רשומות

לפקפק. להיטלטל. להאמין.

לפקפק. להיטלטל. להאמין.

פעם, לפני כמה שנים, הבית שהיה לי נפרץ ואבד.

הלילות היו מסויטים. לילה אחר לילה חלמתי שאני משוטטת לבד בהריסות של בית זר, פרוץ לרוחות. הייתי מתעוררת בגרון יבש וניחר מזעקותיי בחלום, רק כדי לגלות שהבית, המקום שהיה אמור להיות לי מפלט חם ובטוח אכן קרס, ואני בתוכו. לא ידעתי מנוחה לא בשינה ולא ביקיצה.

ניסיתי למצוא נחמה בכתיבה. תחילה, רשמתי בנשימה עצורה את החלומות. סיפרתי סיפור קשה מתוך התרחשות, בלי לרדת עד הסוף לפשרו, רק להוציא, להוציא, להוציא. להציב את השדים והמפלצות שרדפו את לילותיי באור היום, אולי כך הם יתכווצו למימדים הנכונים.

ואחר כך באו השירים. דואבים, זועקים, מסוכסכים. ואז התיישבה על כתפי מבקרת הספרות הפנימית הקטנה, והתחילה לקטול, כמו אומרת: "נו באמת, לזה את קוראת שירה? לחריזה החלולה הזו? למטפורות החבוטות האלה? למה בכלל חשבת שאת יודעת לכתוב"?

אירועים אלימים, שיברונות, כישלונות, שולחים אותנו לפעמים לחדרים חשוכים של בושה וספק עצמי. בסופו של דבר הגחתי מהנחשול הזה אל החוף, בידיעה ש"מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול".

לקח לי כמה שנים להבין שאיבדתי בנחשול הזה משהו שהיה חיוני לי. הכתיבה. לפעמים, הגבול בין ביקורת עצמית בונה לבין שיתוק הוא דק ומטושטש. אני חציתי אותו והשתתקתי. הקפדתי לכתוב בעיקר דברים בטוחים: פרוטוקולים, דוחות, בקשות, תוכניות עבודה, מדריכים. סיפרתי סיפורים של א/שים אחרים/ות. מצאתי שביל בטוח ופסעתי בו. התמקמתי באזור של נוחות. כך לפחות חשבתי.

ואז הגיע איזה רגע מכונן. כמה רגעים. שדחפו אותי החוצה מאזור הנוחות המדומיין שבניתי לעצמי. וכמו הרבה רגעים מכוננים, הוא כאב בהתחלה –  כמו עוד הזדמנות מזוינת לצמיחה אישית –  כי הוא עבר דרך ההבנה הצורבת שהפכתי לגרסא חיוורת של עצמי.

אבל לפחות התחלתי ללכת בשביל חדש, לומדת לא לפחד ממה שאני עוד לא יודעת. סומכת על עצמי שאפגוש בדרך את הא/נשים, את האירועים, את הסימנים והתובנות שיעזרו לי ללמוד. סומכת על עצמי שאדע להגיד, לעצמי, לאחרים/ות: אני לא יודעת עדיין, אני מחפשת תשובות. אני יודעת שהן שם. אבל לפעמים, הדרך אליהן חייבת לעבור דרך הפקפוק. דרך הטלת הספק, דרך ההקשבה. דרך ההבנה שמשמעות היא דבר חמקמק, שלא שוכן רק במקום אחד, קבוע.

וכך, גם הסיפור המכונן שלי השתנה. מסיפור של מלחמה במפלצות, לסיפור של מסע וחיפוש. החזרתי לעצמי את היכולת ללמוד מתוך סקרנות, ולא רק מתוך כאב וקונפליקט.

בשדה השינוי החברתי אנו למודי/ות קונפליקטים. זו האנרגיה שמזיזה אותנו לא פעם. המקום הזה, המטיל ספק, המערער, המבקש לטלטל סדרי עולם הוא מקום לא נעים ולא נוח. הוא חסר שקט ונחת וכועס ולא עושה הנחות וחשדן. ואנחנו, במקום הזה, כבר התרגלנו להיות משביתי/ות השמחה הסדרתיים/ות. בלי חוש הומור, בלי הרצון לעגל פינות מחד, ועם לחץ מתמיד להוכיח כבר שהאלטרנטיבות שאנו מציעים/ות הן באמת טובות יותר, צודקות יותר, נכונות יותר. כובד נטל ההוכחה הוא עלינו.

והנטל הזה הוא כבד. לפעמים כבד מנשוא. אני מכירה בעצמי את רגעי הנפילה: הזעם הקדוש, תחושת הבדידות ואיזו השתוקקות עמוקה לנחמה, להתעוררות מחודשת של התקווה ושל האמונה ביכולת לשנות בכל עוצמתה. לפעמים הנחמה הזו נמצאת בסיפורים. שלנו, ושל אחרים/ות.

 אז עם רדת סוף השבוע עלינו, שלוש מתנות: ציור, שיר וסוף של סיפור.

 הציור של דניאל דה-לימא, מבט שלו על יציאה מאזור הנוחות

comfortzone1

וגם שיר נפלא Duas Sanfonas, "שתי מפוחיות", של שניים מענקי המוסיקה הברזילאית, מילטון נסימנטו וזי'לברטו ז'יל, שגם עשו דבר או שניים למען זכויות אדם וצדק חברתי במולדתם.

 http://youtu.be/IcDFRw7a–4

 מתרגמת בשבילכם רק את הבית הראשון. באמת שבפורטוגזית זה הרבה יותר מוצלח. זה שיר על כוחה של המוזיקה לחבר, בין תווים ישנים לשירים חדשים, להפיל חומות בין דורות, בין א/נשים. השיר הזה מזכיר לי כל פעם מחדש את חשיבותן של תמימות וענווה מסוימת.

הגורל שלי, הדרך שלי

מתפתלת, עולה ויורדת

וכך, בלי מאמץ כלשהו

אני מגלה את מה שיש

 ולקינוח, במקום גלידה, גם הסוף המרומם והמשעשע של סיפורו הנפלא של אפרים סידון, "עלילות המלך פרדיננד פדהצור בקיצור". וכמו שאומרים/ות בפולנית, תבינו לבד.

"כך צעק פרדיננד ברמקול מן ההר לכל בני עמו שחיכו בכיכר. עודנו נואם, עודו מאיים אדום מחמה צועק וזועם, מבטיח לעם צרות למכביר ועונשים ומלקות בכפר ובעיר, קם כל העם ובשקט מוזר טיפס אל ההר פרץ בקלות לארמון הרחב, תפס את הוד מלכותו באוזניו קשר את אדון פרדיננד הנרגז, דחפוהו, צועק וזועם לארגז סגרו ת'מכסה, דפקו מסמרים, רשמו בגדול זהירות זה שביר" ,הדביקו בולים של דואר אוויר וכתבו:

 "המטען: פדהצור בקיצור

הכמות: בערך מלך אחד,

הכתובת: רצוי אי רחוק ושומם

ונא להקפיד שיגיע שלם."

ושלחו.

בארץ אחת מעבר לים, חי בשלווה ובשקט העם.

אומנם אין לו מלך נחמד לאהוב ולצעוק "יחי והידד" ברחוב,

אבל מאידך איננו חושש, מפני שיגעונות של מלך טיפש."

שנזכה לראות ברכה וגם שמחה בעמלנו. סוף שבוע טוב.

מחשבות מחזוריות- על שייכות וזיכרון בלוג אורחת של דנה מ.

מיום שבלוג נפתח, פרי יצירה משותפת, אני מזמינה אתכם/ן לחלוק בו סיפורים משלכם/ן. לפי שבועיים כתבתי: "הבלוג הזה מבקש להיות כיכר עיר, שטיח לצד אח מבוערת, או מעגל טוויה וכולם גם יחד. הוא נולד מלכתחילה כיצירה משותפת ומתוך האמונה שגם היום – ואולי דווקא היום –  בעידן של תקשורת מהירה וגם אכזרית לפעמים, צריך להיות מקום לסיפורים שלוקח להם זמן להיוולד, להיקרא, להיות מסופרים. מתוך אמונה כי מול שיח פוליטי צר ומשטיח צריכים להיות מרחבים פתוחים לחגוג בהם מורכבות"

והיום, יש לנו בלוג אורחת, פרי כתיבתה הנפלאה של דנה מירטנבאום (אלון).

 מחשבות מחזוריות- על שייכות וזיכרון

דנה מ.

