על מות ילדות וילדים

לזכרם ולזכרן של ילדות וילדים שנרצחו. על ידי אביהם או אמם. 

סיפורים קשים הם סיפורים שקשה לספר וקשה לשמוע.
סיפורים קשים גורמים לנו לרצות להסב מבט, לא לשמוע.
סיפורים קשים גורמים לנו לרצות להתרחק מהם. להגיד לעצמנו שלנו זה לא ייקרה; שזה מקרה מאוד קיצוני. שזו הגזמה. שזה תוצאה של טירוף.
סיפורים קשים חושפים בפנינו את החלקים הלא מדוברים והלא מוארים בנפש.
סיפורים קשים שוברים את הלב ומעוררים פחד. הם מספרים על בעיות שטרם מצאנו להן מענה.
סיפורים על רצח ילדים וילדות בידי אביהם או אמם הם קשים מנשוא. אבל אסור לנו לשכוח אותם ואסור לנו לזנוח את זכרם ואת זכרן. כי בשכחה שלנו טמון הגרעין של הרצח הבא.

לפני שנה התגלגל לידי סיפור עם אירי עתיק בשם "עץ הערער". קראתי אותו בנשימה עצורה ובעצב גדול, בידיעה שעוד אשוב אליו. זהו סיפור על אם המשתוקקת לפרי בטן, מייחלת לו משך חודשים עם חלוף העונות תחת עץ הערער, עד שהיא יולדת בן מרהיב ומתה בלידתו. האב האבל קובר אותה תחת עץ הערער, וכעבור זמן מה, נושא לו אישה אחרת ויחד הם מביאים בת לעולם. האם החורגת – שמאז ומתמיד נועד לה תפקיד המרשעת בסיפורי עם – מתעבת את בנה החורג. האב – כמו בהרבה סיפורי עם – אינו מודע למתרחש מתחת לאפו ונכשל כישלון חרוץ להגן על בנו מפני טינתה של האם. ברוח האכזריות הישירה והבוטה האופיינית כל כך לסיפורי עם, היא שוחטת את בנה החורג ומגישה אותו לאביו כנזיד. בתה הקטנה, עוקבת אחר מעשיה בזעזוע עמוק, מלקטת את עצמות אחיה המת וקוברת אותן תחת עץ הערער, לצד אמו. וראו זה פלא, הילד שנטבח באכזריות שב לחיים כציפור מדברת, והוא מרחף לו ברחבי הארץ ושר שוב ושוב את אותו שיר:

"My mother she butchered me,
My father he ate me,
My sister, little Ann Marie,
She gathered up the bones of me
And tied them in a silken cloth
To lay under the juniper.
Tweet twee, what a pretty bird am I!"

אמי, היא שחטה אותי
אבי, הוא אכל אותי
אחותי, מרי-אן הקטנה
ליקטה את העצמות שלי
וקשרה אותן בפיסת בד משי
להביאן למנוחה תחת עץ הערער
צוויץ צוויץ, איזו ציפור נאה אני!

וכך מרחף לו הילד-ציפור ברחבי הארץ ומספר את סיפורו – סיפור על רצח נתעב ואכזרי במיוחד – וזוכה לאהדת השומעים וגם אוסף אוצרות ועושר לרוב. לבסוף הוא שב לבית משפחתו, הורג את אמו החורגת ומתאחד עם אביו ואחותו הקטנה לחיים של אושר משפחתי… (לסיפור המלא באנגלית, לחצו כאן http://fortheloveof.sugarcube.net/juniper.htm)
סיפור אכזרי? מזעזע? נכון. הסיפור הזה, פרי חוכמה וניסיון שהיו אצורים במעגלי סיפורים, נולד בימים בהם ילדים/ות רכים מתו מוות נורא מרעב, מקור, ממחלות ובימים בהם/ן נשים רבות מתו בלידה. בימים הרחוקים, כשהסיפור סופר בעל פה הוא נועד להציע סוג של נחמה או סיגור לשומע/ת, כי הוא מבטיח שהאם המרשעת נענשה על אכזריותה ואילו הילד מוצא בסופו של דבר מנוחה.
והסיפור הזה גם ידע – אולי מבלי להיות מודע לכך – עד כמה מורכבים וקשים יכולים להיות היחסים שבין הורים/ות לילדים/ות והוא חושף קשת רחבה של רגשות: מהשתוקקות עצומה לפרי בטן והקרבה אימהית ועד לטינה עמוקה ואכזריות מצמררת של הורה כלפי ילד/ה.
חשיבותו של הסיפור הזה בעיניי, שהוא מסופר מנקודת מבטו של הילד. זה שרוחו שאינה יודעת מנוח ממשיכה להתעקש ולרחף בעולם כציפור ולזמר בחרוזים את סיפורו הנורא כדי שעוד ועוד אנשים יידעו כיצד הסתיימו חייו הקצרים.
כאשר ילד וילדה נרצחים על ידי אמם או אביהם, הארץ נזעקת לכמה ימים. מומחים/ות מדברים על מועקה ומצוקה של האם ועל נקמה אכזרית של אב בעקבות פרידה, מערכות הרווחה והמשטרה נכנסות למגננה. אנו מחפשים אשמים/ות, מחפשים קצה חוט של היגיון, של מענה, של משהו שאולי ימנע את האסון הבא.
ויש בקרבנו א/נשים שהסיפורים הללו מעירים בהם/ן ביתר שאת את רגעי האימה שהם ידעו מול אלימות מצד אלה אשר היו אמורים/ות לטפל בהם/ן, לאהוב אותם/ן ולגונן עליהם/ן מפני כל רע. ומעטים מדי מאיתנו מעיזים לנסות ולדמיין מה עבר על הילדים/ות הרכים/ות הללו ברגעים האחרונים. ואנו ממהרים/ות לחבק את הילדים/ות שלנו קצת יותר חזק בחיבוק שיש בו הבטחה שקטה לשלומם/ן וביטחונם/ן.
ואז חולפים ימים, והתקשורת מזדרזת לעסוק בדברים אחרים, ואנו קצת שוכחים/ות את הילדים הללו שעכשיו הם אולי ציפורים שמתדפקות על חלונות הלב שלנו ומבקשות שלא נשכח את סיפורן, ואולי הם פשוט לגמרי לבד שם, באדמה שהפכה להם לבית.

