה. תוגה. מאמץ.

זיעה

"תחושי לחץ קל בגב התחתון", נדמה לי שכך תיארה שילה קיצינגר, הכוהנת הגדולה של ספרי ההכנה ללידה לפני 25 שנה, את כאבי הצירים. כן, בטח, חשבתי לעצמי בעודי עומדת על ארבע, פילה קטנה בתנוחת חתול/כלב על הדשא שמחוץ לחדר הלידה בהדסה עין כרם, מנסה "לנשום מעל לציר", נושאת בטן עצומה של 42 שבועות. "לחץ בגב התחתון" לא התחיל אפילו לתאר את מכלול הרגשות שהרגשתי, דקות לפני הכניסה לחדר הלידה: התרגשות עצומה, פחד והבנה שמשהו גדול מתחולל בתוכי ובחיי.

"בתקופת ההנקה חשוב לצרוך נוזלים רבים". קראתי באותו ספר, אחרי ששבתי הביתה ואוצרי, בני הראשון, בזרועותיי. למה שלא פשוט תגידו שנשים אחרי לידה מזיעות כמו סוסות מירוץ?

היה זה יום חגיגי במיוחד. ביקור ראשון בטיפת חלב. דניאל, העגלה החדשה ואני, במעלה הרחוב התלול המוביל לטיפת חלב. דניאל, העגלה, אני ופלגי זיעה ניגרים. הגעתי לטיפת חלב ספוגה ורטובה. טיפות זיעה זרמו על עיניי ומרחו את האיפור הגיגי ומילאו את פי בטעם מלוח.

תחושת ההתרגשות החגיגית נמהלה בתחושת פגיעות עמוקה מול האחות הצנומה, הנמרצת והיבשה מאוד. ומול ומבטה השיפוטי. ואולי הוא לא היה שיפוטי כלל, ורק אני, בפגיעות של אמא טרייה, חשתי כך.

תוגה

"תגידי, יש לך משהו נגד תוגה?", שאל אותי הדייל שעבד לצדי בחלוקת אוכל ומשקאות למטוס עמוס נוסעים ודל בחמצן בדרך לניו יורק. ברמז של חיוך שמודע לשרמנטיות של עצמו. גם במרחק של 30 שנה אני חייבת להודות שזה אחד ממשפטי הפתיחה היותר מוצלחים ששמעתי. שילוב של הומור פנימי של א/נשי צוות אוויר ויומרה להבין לנפשן הנפתלת של נשים שאוהבות גברים מיוסרים…

תוגה היא מילה נפלאה, פיוטית. מילה של חוט של עצב, מלנכוליה, אפרוריות רכה. דכדוך, מועקה. הזיעה של הנפש המבקשת לקרר את עצמה, לשחרר רעלים.

Never Let Them See You Sad

עוד לא המציאו פרסומת כזו. בכל מקרה, אף תכשיר או תרופה לא באמת יכולים למגר עצב. כי עצב, כמו זיעה, הוא תגובה טבעית כל כך של הנפש לכאב, לעוול, לאכזריות. עצב היא האחות המלנכולית של הזעם. זו שמפנה את האנרגיות שלה פנימה.

אני מנחשת שלעצב יש מילה כמעט בכל שפה עלי אדמות. כמה שירים נכתבו בשפות האלה על עצב. אלפים, ובטח יותר.

ובכל זאת, אני חושבת, אני כל כך ממעטת להשתמש במילה הזו בהקשר של העבודה שלי. בשביל זה המציאו מילים כמו מרתק, מורכב, מרגש, מאתגר. כאילו עצב הוא דבר שאין לו מקום בהקשר של מאבקים לשינוי חברתי.

מאמץ

"בזיעת אפיך תאכל לחם", זה העונש הנורא שהטיל ה' על אדם וחווה שגורשו מגן העדן. לא עוד עצים שופעי פרי. המאמץ. זהו העונש על התשוקה לדעת. על הסקרנות. על החתרנות. על אי הציות. מאמץ וזיעה. כי הרי אם היו אדם וחווה צייתנים יותר וסקרנים פחות, כולנו עוד היינו חיים/ות בגן עדן בלי מאמץ ובלי זיעה. ובלי ידיעה.

לקח לי שנים לקבל את המאמץ באהבה. לא לפחד ממנו ולא להתבייש בו. לא לכעוס על עצמי כשדברים לא באו או לא הצליחו. דברים חשובים באמת הרי לא באים בקלות. ויתור לא בא בקלות. אהבה גם לא. למידה לא באה בקלות. קבלה לא באה בקלות. שינוי בטח שלא.

ובכל זאת, בכל מאות בקשות המענק שכתבתי וקראתי במהלך שנות עבודתי, לא נכתב משהו כזה: "אי שוויון (או דיכוי, גזענות, אלימות) הוא בעיה חברתית קשה שמעוררת בנו עצב גדול. לפעמים העצב הוא כה עמוק שהוא מערער לזמן מה את האמונה ביכולת שלנו לשנות את המצב. זה דורש מאיתנו להשקיע מאמצים כמעט אל-אנושיים, להזיע, להזניח את היקרים/ות לנו ולריב עם הקרובים/ות לנו ביותר. אבל אכפת לנו הרבה יותר מדי ולא עולה בדעתנו לוותר ולכן נמשיך להתאמץ ולהזיע ולהתעצב כדי לשנות. נשמח אם תמצאו לנכון לתמוך בנו… "

מאמץ: לזכר כלבה אהובה. איור: דניאל גורי דה לימא

בתנועה מעגלית רכה

שעות בין הערביים הן השעות הכי טובות לתוגה. ירושלים של יום שישי בין הערביים שקטה כל כך ואני שומעת את דנה, כלבת הלברדור השחורה והמרהיבה שלנו נושכת לעצמה את כפות הרגליים במרץ. בחוץ יש גם ציוצים אחרונים של ציפורים.

יש עכשיו שקט מסביב ובתוכו אפשר להקשיב לעצב. עצב שנולד לפעמים מהפער בין מה שאנו מצליחות/ים לעשות לבין מה שעוד מחכה שנעשה. עצב שנולד מגעגוע, ממה שנגזל ולא ניתן להשיב. עצב אישי ועצב פוליטי על דרכיו של עולם.

התחלתי את הכתיבה בעצבים על איזה משפט מפרסומת ואני מסיימת אותו בתנועה מעגלית רכה. אוספת אליי את הכאב ואת העצב ואת הזיעה ואת המאמץ שלי ושל הא/נשים שנכנסים/ות ללבי במפגשים שהעשייה הזו מזמנת לנו. כן, אני בוחרת לסיים את תהליך הכתיבה הזה בתנועה מעגלית רכה. כי חמלה היא אקט פוליטי. חמלה היא אקט פוליטי כלפי עצמנו וכלפי הזולת. היא נולדת מהמועקה שיש כל כך הרבה לתקן כאן ואין שום סיבה שנשקיע אנרגיות בלהעמיד פנים שאנחנו לא מזיעים/ות או שלא כואב לנו.