זעם
הפקיד בבית המשפט המחוזי נתן בי מבט חשדני ואדיש גם יחד. באתי להוציא את תיק התרת הנישואין שלי. בשלב זה המבטים האלה, המתבוננים דרכך, הרואים בך עוד אישה מיני האלפים שכבר חלפו כאן, הפכו מוכרים, לצערי. הצורך לספר בכל פעם מחדש את הסיפור, לבקש את הטופס, את האישור, את המסמך שאמור לפתור עוד קשר בתסבוכת של התרת נישואים במדינה שאין בה נישואים או גירושים אזרחיים.
הישיבה בתור, השוטטות במסדרונות אפרוריים, הפכה לחלק משגרת החיים. הייתי מספר. עוד מישהי שמגלה את התסכול הכרוך במפגש עם אלה האוחזים בכוח לסייע לך לממש את זכויותייך.
אבל באותו יום נשברתי. הפקיד בקופה שהיה אמור לגבות ממני תשלום על עמלת "מסירת מידע השייך לאזרחית מלכתחילה" שוחח בטלפון והתעלם במופגן מנוכחותי. כאשר סיים סוף סוף את השיחה, התבונן דרכי ופנה לטפל בפקידה שנדבקה גם היא בווירוס הגורם לך לראות א/נשים כשקופים. עמדתי שם, מושפלת, ועייפה עד אימה. הבכי הזועם לא איחר לבוא. שניהם הביטו בי, באישה המשוגעת שדמעות ומילים זורמות ממנה. בסוף שילמתי את העמלה ויצאתי שוב אל האור הבוהק שבחוץ. חושבת כל הדרך הביתה על כל הנשים האחרות שנלכדו גם הן במבוך המתעלל של הבירוקרטיה הממסדית.
אינני יודעת מה התיש אותי יותר, הזעם או הכאב, אבל אחזתי בשניהם בכוח. הם הזינו את תחושת השליחות, את ההבנה שמה שעבר עליי הוא ביטוי נקודתי של יחסי כוח, במנגנון שבו נטל ההוכחה הוא על האזרח המבקש שהמערכת תיתן מענה למצוקתו.
אחזתי בזעם ובכאב כי חשבתי שכך אני ממשיכה לאחוז בתחושת הצדק, שמשם אני שואבת את הדלק המניע את העשייה שלי. אחזתי בהם בלסתות חשוקות והם בנו בתוכי בונקרים של תודעת מלחמה.
נלחמתי במפלצת. מפלצת מהסוג שמאיימת לשבור את רוחך, ששולחת אותך חזרה אל המקומות העצובים והפגיעים ביותר בנפש. אבל שם בדיוק גם פגשתי את הפיה הטובה שלי. את הילדה שהייתי פעם, תמימה ומצחיקה ועצובה, סקרנית עד סכנה ומלאת חמלה. וחיבקתי אותה והיא לימדה אותי לחפש את הפיות הטובות בחיי ותמיד לדעת לבקש מהן עזרה ולא להישאר לבד עם הפחד. לפעמים, הילדה שהייתי והילדה שהבאתי לעולם נמזגות יחד, כדי להזכיר לי את החשיבות העצומה של הדמיון ושל החמלה.
דמיון
“Imagination is more important than knowledge. For knowledge is limited to all we now know and understand, while imagination embraces the entire world, and all there ever will be to know and understand.”
"דמיון חשוב יותר מידע. הידע מוגבל למה שאנו יודעים/ות ומבינים/ות עכשיו, בעוד שהדמיון חובק את העולם כולו ואת כל אשר עוד ניתן יהיה לדעת ולהבין". אלברט איינשטיין.
כילדה, הייתי חולמת המון בהקיץ. כך העברתי לא פעם את השעות שבין שתיים לארבע, כשאסור היה להרעיש, כי הגדולים נחים את מנוחת הצהריים. הדמיון היה ונשאר חבר טוב לעת צרה, כאשר הייתי חייבת לדמיין מציאות אחרת, טובה יותר, כזו שמצאתי בה את עצמי ביתר קלות.
