על סיפורים ושינוי חברתי

חמוטל גורי

שלהי שנות ה-80, הייתי אז צעירה, בהריון מתקדם ונזקקתי לעבודה. חברת כוח האדם שלחה אותי למשרד של שתי"ל בירושלים, לעזור באדמיניסטרציה, עריכה ותרגומים. נכנסתי בדלת, סקרנית, קצת חוששת. ושם, על הקיר לפני, ראיתי את הפתגם אשר שינה בדיעבד את חיי: "עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם, סיפורי הציד תמיד יאדירו את הצייד". התחלתי לעבוד שם, תחילה כמתרגמת ועורכת, כחלק ממאמץ משותף למצוא ולהמציא בעברית מילים ומושגים של שינוי חברתי. כך, יחד עם לידת בני הבכור נולדתי שוב גם אני  ויצאתי למסע שממשיך ויימשך, מסע אישי-פוליטי, רצוף מפגשים מהסוג שמשנה את החיים, את הפרספקטיבה, פגשתי א/נשים שהרחיבו את גבולות לבי ולימדו אותי דברים שלא ידעתי.  

עם החיים, על המורדות והעליות, עם הסבל והכאב שכרוך בלהיות נוכחת מאוד בחיים האלה, למדתי גם מקרוב את אימתה של השתקה וכיצד היא פועלת לבודד אותנו ממעגלים של תמיכה. הסירוב לשתוק והדחף לספר את סיפור המעשה היו תחילתו של מסע של ריפוי וההעצמה. הזיקה העזה בין האישי לפוליטי קיבלה משמעות אינטימית במיוחד.  

לפני כמה שנים, נסעתי לקליפורניה להשתתף בסמינר למנהיגות לשינוי חברתי של רוקווד. שם, במעגל עם א/נשים שזה עתה פגשתי, הרחק מהבית והשפה שהם שלי, וללא הכנה מוקדמת, סגרתי מעגל עם הפתגם ההוא, על האריות והציידים, וידעתי, בידיעה עמוקה שבאה עם השנים, שהייעוד האישי שלי, מאז ומתמיד, ובכל אשר עשיתי, היה ללקט ולספר סיפורים של שינוי חברתי ולהביא את הכלי הזה, רב העוצמה, אל העשייה למען שינוי חברתי.

סיפורים הם כלי תקשורת בסיסי ורב עוצמה גם יחד, הם יוצרים אינטראקציה שיש בה החלפת מידע, אך בעיקר  יצירה של חיבור אישי והתקרבות. סיפורים הם דרך לשבור ולמוסס פרקטיקות של השתקה והדרה, לתת קול ופנים ושם, לחבר בין האישי והפוליטי. למעשה, זהו כלי שיכול לשמש אותנו בתהליכים של העצמה, הנכחה, תיעוד מאבקים ו"עשיית שכל" (Sense-making ) ויצירת מעגלים מתרחבים של תמיכה והשפעה. כל אחד מהנושאים הללו ראוי לכתיבה נרחבת ונפרדת, אשר תבוא בהמשך, בבלוגים שאכתוב. 

היכולת והרצון לספר סיפורים, לשמוע אותם ולחלוק אותם טבועה עמוק ב-DNA שלנו. אבל סיפורים אינם שמורים כלל וכלל רק למרחב האישי. גם המרחב החברתי, התרבותי והפוליטי מתנהלים על פי סיפורים – לפעמים של משפט אחד –  אשר מכוננים את המציאות שאנו חיים/ות בה, מקבעים מבני כוח ומשפיעים על הלכי מחשבה. כמה פעמים שמעתם/ן משפטים כגון: "זו דרכו של עולם", או "כך הוא טבע האדם". אז זהו, שלא. דרכו של העולם היא הסיפורים שאנו מספרים/ות לעצמנו, ויש לנו היכולת לשנות את הסיפורים הללו. מול סיפורים של "הפרד ומשול", של ריבוד חברתי, אתני, לאומי, חברתי, כלכלי, מול סיפורים של "אין פרטנר לשלום/לשיח/למו"מ", יש סיפורים של איחוד מאבקים, חיבור בין קבוצות מדוכאות, וא/נשים שמוצאים/ות דרך לנהל שיח על פני הבדלים מרים וקשים. אלה הם הסיפורים שאנו צריכים/ות לספר. 

מיום שנולד הבלוג הזה הקפדתי לחלוק בו את סיפוריי האישיים או פרשנויות שלי לסיפורי עם ואגדה. אינני מספרת סיפורים של א/נשים אחרים/ות, כי אלה הם הסיפורים שלהם/ן לספר. אני מקווה שתראו בבלוג הזה הזמנה פתוחה ומתמשכת לחלוק כאן את הסיפורים שחשוב לכם/ן לחלוק.

שינוי מתחיל כשהשתיקה נשברת. שיתוף בסיפורים הוא מעשה של נדיבות אנושית.