איור: דניאל גורי דה-לימא

ילדים/ות הם נפלאים/ות; מצחיקים/ות, חכמים/ות, שובבים/ות. הם גורמים/ות ללב שלנו לשיר ולעלות על גדותיו. והם מרדניים/ות, ולא מצייתים/ות ועושים/ות בלגן ולוחצים/ות לנו על כפתורים. הם/ן אומרים/ות ועושים/ות דברים שגורמים להם להיראות כמו קוסמים/ות קטנים/ות, הם/ן מוציאים/ות מאיתנו צחוק ורוך והם מקפיצים/ות לנו את הפיוז. הם/ן מי שהיינו פעם ומה שיכולנו להיות. הם/ן בוחנים/ות את גבולות הסבלנות שלנו והם מוציאים/ות מאיתנו את המיטב שבנו השמור רק להם

ילדים/ות הם/ן האחריות שלנו. כחברה, אנחנו נבחנים ביכולת שלנו להעניק להם/ן את מה שהם/ן זקוקים/ות לו כדי לצמוח. כדי להופיע במלוא העוצמה שלהם/ן. הם זקוקים/ות לאהבה, לכבוד ולאכפתיות שלנו.

אני שייכת לדור שגדל על המחזמר "בוסתן ספרדי". זוכרת עד היום את הקטע במחזה בו האם שולחת את ילדיה, שמן הסתם טיפסו באותו רגע על קצות עצביה ללכת לשכנה ולבקש ממנה תנמכה. והשכנה כמובן תמיד הבינה. היא הבינה שהאם צריכה קצת מנוחה מילדיה, במיוחד בימי הקיץ והחופש הארוכים. אבל זה היה בימים הרחוקים מאוד ההם בירושלים, כשבתים קטנים בני קומה פנו לחצר משותפת והכרת את כל השכנות וידעת שאת יכולה לסמוך עליהן ברגעים הקשים. ואולי גם אז זה לא באמת היה כך.
מה שאני רוצה לומר הוא שצריך לאהוב גם את ההורים של הילדים. ובעיקר את האימהות, כי הן עדיין אלה שברוב המקרים מטפלות רוב הזמן בילדים. כי אולי אם יהיה לנו יותר אכפת מהאימהות; מהרווחה שלהן ומהביטחון שלהן, נוכל למנוע אולי לפחות חלק ממקרי הרצח שעוד יקרו. והם יקרו, כי יותר מדי א/נשים כאן נופלים לתהומות של מועקה ומצוקה ואין עונה, ואימהות מתריעות על אלימות ואין עונה.
שנה חדשה מתחילה עכשיו. ואנחנו הרי חברה שכל כך אוהבת ילדים/ות. אז אולי השנה נאהב אותם/ן באמת.

מאת: Hamutal Gouri

מייסדת ומנהלת consult4good, חוקרת תרבות, מרצה ומנחה ומספרת סיפורים לשינוי חברתי. Founding Director, Consult4good & Impact Storytelling. Believes that change begins when silence is broken הצג פוסטים מאת Hamutal Gouri