הומאז' לבית הספר הריאלי העברי בחיפה

{A635C999-8752-447A-902C-98DD4A62B203}

בשנת 89', כשסיימתי את בית הספר, חשבתי שהמלחמות תכף יגמרו, יהיה לי תואר אקדמי או לפחות "מקצוע ביד"- ואוכל לחזור ולבוא לטכס יום הזיכרון. על הדשא יעברו המון התלמידים בחולצות לבנות וחקי, מעמידת דום- לעמידת נוח ואחרי זה לעמידת- אבל. כמה מהם יתעלפו משמש אייר הקופחת כשיקריאו את רשימת הנופלים הארוכה של בוגרי הריאלי, ואני אעמוד מאחור עם חברים, ואספר כמה הצלחתי בחיים.

 d1

(תמונה מהטכס ב-89)

הריאלי זרע בי, שתל והשקה את סמלי האתוס הישראלי. מהגרת, דור ראשון להשכלה פרטית משובחת (ולהשכלה גבוהה), הפכתי להיות גם דור ראשון לשייכות. ישראלית.

הריאלי גם נתן לי את הכוח להטיל ספק במיתוסים שטיפחו אצלנו בקפידה- מצוינות, שאפתנות, עבודה קשה כדי להצליח, נאמנות למולדת.

*

התיכון שלי היה מסע של שש שנים באוטובוסים בין הקריות לחיפה וחזרה.

בחשכת הבוקר עליתי על קו 57 ונסעתי יחד עם הפועלים והפועלות, הפקידות והמנקות, והילדים האחרים שעלו בתחנות בדרך וטיפסו איתי במעלה ההשכלה הטובה. עברנו מהבלוקים שבהם גרנו, דרך המפעלים במפרץ חיפה, ריחות הקישון, ועד הדר הכרמל והחנויות, במעלה בית הקרנות, דרך השכונות הטובות יותר של חיפה— למעלה למעלה עד בית בירם.

הדרך הזו באוטובוסים בה למדתי ושיננתי לבחינות, התאהבתי וצחקתי, אכלתי ישנתי והתבוננתי- הבהירה לי מהו ריבוד חברתי, קאסטות ומעמדות, הקשר שבין כסף- והשכלה, כסף- והצלחה — ולאן כדאי להשתייך.

בין 89 ל-2013 אני נעה תדיר בין שני הקטבים האלה שבי, בין הקריות והכרמל;

 בין הנערה הכמעט- חופשיה שהייתי והאישה המפוכחת, גם אם מצחיקה, שהפכתי להיות- רואה כל הזמן את מבני הכוח, ואת הקטנות שלנו בתוכם.

בין היותי פועלת עמלה, חוסכת- כל- גרוש, שמחה על כל פיסת פרנסה, מתקיימת, שורדת, כמהה לסגור את היום אחר הצהריים עם רגליים על הספה— ובין המעוף להגשמה עצמית, קידוש החשיבה, העשייה החברתית והמשמעות. מתרוצצת, מחפשת, מטפסת…….

בין החינוך המכופתר, בו עמדנו לתת כבוד למורה שנכנסת לכיתה, מכנסי הבנות ארוכות או חצאית, משננים מהספר של דינגוט את יוצאי הדופן cut cut cut cutting, בתוך מסורת ארוכת שנים—- והמשיכה שלי לחינוך פתוח, אחר, שלא מקדם רק השגיות והצטיינות, כי אם גם ביטוי עצמי ונטיות הלב. בלי שיעורים ומבחנים.

בין ההזדהות עם הצבא, שיח הביטחון, שיח ההכרח להתגונן כי באים עלינו לכלותינו—– לבין שיח אזרחי חומל, שבודק אלטרנטיבות אחרות, והנערים והנערות שאני פוגשת, שמסרבים להיות חלק מהתפיסות האלה שהיו לי ברורות מאליו.

בין הגנרלים והמנכל"ים, הסטרט-אפים והמכוניות בליסינג—– ובין העוני שאורב לו שם להטריד את שלוותינו, המוטרדות מינית, הנסחרות לזנות ושורדות האלימות —–והנשים שרוצות לשנות את העולם.

השאיפה לגדול להיות "משהו" – והמאמץ האדיר שלי לחזור להיות.               רק להיות.

                                                      *

לפני שנה, הגעתי סוף סוף לטכס יום הזכרון. בשער התחלתי לבכות מהלם המפגש עם החיבורים וההתפרקויות של כל הבין– לבינים האלה, זהויות מנוגדות שחיות בתוכי. בכיתי לתוך הכמיהה לחזור להיות שלמה – וצודקת, שייכת ובלי שאלות, חלק ממשהו             גדול,     חם,       מסורת,             משפחה,            מוסד.    הריאלי.

לשניה אחת הייתי שוב נערה ישראלית גאה, מחזיקה את הדגל בראש הטכס ולוקחת חלק בסמלים הגדולים- קטנים שמרכיבים את השייכות, את הזיכרון.

לפני חודש נפגש מחזור ע', בוגרי 1989, וגם שם לכמה שניות שוב הייתי הילדה המתלהבת, מתלהמת וצוחקת שהייתי. נזכרתי במפלסים ההורמונאליים הלא-ריאליים שהיו לי (ולנו) פעם, ובחנתי שוב את פלאי וריבודי החיים. איך החיים זזו לנו, בין מלחמות, שתי אינתיפאדות והאינטרנט-  ולא זזו בעצם בכלל…

                                                                        *

ביום הזכרון אני בוחרת לזכור גם את האזרחים והאזרחיות שנפלו במלחמה המתמשכת והצבאית על האדמה הזאת, ולא משנה ההשתייכות האתנית או הלאומית שלהם- ומאיזה צד של הקו על המפה הם נמצאים. אני בוחרת לזכור שיש אלטרנטיבות למלחמה.

אני בוחרת לזכור את הקורבנות אזרחיים, כמו ההורים שלי, שנגרסו תחת ההגירה והקושי לחיות פה, ומתו, חלקם צעירים, מעוני ומחלות.

ואת כל אלה, שחיים וקולם לא נשמע.

ואני זוכרת את אמא שלי, שסחבתי לטכס יום הזיכרון ב-89. כל הדרך היא ציקצקה ורטנה, כשהפורד אסקורט מודל 1978 לא סחבה את העליות של דרך פיק"א, ועוד שנייה אני מאחרת והיא לא מוצאת חניה. כל הסאגה הזו כדי שתהיה גאה בי, כשהגעתי לשפיץ הכי גבוה בשרשרת הפיקוד של הגדנ"ע בבית הספר הריאלי…חוליית הדגל.

d2

                                                                                                                 (מוקפת בעיגול זו אני…)

הגעתי… חוליית הדגל עוד לא יצאה לדרך, תקעו לי ביד שקית שוקו להתאושש, קולות התופים ויצאנו לדרך…

שמאל ימין שמאל

שמאל ימין שמאל

המסדר יעבוד לדום

המסדר יעבור לנוח

הקהל מתבקש לשבת

להקראת רשימת הנופלים- המסדר יעבור לעמידת אבל

הקהל מתבקש לשבת

הקהל מתבקש לקום לשירת התקווה.

—————————————-

(חיפה, 15 אפריל 2013)

על כתיבה, מנהיגות ומה שביניהן

גילוי נאות

אני חולמת המון בהקיץ. אני גם מדברת אל עצמי, לפעמים בקול רם. אני כותבת כי זה סוג של אוויר לנשימה בשבילי, ומתוך תקווה שאתם/ן, הקוראים/ות תמצאו בין השורות משהו שיעורר, שירגש, שיטריד, שיינחם. אני כותבת כדי לנסות להשפיע על השדה שאני שייכת אליו, שדה השינוי החברתי.

שפתי שלי, זו שנולדתי איתה, היא מעגלית ומתפתלת, מטיילת, מסתקרנת והולכת בעקבות סקרנותה. השפה בה אני מדברת עם עצמי היא אסוציאטיבית, נטפלת לפרטים, הולכת לאיבוד לפעמים. שפתי שלי, שנולדתי איתה, היא ישירה ועסיסית ועשויה משימוש בדימויים, בציטוטים פנימיים, מצחוק ומבכי ומרוע לא מזיק במיוחד ומצורך דביק קצת להתרגש.

שנות עבודתי בשדה השינוי החברתי לימדו אותי את הצורך לדבר בשפה ברורה, אסטרטגית, שמשכילה לעשות שימוש מדוד ונכון במילים כמו סינרגיה, מינוף, אפקט אדווה, ועוד. בשנות עבודתי אני מדברת הרבה בשפת האחר, כלומר, באנגלית, מה שגורם לי, כפי שהיטיב לנסח זאת פרנץ פאנון, להתקיים קצת בשביל האחר.

אבל את הבלוג הזה אני כותבת בשפתי שלי. כי אני מאמינה ששדה השינוי החברתי שנדרש תמיד להתמקצע, להשפיע, ללמוד את השימוש ב"כלי האדון", צריך לפעמים לדבר בשפה אחרת. כזו שמושכת אותנו בציצית ראשנו ומזמינה אותנו להיות גרסה טובה ביותר של עצמנו; כזו שמעוררת בנו השראה ואמונה ביכולת שלנו לשנות באמת; כזו שמבקשת לצמצם את הפער בין הערכים שמנחים אותנו, לבין ההתנהלות היומיומית שלנו.