היכולת לדמיין עולם טוב יותר היא חיונית. היא כוח חיים. היא התרופה לזעם, לכאב, לתסכול. הדמיון מעצים את התקוות והחלומות שלנו, אך גם את הפחדים והחרדות והכאבים שלנו.
דניאל, בכורי, היה מילדותו שותף מופלא למשחקי דמיון. בזכות הדמיון העשיר שלו וחוש הצדק העמוק שלו זכיתי להתוודע אל עולם גיבורי/ות העל. לולא דניאל לא הייתי מכירה את הרבדים העמוקים והמיתיים של סיפורי גיבורי וגיבורות העל. הפעם, הוא העניק לי את הציור הזה, של סופרמן. גיבור העל הכל יכול, הנושא את משקל העולם על כתפיו האלמותיות. נקודת התורפה שלו – בעיני אויביו – היא הגעגועים לבית. אבל זה כמובן מה שהופך אותו לדמות מעניינת.
אביר החמלה, המסוגל לשמוע זעקה לעזרה מצדו השני של העולם, להגיע לשם במהירות שיא ואף להשיב את הזמן לאחור, זקוק גם הוא לפעמים ליד מושטת. לקשר אנושי חם. לחמלה.
חמלה
התנגדות, לפעמים, היא ליצור שפה אחרת. להיפרד מדברים שלמדנו, כמו למשל, שרק החזק שורד. שרק לחזק יש זכות לשרוד.
התנגדות, למשל, היא להגדיר מחדש את מקורות העוצמה.
התנגדות היא להתעקש על נכסים שלא ניתן למדוד את ערכם הכלכלי או החומרי.
חמלה, למשל, היא סוג של התנגדות. היא קריאת תיגר נגד נישול מהזכות לאחוז בזיכרון, בזהות, בבית.
חמלה היא היכולת לשחרר את עצמנו מהבושה על הפגיעות שבנו ולהעניק את החירות הזו גם לזולת.
חמלה היא התעקשות מתמדת לצפות מעצמי ומהזולת להופיע ולהיות נוכחים/ות במלוא עוצמת האנושיות שבנו.
חמלה היא אקט פוליטי של להט אנושי. חמלה היא להכיר בלהט, ברגש, כמרכיב חיוני בעשייה לשינוי חברתי.
עוגן
שבתי הביתה אחרי עוד היעדרות של שמונה ימים בצפון הרחוק עם הא/נשים המופלאים של סמינר רוקווד. ימים של למידה, התבוננות, התחברות. ימים של פסק זמן משגרה תובענית וחשיבה על חומרי הגלם מהם עשויה מנהיגות לשינוי חברתי.
שבתי הביתה. הכלבים והחתול היו הראשונים לקדם את פניי.
אחר כך, בזו אחר זה, הגיעו בני הבית. הגיבורים והגיבורה שלי. אלה שהחזיקו את הבית גם בשבילי; אלה היודעים בשקט את הצורך שלי לנדוד לפעמים; החולקים אותי עם מלאכת האהבה שלי, שהפכה לדרך חיים.
אני מלאת תודה להם ולה.
לאיש שנתן בי מבט רך ועייף עד אימה, שהולך לצדי לאורך כל הדרך גם כאשר הוא הסופג את הזעם שלא השכלתי לנתב.
לעלם שהוא בני, שלימד אותי גבורה אמיתית מהי.
לילדה שלי, שעיניה היוקדות והצוחקות הן הג'ימיני קריקט שלי.
מרגש וסוחף…..איזה מזל שיש אנשים שאוהבים אותנו בחיים ואנחנו אוהבים אותם הם האוויר והדלק שתמיד יצייר חיוך על הפנים. היו לי יומיים מרתקים ברוקווד והרגשתי שהכרנו יותר והמפגש עם האנשים המופלאים שהיו נתן לי כוח להמשיך לחלום ולשמוע את הקול שלי שלפעמים הולך לאיבוד! תודה
שהד יקירתי, תודה לך על התגובה שלך. אני שמחה כל כך שסמינר הרענון תרם להתחדשות הכוחות והשמירה על החלום. מאחלת לנו שנמשיך ללכת רחוק יחד.