לשים לב, לצייר, לשיר

 אמנות שימת הלב

"ללבנדר יש ריח כל כך חזק, כמו כשמישהו צועק עד שהוא נהיה צרוד". קבעה נעמה. ואני מצאתי את עצמי תוהה אם יש ריחות שהם כמו לחישה, או בכי, או ליטוף, או זעקה.

ואם לריחות יש קולות, אז ודאי גם לצבעים.

אחר כך היא עודדה אותי לא להתבייש להודות שאני אוהבת ריח של לבנדר. בשבילי יש לו קול של מרחבים אינסופיים  בצבע סגול.

אז לריחות יש כל מיני קולות. גם לצבעים.

לנעמה יש ריח של וניל; של עוגיות וגלידה ומילקשייק וחום ובית. ריח של צחוק וגרגרנות והתרסה וסקרנות. היא שמה לב לדברים. דקת אבחנה. היא מזכירה לי לשים לב לדברים ויש לה שלל קסמים לגרום לי לשים לב אליה, גם כשאני עסוקה, טרודה או קצרת רוח.

בעולם שלא שם זין הדרישה לשימת לב – כמו שימת הלב עצמה – היא סוג של התרסה, של התנגדות. ולפעמים, שימת לב היא ההבדל שבין חיים למוות.

אם מישהו היה שם לב, אולי שתי הפעוטות מעין פורעה, רימאס ואוסנאד, בנות שלוש וחמש, היו עדיין בחיים. בעיתון היה כתוב שהן "לא היו מוכרות לרשויות הרווחה" ולא רשומות בשום מסגרת חינוכית. אבל הן היו אהובות על אמא שלהן והיא ניסתה להילחם על חייהן, ולא היה מי שישים לב. מי שהיה אמור לחשוב שהחיים שלהן יקרים מפז – כמו חיי כל ילד וילדה בעולם – לא שם מספיק לב. ועכשיו תקום ועדת חקירה שתבדוק למה לא שמו לב לזעקה של אם שחזתה את הנורא מכל.

בין כל הספינים והרעש על מיטות מעופפות, על עלות אחזקת הארמון המלכותי בקיסריה, מסכי העשן על רוחות מלחמה, החברה שלנו שוכחת לשים לב לכך שיש כאן ילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגברים שתחושת הביטחון הבסיסית ביותר, של שלמות פיזית, של קיום בטוח בגוף ונפש, נגזלת מהם ומהן שוב ושוב.

שינוי מתחיל ברגע בו שתיקה נשברת ואנו מקפידים/ות לשים לב. לפני שתתרחש הטרגדיה הבאה.

 

ציור: שברון לה, דניאל דה לימא

לצייר את השינוי בשלל צבעים  

השבוע פגשתי אישה מופלאה, פמלה קסטרו, אמנית גרפיטי מברזיל אשר החליטה לרתום את כישרון הציור שלה ויכולות המנהיגות שלה לטובת עשייה פמיניסטית למען זכויות נשים. היא הגיעה לכאן כאורחת של שתי"ל, לכבוד כנס שלושים שנה לשתי"ל "אנשים משנים מציאות".

המפגש הזה עם אישה צעירה ממני כמעט ב-20 שנה, מארץ רחוקה כל כך, עם סיפור אישי של אומץ ונחישות וכישרון ויצירתיות והתרסה, העניק הזדמנות להתבונן על דברים בעיניים מתחדשות.

פמלה יוצרת ציורי קיר ענקיים, צבעוניים, מרתקים, מרגשים, תמיד של דמויות נשים גדולות, יפות, גלויות, מסתוריות, עם עיניים חודרות, מכשפות, מתריסות, חומקות מהגדרה, משליטה. היא מחייה את דמותה של חווה, נוגסת בתפוח, משלמת מחיר על שהעיזה להיות סקרנית, למרוד.

היא יוצאת לפבלות של ריו מצוידת בסולם ובקבוקי ספריי צבעוני ויוצרת, גם לבדה וגם יחד עם הקהילה, ציורי קיר ססגוניים, שמהווים פתח לשיחה ודיון על זכויות נשים, על שוויון מגדרי, על אלימות נגד נשים. וא/נשים באים/ות כדי לצייר, להשפריץ בצבע, לשחק, להשמיע קול. אחר כך בא גם הקשב.

הציורים שלה גורמים לא/נשים לעצור, להתכנס ולשים לב.  לשים לב לקולות של הצבעים ולהשמיע את הקול שלהם/ן בצבעים.

ראיתי אותה בפעולה. ביום ראשון ירדנו יחד לתל-אביב לסדנת גרפיטי עם תנועת אחותי, ברחוב מטלון בנווה שאנן בדרום תל-אביב. החצר האחורית שהעירייה מקפידה לשכוח. ישבנו צפופות וצפופים בבית הקפה בבית אחותי, מקשיבים/ות לסיפור שלה. אחר כך בא התור שלנו לספר סיפור. בצבעים. על הקיר. בסוף נוצרה שם דמות של אישה גדולה. גדולה מהחיים ובשלל צבעים, משקפת את הרב-גוניות של הא/נשים הטובים/ות של השכונה. והיו שם כמה רגעים של קסם כאשר צבענו וריססנו יחד וכתבנו מילים טובות כמו חופש, שלום, תקווה, "יש לי חלום". ובמקביל עלו גם השאלות הנוקבות האם הגרפיטי עושה טוב או רע לשכונה ולמה עושים גרפיטי רק בשכונות עניות, ולא בצפון העיר, ששם הכל מסודר ונקי, אפילו פחי האשפה.