הכתיבה שלי היא אישית, כי האישי הוא הפוליטי, כמובן. לרוב אני נמנעת מלשרטט באופן ברור את הקשר, את הרצף, בין המרחבים. לפעמים זה דורש מכם/ן, הקוראים/ות, למלא את החסר בעצמכם/ן, למצוא לבד את הקשר לציבורי ולפוליטי, להגיע לתובנות שלכם/ן. ואני שבה ומזמינה אתכם/ן לחלוק מחשבות, תובנות וסיפורים.

מנהיגות חולמת

island2

ושוב הציור נוצר לפני הטקסט. אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל התקשיתי למצוא בי את המילים שילוו אותו. משהו בבדידות הגדולה, בתחושת הכמיהה אל הבלתי מושג השרה עלי איזו עצבות. איזו כבדות. אולי כי יש משהו מכאיב בכמיהה, או בשאיפה למשהו גדול. כשהיינו ילדים/ות חלמנו לעוף, כשגדלנו, הפנמנו את הפרקטיות שבהנמכת ציפיות. סיפרנו לעצמנו שוב את סיפורו של איקרוס, שעף קרוב מדי לשמש ונשרף. למדנו לקחת סיכונים מחושבים.

אבל הילד/ה שבנו, זו שחלם/ה לעוף, ממשיך/ה לחלום חלומות גדולים, גם אם או מתקשים/ות להאמין לפעמים ביכולת להגשים אותם. היטיבה לנסח זאת נשיאת ליבריה, אלן ג'ונסון סירליף: "אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, הם לא גדולים מספיק".

הציור של דניאל מונח על שולחן העבודה המבולגן עד אימה שלי. מביט בי. מושך בשולי בגדי. יודע שאני מתחמקת ממנו. החזרתי לו בשאלה: האם השאיפה להשיג משהו גדול חייבת להיות כרוכה בבדידות. בתחושה של קיום על קצה, בלי הביטחון שרגלינו אכן יתוו את הדרך, כדברי המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו.

מנהיגות, כמו כתיבה, מצטיירות לא פעם כאקט של יחיד, כמעט כמצב של בדידות. כך, במידה רבה, הורגלנו לחשוב על תהליכים של יצירה וגם על מעשים של מנהיגות. אבל הרי אנחנו לא יכולים/ות לעשות דברים באמת לבד. גם יצירת מופת שזיכתה את המחבר/ת בתהילה, שאבה השראה מכל כך הרבה דברים שנכתבו לפני כן, ממפגשים עם א/נשים. אפילו מנהיגים/ות מעוררי/ות השראה שזכו להערצה חובקת עולם, מרטין לותר קינג, גנדי, נלסון מנדלה, אלן ג'ונסון סירליף או אמא תרזה לא היו יכולים/ות להשיג את אשר השיגו בלי הקהילה שהתגייסה לקדם את החזון שלהם/ן.

נכון, עם הכוח והיכולת להנהיג באה גם אחריות עצומה, כזו המדירה שינה מהעין. עם הכוח להנהיג נולד גם הצורך לעורר השראה, לגייס, להניע.

מנהיגות, היא אולי לבנות את הגשר שבין הסלעים הללו בציור, לחבר את הנקודות. כשם שכתיבה נולדת לא פעם מדיאלוג, אולי הגיעה העת לדבר על מנהיגות דיאלוגית.

מנהיגות דיאלוגית

hiika

אגדות עם מהוואי מספרות על הייאקה שהייתה אלה אמיצה ועשויה ללא חת, אשר התגברה על מפלצות רבות. עוד מספרות האגדות הללו, שאף שהייתה ששה אליי קרב, הרי שבשונה מאלים מיתולוגיים אחרים, כמו זיאוס או תור, היא פעלה מתוך חמלה עמוקה. היא גם הרבה פחות מפורסמת.

סיפור אחד מספר כיצד גרמה הייאקה למפלצת ים אימתנית לצוף על פי המים, על מת שתוכל להילחם בה. היא עשתה זאת כדי להציל את חברותיה, חבורת נערות עליזה, אשר לא האמינו כי תחת המים הצלולים והשלווים שוכנת מפלצת מסוכנת. וכיצד הצליחה לגרום למפלצת לחשוף את פרצופה האמיתי? היא השליכה למים צרור פרחים ועשבים ריחניים.  איזו דרך חכמה לגרום למפלצת לחשוף את עצמה.

את הסיפורים הללו מצאתי בספר אגדות עם המוקדש כולו לגיבורות נשים. לא בתפקיד של נסיכה במצוקה או יתומה הזוכה בנסיך בזכות התנהגות טובה, אלא לוחמות, קוסמות, מרפאות, שאמאניות. חיפשתי שם השראה לכתיבה על מנהיגות מסוג אחר. כזו המבוססת על איכויות וערכים שבבורסת הכוח והשררה אולי לא זוכים לביקוש יתר. למשל, חמלה. למשל, היכולת להנהיג יחד, לחלוק כוח. למשל, להחכים מהידע והתבונה של אחרים/ות.

ב-24 שנות חיי בשדה השינוי החברתי פגשתי המון גיבורים/ות. מחסלי/ות מפלצות, חולמים/ות בגדול וכאלה שהשכילו להיוולד מחדש מול אכזריות. פגשתי גיבורים/ות שלא חששו לחמול, לשלם מחיר, לתת לאחרים/ות לחלוק את התהילה.

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת. שינוי מתמשך כשאנו יודעים/ות להוקיר. מוזמנים/ות לחלוק כאן שיר הלל לגיבור/ה שלכם/ן.

בין פחד לאומץ, בין האישי למשותף

חומרים שנמהלו יחדיו

בנמל תל-אביב ההומה איבדתי את נעמה לדקה. אולי שתיים. שתי דקות ארוכות וארורות של אימה, תסריטים מסויטים, אשמה ודאגה, שהסתיימו בחיבוק ענק, בהקלה עצומה ובמאמץ מודע לא לתרגם את האימה שחשתי לכעס לא מוצדק על הבת האובדת.

באותם רגעים קצרים הייתי כמו בתוך בועה; רעשי העולם מסביב נשמעו עמומים ושמעתי בעיקר את קולי שלי, המפוחד יותר מרגע לרגע, קורא בשמה. באותם רגעים זה היה הסיפור שלי. רק שלי.

לא ערכתי מחקר אמפירי בנושא, אבל אני מנחשת שאין איש ואישה בעולם שלא חשו כך לפחות פעם בחייהם/ן. הדאגה לאהובי/ות לבנו – לאלה אשר בחרנו לאהוב בכל מאודנו – היא אחד הרגשות הכי משותפים בעולם.

כל סיפור, הוא אישי ויחיד ומיוחד. הוא רק שלנו לספר אותו. אבל כשאנו חולקים/ות סיפורים, מתרחש איזה קסם;  הסיפורים מקבלים חיים משלהם, נמסכים ונשזרים זה בזה, מגלים לנו שאנו דומים/ות יותר מכפי שאולי חשבנו.

כך נולדו הרבה סיפורי עם ואגדה. מחומרים אישיים שנמהלו יחדיו. מישהו/י חווה את הפחד, האימה, האתגר, ההרפתקה, התבוסה, הניצחון, האובדן, המציאה, והסיפור החל להתגלגל, מאחד/ת לשני/ה, סביב האח המבוערת, בחדר הטוויה והאריגה או בזמן העבודה המפרכת בשדה. מספרים/ות נודדים/ות סיפרו אותו בכיכר העיר, בחצר המלכות, בפונדק ההומה. כל מספר/ת הוסיף/ה צבע משלו/ה, רגש משלו/ה, משאלות לב משלו/ה. הסיפורים פרשו כנפיים, חצו ימים ואוקיינוסים, הלכו ושבו שונים מעט.

יש סיפורים שנלחשים, שדומעים, שמגששים את דרכם בכאב ובהיסוס, ויש שנזעקים, זועמים, מושכים בשולי הבגד; יש עוצרי נשימה, יש שמסתיימים בצחוק גדול, בפורקן גדול, או בבכי שקט. יש סיפורי גבורה שמסופרים בקול גדול, בתנועות מכשפות, ויש סיפורים שנכרכים ברכות סביב שרירי הלב שלנו, עד שהם מתרצים ומתרפים מעט.

הבלוג הזה מבקש להיות כיכר עיר, שטיח לצד אח מבוערת, או מעגל טוויה וכולם גם יחד. הוא נולד מלכתחילה כיצירה משותפת ומתוך האמונה שגם היום – ואולי דווקא היום –  בעידן של תקשורת מהירה וגם אכזרית לפעמים, צריך להיות מקום לסיפורים שלוקח להם זמן להיוולד, להיקרא, להיות מסופרים. מתוך אמונה כי מול שיח פוליטי צר ומשטיח צריכים להיות מרחבים פתוחים לחגוג בהם מורכבות.