גרפיטי, כאמנות, הוא לא טוב ולא רע. הוא מה שהוא, אומרת פמלה. האמנות היא כלי המשמש אותנו לעורר תשומת לב, מחשבה, דיון, ויכוח. אמנות, בעיקר ויזואלית, היא דרך להציב מסרים שמצליחים לחדור לפעמים את המסננים של התניה חברתית ופוליטית, זו המשמשת להדוף מידע הנוגד את תפיסת העולם של המתבונן/ת.

בירושלים, ציירה פמלה על קיר בפארק המסילה. דמות אישה עם עיניים רושפות, חודרות, וגם ציפורים. כוח וחופש. לצד הציור שלה פתחנו מרחב לילדים/ות ומבוגרים/ות לצייר ולכתוב. את המרחב הזה אפשר יוסי סעידוב, ראש המנהל הקהילתי.

הקירות הצבעוניים בתל-אביב ובירושלים נשארים כעדות מדברת, משוחחת, למה שיכול להיות כוחה של אמנות בעשייה לשינוי חברתי.: לעורר, להטריד, לרגש, לפתוח עוד מעגלים של שיחה. ולהזכיר.

להזכיר לנו לשים לב. לשים לב לקולות הזעקה שלא נענו. לשים לב לגוונים.

מי שאוהב, מחבק

לפני הרבה שנים, בגלגול קודם כמעט, התאהבתי בברזיל. דרך איש, דרך א/נשים, דרך מוסיקה, דרך אוכל וטעמים וריחות וצבעים וכאוס. ארץ יפה, מפתה, מסוכנת, אכזרית, מרתקת.

מהחיבור הזה נולד ילד מופלא, שהוא היום כבר איש מופלא עוד יותר, שפע של זיכרונות, מתוקים ומרים גם יחד ושפה אחת עגולה ורכה ומתגלגלת על הלשון ששמרתי לעצמי.

המפגש עם פמלה שחרר באחת המון מהזיכרונות שהיו שמורים במגרה כלשהי בלב. הציף לתודעה את המפגש הראשון עם הארץ וא/נשיה, התחושה הראשונית של להיות אישה גוליבר, גבוהה כל כך, לבנה  כל כך, אחרת כל כך , דרך התאהבות במקום שחלק ממי שהייתי שמור שם.

הנפש שלנו יכולה מסתבר לשמר המון מידע ולשכוח שהוא שם, עד שקורה משהו: מפגש, שיר, תמונה, ניחוח, שפותח פתאום את המחיצה הנשכחת בדיסק הקשיח. זה מה שקרה לי עם השיר הזה, מתוך קמפיין שיזמו פעילות הרשת שהקימה פמלה יחד עם כמה מותיקי/ות וגדולי/ות המוסיקה הפופולארית בברזיל, הקורא למיגור האלימות נגד נשים. הלחן שבלוני, המילים פשוטות. ועם זאת, בעודי צופה בקליפ (מצורף, לא לדאוג), דמעות הציפו את עיניי וגרוני נחנק. התרגשתי.

חלק מזה היה אישי מאוד. זיכרונות מתקופה שהייתה ואיננה, על הטוב והרע שבה. זמרים וזמרות שהיו חלק מהחינוך התרבותי שלי. מפגש עם גרסא צעירה ותמימה יותר שלי עצמי. הכול צף ועלה.

אבל היה שם עוד משהו. משהו שריגש אותי כמי שחיה חלק ניכר מחייה (ניכר מדי, אם שואלים את נעמה) בעולם השינוי חברתי. זהו שיר שכולו מילים של אהבה, רוך, כבוד, אכפתיות. שיר שמודע לחברה הדתית והמאצ'ואיסטית עליה הוא מבקש לפעול ובוחר לעשות זאת בפנייה רכה, חברית, מגייסת, ולטמון בתוך זה אמירה על כך שאלימות נגד נשים היא בעיה של החברה, לא של הנשים.  שיר שמנסה לבטא ביקורת, מבלי להיות שיפוטי.

נעמה בטח הייתה אומרת שלשיר הזה יש ריח של וניל, יותר מלטף מאשר צרוד, יותר מתוק מאשר בועט. תצפו ותחליטו בעצמכם. צירפתי גם נוסח עברי בתרגום חופשי.

סוף שבוע טוב.

מי שאוהב, מחבק

אנחנו ביחד כאן כדי לומר

די להשפלה

כי יש גבול לסבל

באנו לבקש מכל אחד מכם

שלום ושלווה

למען יום יולד לו יום חדש

למען מחר טוב הרבה יותר

פזמון:

מי שאוהב, עוזר, מי שאוהב, משתדל

להעניק חיבה ולתת אהבה

מי שאוהב מטפל ברוך, מי שאוהב מחבק

אף פעם אל תפגע באישה שאתה אוהב

עם אחריות

עם גבורה, עם אומץ לב

נוכל, באמת

להציל עוד ועוד חיים

כל שצריך לעשות הוא לגנות

כולנו רואים מה קורה פה

אי אפשר להכחיש זאת או להתעלם

נשים, אזרחיות

לא משנה מה הצבע, הגיל או המשקל שלכן

כולכן יפות כל כך

חברה, אחות, אמהות

רעיות, בנות, סבתות

דרך ארץ היא צו השעה

אפליה היא דבר שאבד עליו הכלח

אמרו לא לפחדנות הפושעת

הגיע העת לשנות את המצב

הגיע הזמן לשנות את הגישה, ידידי

להוקיע (את האלימות) ללא פחד

אסור לנו לשתוק יותר!

די למצ'ואיזם!

די לאלימות!

מספיק ודי!

מי שאוהב, מחבק!