אומץ

"ללא פחד" הוא סיפור עם נפלא על עלם צעיר שאינו יודע פחד מהו. את הפחד עד אימה – ועמו את האומץ – הוא מגלה כאשר אהובת לבו נמצאת בסכנת חיים. הסיפור צף שוב בזיכרוני בימים אלה, של מחשבות על פחד ואומץ.

הפעם, בתהליך של יצירה משותפת, הציור נולד לפני הטקסט. דניאל העניק לי איור מתוך עולמות התוכן שלו; ציור שמספר סיפור על מצבים בהם אנו נדרשים/ות למתוח את עצמנו עד קצה גבול היכולת הפיזית, הרגשית, הרוחנית והנפשית שלנו. להוכיח אומץ, גם כשאף אחד/ת אחר/ת לא מסתכל/ת.  להיות אמיצים/ות לעצמנו.

הנפש האנושית – כמו גם זו הקולקטיבית –  היא מערת אוצר אינסופית, מפותלת, מלאה בחדרים גדולים ומוארים וגם קטנים ואפלים. סיפורים קשים הם אלה המבקשים להוציא לאור את החבוי בחדרים הללו: הפגיעות שנפגענו, הקנאה, השדים והרוחות, הנרקיסיזם שלנו, החרדות שלנו, הגאווה הפצועה, האהבה שלא נענתה, הצורך שלא העזנו לבטא, היד שלא ידענו להושיט. הפחד שלא השכלנו להתגבר עליו. הגזל שגזלנו ונגזלנו.

אומץ, הוא לפעמים להעז לשוטט בחדרים הקטנים, הלא מוארים, למשוך משם שק מאובק שמזמן לא פתחנו, של איזה פצע ישן שלא החלים אף פעם כמו שצריך; לפתוח בקבוק עם איזה שד שנעול שם כבר יותר מדי זמן, לאוורר איזו מפלצת רדומה שעליה יושבים הטריגרים שלנו.

אומץ, הוא לפעמים להעז לטעות, לקחת סיכונים. להודות שטעינו.

לפעמים אומץ זה לשמר אש של תקווה מול חורבן, לתת אמון אחרי אכזבות.

אומץ, הוא לפעמים ללחוש לעצמנו, כמו הקטר הקטן ב"דמבו", שאנחנו יכולים/ות להגיע לפסגה, לחצות את הנהר, להמשיך לאחוז בסלע עד שפרקי אצבעותינו ילבינו ולא להרפות.

ואומץ לפעמים הוא להרפות. ליפול למים, לשחות נגד הזרם.

אומץ לפעמים הוא היכולת להרגיש מטופש/ת. פגיע/ה, חשוף/ה.

אומץ זה לא לייחס לאחרים/ות את מה שלא נוח לנו שקיים בנו.

אומץ לפעמים זה להיות הראשון/ה שמבקש/ת סליחה

אומץ זה להתכנס לשולחן סדר הפסח ולשאול את עצמנו איך יוצאים/ות ממעגלים של פחד, במקום לשנן שוב ושוב ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".  ותודה לחברתי היקרה רייצ'ל בק על ההשראה לשאלה הזו.

 bemighty2

 להיות אמיץ/ה לעצמך. דניאל גורי-דה לימא

"יותר משהאיבה רעה היא חששנית": על ימים של פחד

סבתי גילה גורי ז"ל, אם אבי, הייתה אישה קטנה, צרובה בשמש חסרת הרחמים של הגליל. היה לה צחוק של ילדה ועיניים רושפות ואהבת אדם עצומה אשר הותירה אותה עצובה לא פעם. היא הייתה עשויה מחומרים משובחים ונדירים ומספרת סיפורים מזן מיוחד. את התובנות שלה אספה לספר אמרות, "דרך ומקדש", המהווה בעבורי מקור בלתי נדלה של תבונה שנולדת מתוך אנושיות עמוקה. היא הייתה טבעונית אדוקה. כבר כילדות ידענו, אחיותיי ואני, שממתקים הם מוקצים מחמת המיאוס. אבל על עצי הפרי שבגנה שבאמירים צמחו פירות שטעמם גן עדן; גדולים ועסיסיים שהותירו שובל מתוק ודביק על הסנטר.

היא הייתה סבתא מיוחדת. ממנה, אני חושבת, ירשתי כמה תכונות חשובות ובלתי שימושיות בעליל כגון: חוסר יכולת לשקר ולב שנשבר כל פעם מחדש מול מעשים של בריונות וחוסר צדק. ספר האמרות שלה עשוי מלחישות, ממשפטים קצרים הטומנים בחובם סיפור חיים שלם של כאב ומסירות והקרבה והשלמה ואי-השלמה וסתירות פנימיות ודילמות.

הייתה בה, בסבתי, היכולת להיות אחרת לעצמה. להתבונן בנפש הפרטית, אך גם בנפש אנושית קולקטיבית; נפש אשר יכולתה לאהוב עד כלות, להקריב, להעניק ולהתעלות על עצמה משתווה רק ליכולתה לקנא, לשנוא, להחריב ולהצר את עצמה עד אובדן נשימה. היה בה משהו מדויק, בסבתי. היא הייתה מדויקת בניגודים שחיו בתוכה, מדויקת באהבת האדם העמוקה שלה, ומדויקת ביכולתה להתבונן אל החדרים הלא מוארים שבנפש. לו הייתה חיה עמנו היום, לבה היה נשבר שוב ושוב מהדם הניגר, מהאכזריות שבני ובנות אדם מגלים/ות אלה כלפי אלה.

"יותר משהאיבה רעה היא חששנית", היא כתבה על שנאה שנולדת מפחד.

ובימים אלה אנחנו, יהודים/ות ופלסטינים, חיים בפחד. מפחדים מסכין שתפלח באבחה של שנאה את גופנו, או מיריית אקדח; מזר שיתנפל עלינו להרגנו, או מהמון שיכלו בנו את זעמו. אנחנו דואגים/ות לילדים/ות שלנו, מבקשים/ות לשמור עליהם מכל משמר ממציאות שדעתה נטרפה עליה מפחד, מייאוש, משנאה, מסכסוך מדמם. והפחד הוא אמיתי. הוא לא רק מפלצת השוכנת בנפשנו, הוא לא יציר הדמיון. וכשאנו מפחדים/ות, תמיד יש מי שייצקו חומר בעירה על אש החשש. אולי כי קל יותר לחוש שנאה מאשר להתמודד באומץ עם ההכרה שהדברים חייבים להשתנות.

במרחב הקשה שאנו חיים בו, הפחד הפך לבן לוויה  צמוד. והימים הרעים כאן במחוזותינו מתארכים. תוקפנות הפכה לדרך שלנו להתמודד עם פחד, עם חשש, עם קונפליקט. כבר זמן רב נדמה שוויתרנו כאן על דרכים אמיצות יותר – גם אם מאתגרות יותר – להתמודד עם הפחד, ואולי להיפרד ממנו. ומדי יום עולה המינון של הזוועה שאנו צורכים/ות, עד שאנחנו כמעט שוכחים/ות שמדובר בחיי בני ובנות אדם.

ולמרות הפחד, האלימות והייאוש, יש בתוכנו גם קול צלול ועקשני שמזכיר לנו שהימים הרעים הללו אינם גזירה משמיים. הימים הרעים הללו הם מעשי ידי בני אדם. הם מעשי ידיהם של מנהיגים פוליטיים שבוחרים ללבות את להבות השנאה והפחד; הם מעשי ידיהם של בני אדם שאיבדו אמון בקיומו של פתרון ונטלו לידיהם את הבחירה ליטול חיים; לנעוץ סכין, לירות או לבעוט באדם אחר למוות. הימים הרעים הללו הם מעשי ידי אדם, שהפחד מונע מהם לבחור בדרך שתוביל בסופו של דבר לפיוס.

המנהיגים הפוליטיים שלנו מפחדים. מפחדים לגלות אומץ שיעלה להם בפופולריות; מפחדים להיתפס כחלשים; מפחדים לעשות את המעשה האחד שיכול להשיב – בסופו של דבר – את הביטחון, את החיים ואת התקווה; חזרה למשא ומתן על פתרון קבע וחתירה להסכם מדיני, הדדי ובר קיימא, שמשמעותו היא כמובן סיום הכיבוש, סיום השליטה הכוחנית בעם אחר.

הרשומה הזו נכתבה במקור לפני שנה וחצי. היא עסקה בפחד האישי כמו גם הקולקטיבי. היא עסקה באומץ, לא כמה שעומד בניגוד לפחד, אלא כמה שעוזר להתגבר עליו. דניאל גורי-דה לימא, בני הבכור והמאייר של הבלוג הזה, יצר אז את הדימוי החזק הזה, המבוסס על דבריו של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט:

“It is not the critic who counts; not the man who points out how the strong man stumbles, or where the doer of deeds could have done them better. The credit belongs to the man who is actually in the arena, whose face is marred by dust and sweat and blood; who strives valiantly; who errs, who comes short again and again, because there is no effort without error and shortcoming; but who does actually strive to do the deeds; who knows great enthusiasms, the great devotions; who spends himself in a worthy cause; who at the best knows in the end the triumph of high achievement, and who at the worst, if he fails, at least fails while daring greatly, so that his place shall never be with those cold and timid souls who neither know victory nor defeat.”

המנהיגים הפוליטיים בימים אלה פוחדים להעז. אך גרוע מזה, הם אינם חוששים מספיק מההשלכות של המילים והמעשים הארסיים שלהם. הם מנהלים "פוליטיקה של פחד" שיוצקת שמן על מדורת האימה המאיימת לעכל כאן כל חלקה טובה.

עד שיקומו לנו מנהיגים ומנהיגות שיש בהם התשוקה והמחויבות ליצור חזון מעורר השראה ותקווה, אנחנו מחויבות ומחויבים לשמר – בתשוקה, בכוונה עמוקה ובאומץ – את הקולות של אנושיות עמוקה.

במקום בו נשבר כוחו של הפחד עלינו יכולים להתחיל השינוי, הפיוס, ההחלמה.

determined

בלוג חגיגי ליום האישה הבינלאומי

הבלוג הזה מוקדש באהבה ובהערכה עמוקה לנשים שחלקו עמי סיפורים, חוכמה וסודות חיים. ואהבה. נשים שהן ניסים. נשים שנולדו מחדש מתוך אלימות נוראה שכמעט קיפדה את חייהן. נשים, שמתוך מכאובי הגוף והנפש מצאו את הכוחות להושיט יד, לבקש עזרה ולהעניק תמיכה. נשים שזיק של הומור ואהבת אדם יוקד בעיניהן. נשים שהן קוסמות, אלכימאיות, מכשפות ומרפאות.  נשים להטוטניות, נשים חולמות ומגשימות.

אמנות שימת הלב

את הסיפורים הטובים, המכעיסים, המטלטלים, המרגשים והחשובים ביותר שמעתי מא/נשים שפגשתי בחיי. הרגעים שבהם הסיפור מתגולל, לעתים ביישן ולעתים נועז ופורץ וחסר סבלנות, הם רגעים של חסד.  

בימים רחוקים, כשהאור והחום בקעו ממדורה או אח מבוערת, הסיפורים היו עדכוני חדשות, דרך לחלוק פחדים ודאגות משותפות, דרך להעביר שעות ארוכות בעבודה פיזית קשה ומייגעת, דרך לחלוק חוכמה וניסיון חיים בין הדורות, לבדר, לשעשע, להפיג את החשיכה שנפלה מהר מדי ומוקדם מדי. הסיפורים היו של כולם/ן ונדדו בין כפרים וערים וחצו יבשות.

אבל גם בעידן של תקשורת מהירה וטכנולוגיות שקשה לעקוב אחר קצב התפתחותן, טרם נמצא תחליף לקשר האנושי שנוצר כאשר אנו חולקים/ות סיפורים. כן, גם בעידן שבו הסטטוס של לפני חמש דקות הוא כבר הכי שנה שעברה, חשוב לתת לסיפורים לצוף, לעלות, לחלחל, לגעת, כי הם עדיין ממלאים את אותם תפקידים בדיוק: מפיגים את השקט, שוברים את השתיקה, חולקים חוכמה וידע, מפוררים מעגלים של בדידות, השתקה והפרדה.

להקשיב זה לא להתבונן מרחוק, מבחוץ. להקשיב באמת זה למצוא את אותו חלק שבנו שמזדהה עם הסיפור; עם הפחד, עם האומץ, עם הנחישות, עם האימה, עם הפגיעות, עם הבושה, עם הגבורה, עם האהבה, עם הזעם, עם המסירות.

לפעמים נופלת עליי עייפות החומר, יגעות הרוח. שדה השינוי החברתי – שיהיה בריא – יכול להיות מקום קשה ומכאיב. לפעמים זה קשה כמו לגלגל סלע גדול במעלה הר. לפעמים, הקושי עושה גם אותנו קשים/ות. לפעמים, מלאי/ות כוונות טובות וחדורים/ות בכל הערכים הכי נכונים אנחנו מכאיבים/ות לאחרים/ות ולעצמנו. בימים כאלה, הסיפורים שלי, הסיפורים שזכיתי להקשיב להם, מזכירים לי מחדש למה העשייה הזו יקרה לי כל כך.

הנשימה שמולידה את הסיפור הבא

הייתי יושבת עם סבתי, לובה, על הספסל בגן השושנים, ליד הבית. היא סיפרה סיפורים מהעיירה, מקום הולדתה הרחוק, אליו לא חדלה להתגעגע. עיניה היו כבדות כבר, אבל מוחה ולבה חדים וערים וקופצניים כשל ילדה. היא הייתה מספרת סיפור, קצת לי, קצת לעצמה, מתחייכת לעצמה לאור הזיכרון. לפעמים מתעטפת לבדה בזיכרון,  מניחה מדי פעם יד על ידי, מטיילת אל האי שם וחוזרת. בתום כל סיפור הייתה לוקחת נשימה עמוקה, וחותמת אותה באנחה רכה ושקטה. נפרדת מהסיפור ומפנה מקום לסיפור הבא. היא הלכה לעולמה לפני 37 שנים, והיא חיה בי עד היום. כשאני נזכרת בה אני נזכרת לנשום את הנשימה הזו, זו שנפרדת ומתחברת בו זמנית, שמלווה ביד מלטפת את מה שצריך ללכת ואת מה שצריך לעשות לו מקום. כשאני נזכרת בילדה שהייתי, אני יודעת לא להגיד לבתי שלי להפסיק לחלום.

 הטעם שיש לאהבה

"תספרי לי על עצמך", מבקשת האישה הצעירה, נושמת עמוק את הריח המפתה והסמיך העולה מן הסירים. "מה יש לספר?" היא משיבה בחיוך נבוך. אף פעם לא ביקשו ממנה לספר על עצמה. הן מתבוננות זו בזו, הצעירה והבוגרת. היא מנסה שוב: "במה את הכי גאה בחיים שלך?" "הכי גאה"? היא שואלת, מופתעת קצת מהשאלה. "בילדים שלי. שיהיו בריאים". על הילדים/ות והנכדים/ות קל לה לספר; מה הם/ן עושים/ות, לומדים/ות, כמה הם/ן נפלאים/ות, להראות את התמונות שלהם/ן, מחויכים/ות, על קירות הסלון. על עצמה אין לה הרגל לדבר. על מה שאולי הייתה יכולה להיות ולעשות לו הדברים היו אחרים. לו נולדה בזמן אחר. "ומה עם האומץ שלך? המסירות שלך? העבודה הקשה?" שואלת הצעירה, מנסה להזמין את בת שיחתה להתבונן בעצמה דרך עיניה שלה. "אומץ? עשיתי מה שהיה צריך לעשות בשביל האחיות שלי, בשביל המשפחה שלי."

היא מותחת את קומתה הקטנה באצילות, מנערת שאריות מים מידיה. שנים ארוכות התפרנסה כמבשלת בבתיהם/ן של א/נשי השכונה. הזינה אותם/ן במטעמיה ובסיפוריה, עקבה בעין שקטה ובוחנת אחרי הילדים/ות הגדלים/ות, לומדת בשקט ובסבלנות את ההעדפות שלהם/ן, העצב שלהם/ן, הגעגועים שלהם. "יואב היה מוכן לאכול רק את האוכל שלי ורק אם הייתי יושבת לידו עד שהיה מסיים", היא מרשה לעצמה לחשוף פיסת גאווה. דרך האוכל והסיפורים היא העניקה לו איזו אהבה שהיה זקוק לה, הבינה אותו בתבונה שלא מתומללת עד הסוף. היא מרימה את מכסה הסיר, בוזקת מעט מזה ומזה, בעודה נותנת מבט משועשע בצעירה המנסה לעקוב אחרי תנועותיה הזריזות, המיומנות, המורגלות באומנותן.

דורות של ילדים/ות גדלו על המטעמים שלה, על הקשב השקט שהעניקה להם, יודעת על בשרה שאל להם לילדים/ות לגדול מוקדם מדי. וכה מעט הם ידעו על הגיהינום שהשאירה מאחוריה. על השתיקה שלמדה לגזור על עצמה, על האכזריות הכפולה והמכופלת. היא מסיטה בתנועת יד את הזיכרונות ומניחה מפרי יצירתה על הצלחת ומגישה לאישה הצעירה, מזמינה אותה לאכול ולשתוק מעט. היא טועמת, עוצרת לרגע את נשימתה אל מול תועפות הטעם. חשה את דמעותיה שלה נמהלות בטעם התבשיל.

איור: דניאל גורי דה-לימא

storyteller2

לא לעמוד מנגד

גירוש  

השבוע נחשפה הידיעה כי הממשלה "החזירה" 1000 מבקשי מקלט חזרה לסודאן, "מתוך הסכמה". אני מנחשת שמבקשי/ות המקלט "הסכימו" לחזור לארץ מדממת, אכזרית ועוינת ממש כשם שעמי ותמי "הסכימו" להיות מגורשים מבית אביהם ולתעות ביער, להיות טרף לחיות או לכוחות רשע אחרים.

לעמי ותמי היה אבא חלש וחסר עמוד שדרה ואם חורגת מרושעת. הודות לתושייה של שניהם, ובעיקר של תמי, הם ניצלו מהמכשפה שביקשה לשעבד אותם ולאכול אותם, גברו עליה וירשו את רכושה הרב, שכלל גם יהלומים, כסף, זהב ומרגליות לרוב. בסוף הסיפור הם שבים לאביהם וחיים חיי אושר ורווחה, והאם החורגת המרשעת מסתלקת.

כמו סיפורי עם רבים, זהו סיפור מטריד מאוד על התעללות במוחלשים/ות, במקרה זה, ילד וילדה. בעולם בו ילדים/ותו א/נשים מתו מרעב, הסיפורים הללו שיקפו מציאות אכזרית של הישרדות במחיר אובדן צלם אנוש מחד, ותקווה לעתיד טוב ומשופע יותר, מאידך. הרעיון הנורא של האם החורגת לגרש את עמי ותמי נשען על התפיסה שילדים הם עול כלכלי ונטל לא יצרני. זהו סיפור הנותן ביטוי לפחד הנורא מכל של ילדים/ות רכים/ות, להיות מופקרים/ות על ידי הא/נשים האמורים/ות לדאוג להם/ן, לגונן עליהם/ן. אם אנו קוראים/ות את הסיפור הזה קריאה ביקורתית-פוליטית, הוא מסמן אור אדום לחברה שמתפשטת מערכיה המוסריים ומתעמרת במוחלשים/ות שבחבריה.

ככל שאני הופכת בסיפור הזה, דמות האב מטרידה אותי יותר. הוא כאילו "הבחור הטוב"; לא יוזם מעשי אכזריות, "רק" משתף איתם פעולה בלב כבד. לא הוגה באופן פעיל, רק מפקיר אותם לגורל אכזר. הוא "יורה ובוכה" כמו שנאמר במקומותינו.

מי האם החורגת המרושעת בסיפור הגירוש לש 1000 מבקשי/ות המקלט, ומי האב חדל האישים? אלי ישי הוא אולי ההוגה ואף המוציא לפועל של הגירוש, אבל כל מי שנתן לו יד מרושע לא פחות ואחראי לא פחות.

henzeland gretel

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת

ניסיתי לכתוב על הנסיכים לפיד ובנט וברית האחוקים שלהם. רציתי לכתוב על מקרה האלימות הנורא ברכבת הקלה בירושלים שלשום. רציתי להוסיף את מילותיי לכל אשר כבר נכתב ונאמר על השנאה, הבריונות. ניסיתי לחפש דימויים וסיפורים ומשום מה – כמו שקורה לפעמים – הצנזורית הפנימית הרגישה שהכול יוצא "ליד", מזייף, חוזר על מה שנאמר.

לפעמים צריך לחזור לסיפורים הפשוטים, אלה של משפט אחד ויחיד, כמו דברי הכומר דזמונד טוטו: "לשמור על ניטרליות במצבים של אי צדק פירושו להתייצב לצד המדכאים". לעמוד מנגד כאשר מעשי בריונות מתרחשים ברחובותינו, פירושו לתת יד לבריונות.

injustice

צרור סיפורים הפוכים לפורים: דני דין, שלגייה וגם מלך נפוח אחד

צרור סיפורים הפוכים לפורים: דני דין, שלגייה וגם מלך נפוח אחד

ציורים: דניאל גורי דה-לימא

להיות רואה ולא נראה/ית  (ותודה לאורנה עמוס על ההשראה)

בילדותינו היה דני דין, הרואה ואינו נראה. לילדים/ות שלנו (טוב, גם לנו) היה הארי פוטר עם גלימת "הרואה ואינו נראה". לבאטמן יש מסכה ששומרת על זהותו הסודית בעודו יוצא להילחם בפשע בשיטות לא מקובלות. לפיטר פרקר, צלם העיתונות החנון, יש תחפושת עכביש כאשר הוא מפעיל את כוחות העל שלו וגם לאשת החתול יש מסכה שחורה מבריקה ששומרת את זהותה בסוד. הסודיות, הבלתי נראות, הזריזות היו חלק ממקור הכוח שלהם/ן.

יש המון כוח בלשמור על זהות סודית; כמו להיות רואה ולא נראה/ית, להתבונן מבלי שהמבט יתעכב עליך.  להיות שקוף/ה, אבל לא חשוף/ה ופחות פגיע/ה. הבחירה בשקיפות, בשונה משקיפות הנכפית עלינו במסגרת יחסי כוח, טומנת בחובה יתרון אסטרטגי.

גם נרטיבים פועלים כך לפעמים. גם נרטיבים יכולים להיות נסתרים, מרומזים, תת קרקעיים, אך עם זאת מלאי עוצמה. יש נרטיבים הנשמרים מדור לדור, מתעצמים, מתעוותים. למשל, הנרטיב של מונופול על הסבל המעוור את עינינו לסבלם של עמים אחרים, קרובים ורחוקים. למשל, הנרטיב של "כבוד בת מלך פנימה", שפועל כמו כישוף עד עצם היום הזה להדרה של נשים מעמדות של השפעה וכוח. ויש עוד רבים כאלה: "עם לבדד ישכון", "הם מבינים רק כוח", "העושר מטפטף אט אט למטה", "קול באישה ערווה", והשנוא עליי ביותר "זו דרכו של עולם".

נרטיבים מייצגים אמיתות עמוקות, גם אם סובייקטיביות בעליל. מספרי/ות הסיפורים המשפיעים/ות ביותר הם מנהיגים/ות פוליטיים, א/נשי פרסום ויחסי ציבור, א/נשי דת, כלכלנים/ות וגורואים/ות למיניהם/ן. הצורך העמוק של האנושות בנרטיבים מכוננים ונותני משמעות רק מעצים את הכוח שיש להם/ן.

ג'ונה זאקס טוען בספרו [1] כי אנו חיים ביתר שאת בעידן של מלחמות בין סיפורים. אני מסכימה איתו. הסכמתי איתו עוד לפני שקראתי את סיפרו (המומלץ מאוד). המשימה של מספרי/ות סיפורים לשינוי חברתי היא להתחקות אחר שורשי הנרטיבים המכוננים, המהלכים עלינו אימה וקסם. לפורר אותם, לחשוף את החולשות שלהם, להפוך אותם על פיהם ועיקר, להציב מולם נרטיבים אחרים.

batman1

אימהות ובנות, נשים על פני הדורות

בשבת הסתכלנו יחד באלבומים ישנים אצל ההורים. "אמא, איפה את"? הנה אני, בת 4, בת 5, בת 6, סינית, ספרדייה, בלרינה. אחד החלקים המרגשים בפורים היה שמותר היה להתאפר, כמו גדולה. לא מבינה כיום מה בער לנו כל כך לרצות לגדול, להיות כמו הגדולים/ות. לו ידעתי אז שיהיה לי כל כך הרבה זמן להיות גדולה, הייתי לוקחת אז את הזמן, שומרת היטב על הילדה שבי, שלא תגדל עד הסוף.

סבתי ז"ל, גילה גורי, כתבה בספר האמרות שלה: "אין חגים קבועים לנפש". כמה נכון. הנפש לא יכולה לשמוח על פי ציווי של לוח השנה. ובכל זאת, היום הגיע. חג פורים, ונעמונת שלי ניצבת נרגשת ומחויכת עד אוזניים בתחפושת הכלה שלה, ואני מבקשת בנימוס ממבקרת התרבות הפמיניסטית שבי לנוח לרגע, ומצטרפת להתרגשות שלה. קולעת שבע צמות, מאפרת, מנשקת חזק במצח. מנציחה את הרגע בתמונות. מתמוגגת מילדתי הגדלה ולבי נצבט מהמהירות בה היא עושה זאת.

ואני מוצאת עצמי נדרשת שוב לסיפורים העם הרבים עוסקים ביחסים שבין הדורות; אימהות ובנות, אבות ובנים/ות, הורים וילדים/ות. לא פעם עומדת במרכז הסיפור דמות של אם חורגת אכזרית, רדופת קנאה, המבקשת לחסל או להעלים את ילדיה. תחשבו רגע על שלגייה ושבעת הגמדים; אם חורגת יפה רדופה באופן כפייתי מהחשש שמא בתה החורגת, שלגייה, תאפיל עליה יום אחד ביופייה, והיא, אבוי, תהפוך לזקנה בלה ולא שימושית בעליל. ככל שהיא מתבגרת, היא חוששת לאבד לבתה את הבכורה על חסדי הפטריארכיה ומצווה על הצייד להרוג את שלגייה. דורות על דורות של ילדות גדלו על הסיפור הזה, שסופו הטוב מגיע, כמה מפתיע, עם הופעתו של נסיך רכוב על סוס, המתאהב בשלגייה הישנה ומשיב אותה לחיים בנשיקה.  האם לוקחת את החיים והנסיך משיב אותם.

איזו אגדה מטרידה. האב הנעלם, הנעדר, המתגלם בדמות המראה האכזרית והשופטת, מציב את האם והבת בתחרות של להיות או לחדול, כאילו הארמון הענק והממלכה העצומה המשתרעת מעבר לחומותיו אינם גדולים כדי להכיל יותר מאישה אחת. מלכה אחת. הפטריארכיה במקרה זה, מפוררת את הסולידריות בין הנשים.

לפעמים צריך להתקומם נגד סיפור, להפוך אותו, לספר אותו לגמרי אחרת. כי סיפורים הם מעשה ידי אישה ואדם. והילדה והאישה שבי מסרבות בתוקף לקבל את סיפור שלגייה כנרטיב של יחסי אימהות ובנות, של יחסים בין נשים בכלל. וכך, בעודי קולעת את צמותיה של בתי, אני מבקשת לומר לה כמה אני שמחה שהיא פה, וגדלה וצומחת כל יום להיות נפרדת ואחרת ממני. מספרת לה שיש מקום בעולם הזה לקסם של ילדותה ולזה של בגרותי. מספרת לה סיפור שלגייה אחר, בו יש לנשים וגם לגברים, מגוון רחב ומגוון של זהויות, תפקידים ואפשרויות.

snowwhite1

ולסיום, עוד על המלך

זוכרים/ות את הסיפור על המלך שכמעט נישל את בתו הנסיכה אחרי שאמרה לו שהיא אוהבת אותו כמו מלח? תזכורת קטנה, על קצה המזלג: היה היה פעם מלך ולו שלוש בנות. יום אחד, כשהיה לו משעמם, או כשחש צורך עמוק בליטוף רציני לאגו, זימן את שלושת בנותיו ושאל אותן, כמה הן אוהבות אותו. הראשונה אמרה שהיא אוהבת אותו כמו את השמש, המאירה ומחממת ונותנת חיים. השנייה, אמרה שהיא אוהבת אותו כמו את הירח, המניע בכוחו את תנועתם של הימים והאוקיינוסים. מדושן מעונג – ועם אגו נפוח עד אימה – פנה המלך לבתו השלישית ושאל אותה: "נו, וכמה את אוהבת אותי"? והיא השיבה:" אני אוהבת אותך כמו מלח". המלך זעם וקצף וגירש אותה מעל פניו. בצר לה, פנתה הבת לטבח וביקשה ממנו לבשל את כל תבשילי המלך ללא מלח. כמובן שהמאכלים היו חסרי טעם והמלך נעצב עד מאוד לנפשו ואז הבין עד כמה המלח, הפשוט במצרכים, מעניק כה הרבה טעם לחיים.

טוב, ולנו יש מלך שמדלג על מוסר ההשכל ופשוט מזמין TAKE AWAY  על חשבון משלמי/ות המיסים…

ואין, בכל הפמליה של מלחכי הפנכה המקיפים אותו ואת מלכתו אדם אחד, אישה אחד, שיגידו, "מלכי, בזכות המדיניות הכלכלית שלך יש א/נשים שאין להם כסף למלח. חוסר הרצון שלך לקדם משא ומתן מדיני בידיים נקיות מחניק כל סיכוי לתקווה. אתה מלך קמצן, גרגרן ותאב שלטון ששכח מזמן שאתה שם בכדי לשרת את האזרחים/ות, ולא להיפך".

אז אם אין מי שיגיד לו, נגיד אנחנו, שוב ושוב, עד צרידות, עד זיעה.

 king


[1] Sachs, Jonah: Winning the Story Wars: Why Those Who Tell (and Live) the Best Stories Will Rule the Future 

יומן מסע: אל ארץ הפלאות וחזרה וגם גלידה לקינוח…

יומן מסע: אל ארץ הפלאות וחזרה

לובן

השלג ירד לבן ושקט ביום הראשון. בולע ועוטף את רעשי העיר הגדולה הזו. גדולה מדי לפעמים. וכמו תמיד בהגיעי אל העיר הזו, משחקות בי בתערובת תחושות של התרגשות, התפעמות, געגוע וגם זרות גדולה. בניו יורק כולם/ן זרים/ות, אני מנחמת  את זרותי שלי. באנגלית המתאנפפת ממני, בשפת אמי שמתחבאת בבטני.

הסנטרל פארק נפרש למטה במלוא הדרו הלבן, המראה הזה, כמו רבים ממראות העיר הזו, מעורר את הילדה שבי ביתר שאת. את החיוך שמתחייך לעצמו. למטה, בפארק, ילדים/ות, הורים/ות וכלבים/ות מיומני/ות חורף משחקים למטה, מצוידים/ות בכל הציוד הנדרש. אני חושבת משום מה על שקיות ניילון.

central park

מיקומו של המבט

מסע טוב יש בו תמיד התבוננות. הזרות מכוונת את המבט פנימה והלאה. היעדר השייכות מפנה הרבה זמן. וכך אני האורחת, אחרת לעצמי, יושבת וצופה בסרט על ילדה מקסיקנית הנועצת בי מבט חודר, חכם ויודע מכפי שנותיה הרכות. בעוצמה השמורה לילדות, היא פורצת את המסך, מזמינה אותי להתבונן בה מתבוננת בי, בכולנו, בקהל המודע כל כך ותקין פוליטית שבא לראות ילדות ונשים רחוקות רק כדי לגלות איך מבטן של ילדות מפשיט אותנו  עד לילדות הפרטית שלנו.

http://athenafilmfestival.com/program/2013-films/the-girl/

 סרט יפה "הילדה". באמת. סרט על מסע, על חיפוש, על הנפש שמחלימה מתוך מפגש שמתחיל בכאב גדול וממשיך בהזדמנות למשהו אחר. אבל משהו בתיאור של הסרט באתר הפסטיבל המוקדש לסרטים על נשים מנהיגות מטריד אותי. לילדה, המגלמת בכישרון רב את רוסה, אין שם. היא נקראת על שם הדמות אותה היא משחקת בסרט, כאילו היא סמל, שאין לה קיום מחוץ למסך. חיפוש עקשני באתרים אחרים מעלה את שמה של השחקנית בת ה-9: מריצה סנטיאגו הרננדז.  היא אדירה והיא מחזיקה את הסרט על כתפיה. ואני מקווה שיבוא היום והיא תספר את הסיפור שלה על החיים שלה דרך המבט שלה.

כי ככה זה עם סיפורים. אי אפשר לשמוע אחד ולהגיד ששמעת את כולם. ואי אפשר לספר את הסיפור של מישהי/ו במקומו/ה. צריך להקשיב. לתת מקום לסיפורים.  סיפורים חיוניים לנו כמו לחם, מים ואוויר לנשימה.

עליסה

כמו עליסה בארץ הפלאות, אני מרגישה גדולה מדי, גבוהה מדי, עם כפות רגליים גדולות מדי, או, לחילופין, קטנה מדי, עם חוש הומור לא מתאים. כמו עליסה, אני במסע של מפגשים שמבקש לא להסתיים באותו מקום. אני פוגשת את הגמוניה, מלכת קלפים רודנית ושבעה במיוחד, המתמוגגת מול מאמצי לדבר בשפה הנכונה, להגיד את המילים הנכונות, להגדיר את הדברים נכון, שמא חס וחלילה תצווה לערוף את ראשי ברגע של חוסר סבלנות. זה הכוח של מלכות קפריזיות כמו הגמוניה; כולם/ן אוהבים/ות לשנוא אותה, ובאותה נשימה מתקשים/ות לתאר איך יתנהל הסיפור בלעדיה.

alice in wonderland

בניו יורק כולנו זרים/ות, אני מתנחמת שוב ומתפנה להרים מבט אל הגודל האינסופי של הדברים, להריח את בליל הריחות, להסתנוור מהאורות. מתפנה לפגוש כובענים/ות משוגעים/ות וארנבות שממהרים/ות נורא לאנשהו. ופה ושם, בפינות הרחוב, מתבוננים/ות דרכי גם חסרי/ות הבית. ג'וליאני, ראש העיר לשעבר של העיר הכי מרתקת באמריקה, השתדל כל כך לסלק אותם/ן מרחובות העיר. כמה כסף וכוח הושקעו כדי לנסות להעלים את הא/נשים שמביטים/ות לחברה בעיניים עם הסיפורים שהיא כל כך לא רוצה לשמוע. כמה משאבים, שוטרים, מצלמות ואבטחה נמצאו כדי להפוך את העיר לבטוחה לאלה שהמלך חפץ ביקרם. עם הצלחה לא מתווכחים, גם כאשר משמעותה שלוקחים את העוני ומעלימים אותו, כדי שלא יטריד את מנוחת השכנים/ות.

על המהפך שחולל ג'וליאני נכתבו הררי מילים. ואני מחפשת את הסיפור שבו אנחנו עושים/ות משהו נגד הגורמים לעוני, ולא נגד הא/נשים שחיים/ות בו. אבל בממלכה של הגמוניה, מלכת הקלפים, העוני הוא הבושה של היחיד/ה, לא של החברה.

ולבסוף, איך אפשר בלי גלידה?

כירושלמית, אני תמיד מרגישה בניו יורק כמו בת כפר בעיר הגדולה. מה לעשות שירושלים, על כל היותה סמל וסלע מחלוקת דתי, רוחני ופוליטי, היא לא ממש עיר? עיר במובן האורבאני, החי, הבועט והנושם של המילה.

ובכל זאת. ניו יורק היא מוזיאון ופארק שעשועים ענק וירושלים היא בסופו של מסע, הבית. ביום שישי אחרי הצהריים העיר שקטה, הא/נשים ספונים/ות בבתים. המרחב הציבורי דומם. כמעט הכול נסגר כאן לכבוד השבת. אפילו הגלידרייה של ביבי.

נעמה מבקשת שאסביר לה את הסיפור של הגלידה. ושוב, יש משהו במבט של הילדה שמפורר את הסיפור הזה למרכיביו הבסיסיים ביותר. "אז מה", היא שואלת, "אנחנו משלמים על הגלידה שלו ושל המשפחה שלו? למה"?

סיפור הגלידה, המצטרף לסיפורים רבים אחרים, הוא כל כך אבסורדי, שאפילו אין צורך במבט של ילד/ה כדי לחשוף את גודל החרפה. והוא אולי יישכח עד לפרסום הבלוג הזה. והעניין הוא לא הגלידה או משלוח ההמבורגר, אלא התחושה שקמו לנו כאן מלכים/ות ורוזנים/ות מורמים/ות מעם, שקובעים/ות את החוקים שלא חלים עליהם/ן, ובזמן שאנו עסוקים/ות בלשנוא אותם/ן, הם מנהלים/ות את העלילה של הסיפורים שלנו. שולחים/ות אותנו להילחם אלה באלה, להילחם את המלחמות שלהם/ן וזורים לנו חול מלכותי בעיניים.

כמו עליסה, לא ברור אם כל זה הוא חלום בלהות, ואולי לא. בכל מקרה, כדאי שנתעורר, ומהר.

סיפור בארבע תמונות

על כוח, משמעות, פרידות והמשך המסע: סיפור בתמונות   

סבתי, גילה גורי ז"ל, כתבה בספר האמרות שלה, "דרך ומקדש": אנו חיים/ות כל עוד חיים/ות אלה הזוכרים/ות אותנו". בחוכמה ובחמלה העצומות שהיו בה היא העניקה לי, לנו, אוהביה ושומרי/ות זכרה, מקור עצום של נחמה.

ויליאם שייקספיר העניק חיי נצח לדמויות שיצר במחזותיו, בעיקר למלכים שביניהם. זו הפריבילגיה השמורה כנראה לשליטים, צמאי דם ואכזריים ככל שיהיו. יש לנו כחברה כנראה צורך לעסוק בחיי השליטים/ות. לשנוא אותם/ן, להעריץ אותם/ן, להציץ בחייהם, לפעמים עד כדי שכחה איזו השפעה עצומה יש לאנושיות הפגומה שלהם/ן על חיינו.

הסיפור היום מורכב מתמונות, שהקשר ביניהן נוצר בנפשי, בין האישי והפוליטי. מוזמנים/ות לטוות מהתמונות הללו את הסיפור שחשוב לכם/ן לספר היום ובעיקר, להוסיף לו פיסות משלכם/ן.תמונה

תמונה ראשונה: אשת ראש הממשלה

התקשורת כמרקחה, עמודי החדשות ממהרים לעדכן, ידיעה חשובה שהגיעה זה עתה: אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, בשמלה שנויה במחלוקת. למה לעסוק בדברים בטלים כגון הרכב הכנסת החדשה, הרכב הממשלה שעתידה לקום, מצב העוני, האבטלה, הכיבוש, מערכת הבריאות הקורסת, כאשר אפשר לעסוק בדברים חשובים באמת: טעמה האופנתי של אשת ראש הממשלה.

ובאמת, מה מדאיג או מטריד יותר? השמלה השחורה, או הכוח וההשפעה העצומים המיוחסים לשרה נתניהו? האם קל לנו יותר לשנוא את האישה, מאשר את בעלה, האוחז בכוח כה רב על חיינו כאן?

אינני, ומעולם לא הייתי, חסידה של הגברת נתניהו. הכוח הפוליטי המיוחס לה מפחיד אותי. טעמה באופנה הוא לא מענייני. מתי לאחרונה חשבה התקשורת לעסוק במראהו החיצוני או בעיצוב החליפה של ראש הממשלה, או של כל פוליטיקאי אחר, לצורך העניין?

תמונה שנייה: מקבת

העולם שלי כמספרת סיפורים מורכב מאסוציאציות, הבזקים, פיסות של משפטים, מילים, דימויים שיוצרים בכל פעם פאזל אחר. אני מהרהרת בשרה נתניהו וחושבת על ליידי מקבת, אשת המלך מקבת, דמות נשית חזקה, מניפולטיבית עד אימה, צמאת כוח וחסרת סבלנות, עד שהאשמה רודפת אותה ודעתה נטרפת עליה. הדם על ידיה לא נותן לה מנוח.

מקבת, לעומתה, נרדף על ידי כישלון המזימות שלו, ולא על ידי מצפונו. כשהוא מובס, הוא מהגג על חוסר המשמעות של החיים: "החיים… הם סיפור המסופר על ידי שוטה, גדוש בקול ובזעם, נטול משמעות" (מערכה חמישית, סצינה חמישית).

שיכרון הכוח ורפיסות הרוח של מקבת מביאים בסופו של דבר לאובדנו, אך לא לפני שהם זורעים הרס, מוות, אובדן וכאב. אין לו באמת תוכנית איך להנהיג, אלא רק איך לחסל את כל העומד בדרכו להשיג עוד כוח.

כוח עצום ללא חזון מעורר השראה. מפחיד. (ומי שטרם ראה/תה את הסרט שומרי הסף, לכו לראות)

תמונה שלישית: להיפרד ולאחוז  

התקשורת, בדומה לשייקספיר, מתעניינת בעיקר בשליטים/ות. במהלכים, במשא ומתן. היא חוזרת ומספרת לנו שהממשלה הבאה תקום סביב סוגיית "השוויון בנטל", שהיא אגב, באמת סיפור גדוש ברעש וצלצולים חסרי משמעות… אבל חיינו שלנו, המושפעים כל כך מההחלטות המתקבלות בחדרים הסגורים והמרוחקים ההם, מספרים סיפורים אחרים לגמרי.  

הסיפורים של כל אחת ואחד מאיתנו: המאבקים, התשוקות, האהבות, החלומות, הדאגה ליקרים/ות לנו, לעתיד, עבודה קשה, הישרדות. וגם, אובדן.  המוות המהלך לצד החיים, שזור בהם. הפרידות מאהובי ואהובות הנפש.

לפעמים ניתן לנו זמן להיפרד, ללוות את ההולך/ת מאיתנו במסע אל המעבר. ולפעמים, החיים נלקחים במכת חרב חדה ולבנו שלנו ממשיך עוד זמן רב לפעום בקצב כפול, כבד. אנו מוצאים/ות נחמה בזיכרונות, מבקשים/ות לסגור מעגלים. להרפות ממה שמבקש מאיתנו שנניח לו. שנאחז במה שראוי שיישאר עמנו.תמונה

תמונה רביעית: המשך המסע

לפעמים חיינו הם סיפור של מסע ברכבת הרים, הנוסקת פעם אל מחוזות קסומים של התרגשות ושמחה, ואז, ללא התרעה מוקדמת, אל מעמקים של עצב, כאב, חרדה. וגם כאשר נדמה כי למדנו, עם השנים, לחזות את מסלולה המתפתל, היא מצליחה להפתיע אותנו, לטלטל, לסחרר, לקחת את הנפש אל מחוזות חדשים, בעודנו אוחזים/ות בחוזקה, עד שפרקי ידינו מלבינים וכל שריר בגופנו מתגייס לכוננות שיא. ואז, נדמה שאפשר להרפות, להתבונן שוב גבוה ורחוק, לקחת אוויר.

המסע ממשיך. הוא נמשך כל עוד נמשיך לספר את המבקש להיות מסופר ונצור בזיכרוננו.תמונה

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: